האמת? אני מבין את החרדים. אני מבין שמה שמגדיר אותם זה התבדלות, אפילו יותר מסיגריות וצ'ולנט בליל שישי. אני לגמרי מבין שהם צריכים אויב חיצוני כדי ללכד את השורות מבפנים, ומה יותר מגבש מגזרה שווה בין גזרת הגיוס הנוראה של ימינו ובין גזרות הגיוס המחרידות של הצאר הרוסי, דוד המלך ויהושע בן נון.
נכון, הייתי קצת מצפה שלנוכח המלחמה הארוכה הם יגידו "עת צרה היא ליעקב" ויסיקו מסקנות. והם באמת אמרו עת צרה היא ליעקב, אבל התכוונו כנראה לח"כים יעקב אשר, יעקב טסלר ויעקב מרגי – אחד ליטאי, אחד חסידי ואחד ספרדי – כדי לסמל שכל היעקבים בצרה (לא כולל היעקבי מהעמוד הקודם שהוא בכלל מזרוחניק, רח"ל). מבחינתם הצרה היא של יעקב, לא של כלל ישראל. וכל כך למה? לפי שיעקב הוא הגלות, את השם ישראל קיבלנו ממש לפני הכניסה לארץ. קא משמע לן שאילו הציונים הכויפרים לא היו מקימים את מדינת ישראל, היעקבים היו יכולים לשבת בגולה בלי גזרות שמד וקצבאות וכספים קואליציוניים, בקיצור בתי המדרש היו מתרוקנים אבל אל תסיטו את הנושא עכשיו, אפיקורסים.
תארו לכם שבמקום לצאת למלחמת מצווה נגד מצוות המלחמה, הציבור החרדי באמת היה אומר "עת צרה היא ליעקב – וממנה ייוושע". בעולם המקביל ההוא הגדוילים דפקו על הסטנדרים והודיעו "במלחמת מצווה הכול יוצאין", וכבר למחרת בבוקר צבאו מאות אלפי בחורים חרדים על שערי הבקו"ם ודרשו להתגייס ללא דיחוי. צה"ל כמובן נלחץ, והרס"ר של הבקו"ם בכבודו ובעצמו יצא אל המלש"בים וביקש מהם ללכת הביתה ולחזור רק כשיקראו להם.
בתגובה כל הבוחערים התיישבו על הכביש ופצחו בזעקות געוואלד, ומתמיד אחד טיפס על שער הבקו"ם ונתן דרוש מלומד על כך שמצוות לאו ליהנות ניתנו וממה נפשך – אם השירות בצה"ל הוא מצווה, הרי שאין לדחות אותו אפילו ח"י רגעים לפי שמצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואם הוא רשות מהיכי תמצי ומה לי הכא מה לי התם, איש לאוהליך ישראל, אל תקרי ישראל אלא יעקב, אין יעקב אלא איש תם יושב אוהלים, ואין אוהל אלא אוהלה של תורה (בעצם הוא אמר תֵירֶה), לפיכך נקום כאיש אחד בלב אחד ונשוב איש לישיבתו ולא תראו אותנו עוד לעולם. פארשטייסט?
עשירי לש"ג
הרס"ר הנדהם התייעץ עם מפקד הבקו"ם, שהתקשר לראש אכ"א, שרץ אל הרמטכ"ל, שהרים טלפון לשר הביטחון, שהורה מיידית לסגור את כל החיילות בעציצים ולהכשיר את צה"ל לקליטת החרדים, שנכנסו אל הבקו"ם בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף" ומיד, כמובן, ארגנו מנחה.
מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות: כדי לשנע את המוני החיילים החדשים ליחידות השונות גייס צה"ל את כל האוטובוסים במדינה והטביל אותם במקווה (ויש אומרים עשה להם ליבון לחומרה). כשהטירונים הטריים ירדו מהאוטובוסים חיכו להם המפקדים במדי אל"ף חגיגיים, העמידו אותם בחי"ת, ומפקד הבסיס החטיבתי בכבודו ובעצמו נשא נאום נרגש. "זכרו את התאריך הזה, שיירשם באותיות של זהב בתולדות עמנו", אמר המב"ס, "היום, חודש תמוז, הוא חודש יולי… למה אתם יורקים? אסור חודשים לועזיים?"
"ספאסטנישט, יולי זה שם של צורר", התנדב פרומער אחד להסביר, "המן, חמלניצקי, אדלשטיין".
"רות, קיבלתי", אמר המב"ס.
"גם רות אסור", אמר הפרומער.
"בגלל שהיא מואבייה?"
"מואבים זה בסדר", דייק הפרומער, "מואביות ממש לא".
"הבנתי", הנהן מפקד הבסיס ואסר בפקודה על שימוש בביטויים גסים, שמות של נשים ומילים שהן לא ביידיש. המפקדים מינו חניך תורן (על פי בקשת החיילים השם שלו שונה למאכער), ויחד עם המב"ס ורב הבסיס נקבע לוח הזמנים של הטירונות, כדלהלן:
6:00 בבוקר – השכמה.
