נבואה מתוך חוכמה
בספר 'מאמרי ראי"ה' כונסו מאמרים ונאומים חשובים של הרב קוק, ויש בהם לא מעט מאמרים שצופים את העתיד בדיוק מדהים. היום, במרחק כמאה שנים מכתיבת המאמרים, אנחנו יכולים לראות במו עינינו את התגשמותם.
אחד המאמרים המכוננים הללו הוא המאמר "אחדות ושניות", שמתאר תהליך עמוק וארוך שהתרחש והתפתח לאורך זמן בעם ישראל. המאמר מצליח לזהות תופעות שאנחנו מכירים מקרוב כמו פוסט־ציונות, תהליכי ייאוש מהמדינה שניכרים דווקא אצל אנשים שהיו ממקימי המדינה או תרמו שנים רבות מחייהם לביטחונה, כמו גם את רוח הנכאים, הדכדוך והייאוש שיהיו מנת חלקם של אנשי תרבות ויצירה רבים, סופרים ומשוררים, מחזאים ותסריטאים, שייצרו אומנות של צער חסר תקווה. את כל זה חוזה הרב קוק לא כנביא אלא כחכם שעדיף מנביא, שמנתח את המציאות הפנימית ויודע לאן היא מובילה.
אבל נתחיל בהתחלה.
שניות
שם המאמר הוא ״אחדות ושניות״ (מאמרי הראי״ה, עמ׳ 234), ועל מנת להעמיק בו יש להבין את המושגים הללו, אחדות ושניות. ככלל, ניתן לומר שהאמונה שלנו היא אמונת האחדות, והעבודה הזרה לסוגיה השונים מאמינה בשניות. היום אנחנו מתקשים להבין את כל עולם העבודה זרה, נראה לנו רחוק ולא מתקבל על הדעת לסגוד לאלילים, אבל לתפיסה האלילית יש היגיון שהצמיח אותה.
העולם שלנו מלא ניגודים וסתירות. האדם מורכב מטוב ורע, מגוף ונשמה, מתכונות שסותרות זו את זו. האנושות בנויה מאנשים שונים ומנוגדים זה מזה בתכלית, ואפילו בעולם החומר יש הפכים כמו אש ומים. קשה להאמין שכל הניגודים הללו מונעים על ידי אותו מנגנון פעולה, והמסקנה הפשוטה היא שעל העולם שלנו פועלים כוחות שונים ומגוונים. אל הוא כוח, אלילים הם כוחות רבים, שסותרים זה את זה ואף נלחמים זה בזה.
זו היא תפיסת השניות, האמונה בריבוי. על פי התפיסה הזאת על האדם לבחור לו אליל, כוח שאיתו הוא מזדהה, ערך שאליו הוא נמשך, ואין כל יומרה לאחד בין הערכים השונים וליצור הרמוניה ביניהם. בעומק התפיסה גם לא ייתכן שלום בעולם, כי יש מתח מובנה בין עמים שונים, ולכל היותר נלמד להסתדר יחד (כל פילוסופיית הגישור יושבת כך או אחרת על הבסיס הזה).
אחדות
האמונה היהודית היא אמונת האחדות. היא לא מתווכחת עם המציאות שזיהו אנשי השניות. אכן העולם מלא סתירות, אלא שגם הסתירות הללו נובעות ממקור אחד, ריבונו של עולם שהוא בעל הכוחות כולם. על פי האמונה הזאת אין ערך אחד חשוב, הכול בעל ערך, ולכן בתורה יש סל ערכים הרמוני ושלם.
בניגוד לנצרות שדיברה רק על ערך האהבה, ובניגוד לאסלאם שמעלה על נס את החרב והגבורה, הרי שביהדות יש אהבה ויראה, הרמוניה, אחדות הכוחות ולא ריבוי כוחות. מכאן גם האמונה הבלתי־מתפשרת בשלום אמת שיהיה באחרית הימים. הקדוש ברוך הוא שמו שלום, הכול בא ממנו והכול עתיד להתאחד. לכן גם השפה הזוגית היא שפת השלום, שלום בית, ולא שפת הגישור.
על פניו אחדות היא האמונה היהודית, ושניות היא האלטרנטיבה הזרה לנו. אלא שבמאמר ״אחדות ושניות״ מראה הרב קוק שבמהלך ההיסטוריה אנחנו עצמנו כעם נשאבנו אל השניות, אל האדרת כוח אחד על חשבון האחר.
פסל הרוח
הרב קוק קובע שהיהדות במהלך הגלות יצרה סוג של שניות, שהרי בכל השנים הארוכות ההן לא היו לנו כעם ממדים גשמיים, לא מדינה ולא ארץ, לא צבא ולא מערכת כלכלית, היינו למעשה עם של רעיון רוחני בלי הגשמה מעשית. החילוניות שעזבה את עולם התורה – וכשמה כן היא, חילוניות מלשון חולין – הרימה את דגל החול. היא עשתה זאת בין השאר מפני שזיהתה שיש כאן שניות – קם סוג של פסל רוחני, עם שבהיבט הלאומי מנותק מכל ממד גשמי ומעשי, וחי רק על הפן הרוחני של התורה.