11:00-7:00 – טבילה במקווה למעוניינים. במקביל תפילת שחרית בבית הכנסת, כשמגיעים לישתבח מתחילים מניין נוסף בשטיבל הסמוך. שלוש דקות אחר כך פותחים עוד חמישה מניינים: באחד אומרים קורבנות, בשני לא אומרים תחנון, בשלישי מריצים את חזרת הש"ץ, ברביעי סוקלים את מי שאומר "נקדישך ונעריצך" במקום "נקדש את שמך", ובחמישי עומדים בש"ג ואומרים "א צענטער, א צענטער".
11:00 – ארוחת בוקר, ואחר כך נראה כבר.
מבוכה קלה נרשמה כבר במהלך הארוחה הראשונה כאשר החיילים נכנסו לחדר האוכל בשורה, התיישבו בידיים משולבות מאחורי הגב וחיכו לפקודה להתחיל לאכול. בהינתן הפקודה הם יצאו, נטלו ידיים והתיישבו בחזרה. לשאלת המפקד שצרח עליהם מה נראה להם שהם עושים הם ענו: "מממ, מממ!" מה שגרם למפקד להוציא אותם החוצה ולהוריד אותם ל־20 שכיבות סמיכה, אבל הם נשארו לעמוד כי אל"ף – זה הפסק, ובי"ת – לאף מפקד אין סמיכה, קל וחומר שהוא לא יכול להורות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין לו יורה יורה, בטח לא לפני שהוא לוקח אותם למטווח.
גברים מתנדנדים אומרים שכוייח
בדרך למטווח התעוררה שאלה בלומדעס, האם יש פה דין גברא או דין חפצא. "לא הבנתי", פלבל המ"כ בעיניו, "אתם צריכים לעצור לתפילה?"
"יש פה צווי דינים", אמרו החיילים בניגון, "למאי נפקא מינה? אם מטווח הוא דין גברא, מסתבר שחובה על היחיד להשיג מקבץ בבחינת 'וקבץ פזורינו'. אבל אם מטווח הוא דין חפצא…"
"טוב חלאס, חדל".
"המפקד, כשאתה אומר 'חדל' אתה מתכוון לומר 'אל תירה ישראל, אל תירה'?"
"אכלתם ת'ראס, תחזרו לשני טורים", התעצבן המ"כ, "כמה חיילים היו לי?…"
"שיקצע, אמרת יולי", ירקו החיילים וחזרו לראש התפילה, חוץ מצולער אחד שמרוב לחץ נטל מים אחרונים והכריז: "רבוייסי, מיר ועלן בענטשען".
הימים הראשונים אכן היו קשים, אבל אחרי שבועיים חלף המשבר (במלעיל), המפקדים נכנסו למסלול וצה"ל הפך לצח"ל (צבא חרדי למהדרין). הזקן נכנס לפקודות מטכ"ל (מי שרצה להתגלח היה חייב לקבל פטור מזקן), בכל מסדר בדקו שלכל חייל יש ציצית ותפילין (רש"י ורבנו תם), כל יחידה חויבה בשלוש תפילות ביום בפקודה, שעת ת"ש הפכה ל"שעת געשמאק", הכומתות הוחלפו בכובעי בורסלינו ואפילו הצנחנים ויתרו על החגורה המיתולוגית, והחליפו אותה בגארטעל.
גם העגה הצה"לית השתנתה: מזכרים הפכו לפשקווילים. במקום "סודי ביותר" נכתב בראש המסמך "חדר"ג". מפקדים הפסיקו לצעוק "מה נראה לך שאתה עושה?!" ועברו לצרחות בסגנון "מה ההווא אמינא שלך?!". הטיולית יצאה מהתו"ל (במילה טיולית יש יולי) וקיבלה את השם צוררית. הצבא הפך לשטייגען של גברים מתנדנדים שמחזקים זה את זה ב"שכוייח, אחי", מה שכמובן הזעיק לבג"ץ את העותרים הסדרתיים שדרשו לפרק את "הצבא המשיחי". השופטים קיימו דיון מעמיק של חמש דקות, ובסיומו קבעו שחוק הגיוס אינו שוויוני והורו למדינה להחזיר את כל החיילות ולשלוח את כל החרדים לישיבות לאלתר ולחיים טובים, א מחייה.
זה מה שהיה יכול להתרחש אילו החרדים היו מתנהלים טיפה אחרת. אז למה אני מבין אותם? כי אילו זה מה שהם היו עושים, הבוחערים עוד היו עלולים לגלות שלא רק שהשירות בצה"ל לא מקלקל אלא להפך, הוא מוסיף יראת שמיים ומידות טובות. ואז, חס ושולם, הם עוד היו עלולים להפוך למזרוחניקים, ה' ישמור ויציל.