עמידתה של האומה רק על הרגל הרוחנית שלה, עם כל חשיבותה, היא שניות, ואפילו החילונים, בשל היותם יהודים, אינם מוכנים לשאת את השניות הזאת, ודווקא בשל השורש היהודי שלהם הם סולדים מהפסל הרוחני שקם בגלות. ניפוץ הפסל הזה מתרחש באופן עוצמתי מאוד, כלשון הרב קוק: ״פושעי ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבל את השניות, ועל כן הם מקדימים בעבודת הנתיצה… נותצים הם מתחילה את הרוחניות החלוקה מעל החומריות וסותרת לה. בביקורת עזה הם מבקרים אותה ומראים את כל שקרה והפסדה. מנתצים ומשברים הם רוחניות זו בקנאות המיוחדת לעם ישראל ושמחים רגע לראות כי האליל של הרוחניות היה למעי מפלה״.
הרב קוק מתאר בהמשך דבריו כיצד מנפצי הפסל הרוחני מדמים לעצמם שכבר הצליחו להחריב את הרוחניות מן העולם, בשעה שלמען האמת הצליחו להחריב רק את הרוחניות הדמיונית, זו שחושבת שהיא יכולה להתקיים בעולם בלי בסיס חומרי. אבל הרוחניות הזאת קיימת, תובעת את שלה, והעולם אינו יכול להתקיים בלעדיה, בוודאי לא המדינה שעתידה להקים הציונות החילונית.
פוסט־ציונות
והנה מגיע השלב הבא, שלחלק ניכר ממנו אנחנו עדים היום: ״ואחרי שגמרו את עבודת הנתיצה של אליל הרוחניות, הם על כורחם באים לנתץ גם את אליל החומריות, כי אחרי שהחומריות נפרדת מהרוחניות גם היא אינה אלא אליל ואין לה זכות הקיום״.
בדיוק מאותה סיבה שאין קיום ליהדות רוחנית שמנותקת מארץ וגוף, כך, וביתר שאת, אין קיום למדינת חולין שמנותקת מרוח. מה שנבנה על בסיס הניתוק הזה גם הוא אינו אלא אליל, אליל של חומר במקום אליל של רוח, ומנבא הרב קוק בחוכמתו שבוני פסל החול הזה יהיו הראשונים לנתץ אותו. זוהי תופעת הפוסט־ציונות, זוהי התופעה של אנשים עתירי זכויות במדינה שהפכו לראשי מבקריה ומוציאי דיבתה, רבים מהם, הם או ילדיהם, כבר אינם רואים בה את ביתם.
זה אולי השורש הרוחני של מעשה החרבת גוש קטיף על ידי מי שהגה והנהיג את הקמתו. בפיהם של כל אלה הסברים רבים, אבל הרב קוק טוען שכל זאת מפני שבעומק נפשם הם חותרים אל האחדות ואינם יכולים לשאת את הפסל החומרי שהקימו במו ידיהם. מדינת ישראל בלי רוח – כמו בגדים על בובה בחלון ראווה, יפים וחסרי חיים.
אווירת ייאוש
לאחר מכן עובר הרב קוק לנתח את אווירת הייאוש הצפויה להיות בימי האכזבה ממדינה שאין לה דבר עם הרוחניות, והוא מתאר כמעט לפרטים את האווירה בקרב רבים מהמשוררים והסופרים, ואת הפילוג החברתי הפנימי.
מצמרר לקרוא איך הוא היטיב לחזות חלק נכבד מהאווירה הציבורית ובעיקר התקשורתית של היום: "אז מתעוררות מלחמות המפלגות והמעמדים, והמלחמות הקשות והאכזריות מרעילות את נעימות החומריות. קשה לאדם ליהנות מסעודתו אם בידו האחת הוא אוחז את הפרוסה ובידו השנית חנית ורובה לבתק את חברו, הבא גם הוא לנגדו מזוין לגזל את הפרוסה מידו. ומצד השני החומריות כשהיא לעצמה נעשית לאה, מאין קורטוב של רוחניות אמיתית, ואכולי ספק ונגועי שעמום אינם מוצאים דרך אחרת אלא איבוד עצמם לדעת. והספרות עוד באה ומוסיפה שמן על המוקד, כמעט מכל שיר ושיר, מכל סיפור וציור בוקעת ועולה אנקת חלל, הקורעת שמיים מעל ומפעפעת כארס מתחת עד קצווי שאול. החוקרים מבקשים איזה תכלית לחיים ואינם מוצאים, אין קו של אור להאיר ולחמם את הנפש הרועדת מקור. גם מקול המחרפים והמגדפים, החצופים ועזי הפנים, אתה שומע תרעומות של איוב, הסובל ייסורים אין קץ ומרוב כעסו הוא נכון לרמוס, לטרוף ולהשחית את הכול".
ומה בסוף?
אבל הרב קוק, כדרכו, רואה גם בתהליך ההתפוררות הזה הכנה למקום שלם יותר: ״כך הולכים פושעי ישראל ושוברים בעצמם את אלילי הזמן, שוברים ומנפצים ומנקים את המקום מהרוחניות המזויפה ומהחומריות הריקה והשפלה ומפנים דרך לקדושה העליונה. שתשלח היא את אורה להשיב לב בני ישראל אל אמונת האחדות״.
האחדות, לדברי הרב קוק בהמשך המאמר, איננה דוגלת בתרתי דסתרי, היא לא נבהלת מהפער שבין הרוח לחומר. אדרבה, היא מאמינה שחיבור שלם בין הכוחות הללו הוא הכרח בקיומו של העם היהודי, גוף לאומי עם נשמה, תסיסה של חיים לאומיים שמאחוריה דחף של שליחות ערכית מלאת אמונה.
לתגובות:
