לפני מספר חודשים, פרופ' משה כהן אליה הטיל תפוח אדמה לוהט לתוך זירת הדיונים הפנים־ימנית: האם ראוי לדרוש מממשל טראמפ להטיל סנקציות על עברייני הפרקליטות, רודפי נתניהו ובוחריו?
בתחילה ישבתי על הגדר, אך בשבוע החולף עברתי באופן נחרץ למחנה התמיכה בסנקציות. מה שגרם לכך היה הסנקציות שטראמפ הטיל על שופט ברזילאי, הרודף את נשיאו לשעבר ז'איר בולסונארו. הסיפור עם בולסונארו הוא מוטרף לחלוטין, ולא מדובר מספיק בישראל: האיש מואשם בקשירת קשר להתנקשות בנשיא שנבחר תחתיו, השמאלן הקיצוני לולה דה־סילבה. עוד הוא מואשם שהכין טיוטת צו נשיאותי לביטול הבחירות, ונועד עם מפקדים בכירים בצבא כדי להבטיח את הוצאת הצו לפועל. דמות מרכזית באירוע הוא שופט בית המשפט העליון אלכסנדרה דה־מוראס, המכהן כמפקח הראשי על הבחירות. בולסונארו האשים אותו בחבלה בבחירות, בין השאר באמצעות צווי צנזורה על פרסומים ברשתות החברתיות שקידמו את בולסונארו. על פי האישומים, טיוטת צו ביטול הבחירות כללה גם צו מעצר לשופט דה־מוראס. כעת דה־מוראס, אף שהוא אחד מהקורבנות בעבירות המיוחסת לבולסונארו, מכהן כשופט־חוקר בעניינו.
אנחנו נמצאים באירוע בין־לאומי, ודרושה תגובה בין־לאומית. האירוע הבין־לאומי הוא אנשי שמאל בעלי תפקידים במשטרים שבמדינותיהם, המנצלים בציניות את סמכויותיהם כדי להגשים את אידאולוגיית השמאל שלהם – ולא את הערכים שלשמם ניתנו להם הסמכויות. נתניהו, טראמפ, בולסונארו, מארין לה־פן, מישל קמר הברזילאי, מיכאל סקאשווילי הגאורגי וסילביו ברלוסקוני האיטלקי – כולם מנהיגים פוליטיים של הימין במדינותיהם שהתמודדו עם האשמות פליליות בחומרה משתנה. אי אפשר להרכיב רשימה מקבילה של מנהיגי שמאל.
השמאל עושה קרימינליזציה של הימין. המכנה המשותף לכל המנהיגים הימנים הנרדפים על ידי מערכות המשפט במדינותיהם הוא שמשאבים ציבוריים אדירים מושקעים בבירור החשדות נגדם, על רקע זעקות של מחנה פוליטי רחב לרדיפה פוליטית. בכל המקרים, למעט בולסונארו, ההאשמות הן מעורפלות – דורשות מומחיות, סבלנות וקריאת הררים של חומר כדי להבין את העובדות, וכל שכן לגזור מהן מסקנות משפטיות. הרדיפה המשפטית של מנהיגי ימין היא אחות תאומה של הרדיפה המשפטית של חיילי צה"ל באמצעות מערכות הדין הבין־לאומי: גם כאן, מערכת שנוצרה כדי להתמודד עם פשעים שיש קונצנזוס לגבי הגדרתם כפשעים, הפכה בידי השמאל לקרדום לחפור בו.
הבנת התופעה הזו מחייבת היכרות עם מאפיין חמקמק של מחשבת השמאל לדורותיה: אנחנו, הימנים, רואים את קבוצת הייחוס הבסיסית שלנו, את שורש הזהות הקמאי שלנו, במושג הלאום. המכנה המשותף של כל הקבוצות הימניות בכל העולם הדמוקרטי הוא חיבור ערכי ורגשי ללאום שעליו מושתתת המדינה. גם השמאל מרבה להשתמש בז'רגון פטריוטי ולשלם מס שפתיים ללאומיות, אבל בשעה שלימין הלאום הוא שורש המחשבה המדינית, מבחינת השמאל מדובר באיבר מדולדל.
קרל מרקס קבע שהלאומיות היא קנוניה של בעלי ההון להנציח את נישול הפרולטריון. הוא קרא לפועלי כל העולם להתאחד אל מעבר לגבולות המלאכותיים של הלאומיות. לנין החרה אחריו והקים את האינטרנציונל הקומוניסטי, אשר יורשו העכשווי הוא האינטרנציונל הסוציאליסטי. הרעיון: הנאמנות של השמאלן, בכל מקום שהוא, היא למעמד הפועלים, ולא ללאום.
העיקרון הזה מפעם בליבותיהם של יהודית תירוש ויהונתן תדמור בהתעקשות המשיחית והמשחיתה שלהם להמשיך ברדיפת נתניהו, כמו גם בליבו של השופט דה־מוראס ושל אבירי האופל מבתי הדין של האג. זו לא קנוניה במובן הפשוט של המילה, כי אין מאחוריה מוח־על שתודעתו הבלעדית מכוונת את מעשיהם של רבים. אבל כן יש כאן אידאולוגיה שמזלזלת באופן הולך ונגלה בעקרונות שהורגלנו להתייחס אליהם כאל עקרונות יסוד של השיטה – שלטון החוק, והעדר משוא פנים באכיפתו.
השימוש העברייני של השמאל בפרקליטות ובבית המשפט כדי להפיל את נתניהו ולהפקיע את השלטון מבוחריו, מציב אתגר מאוד לא פשוט בפני שוחרי הדמוקרטיה. האתגר הזה מתחוור כשמביטים נכוחה על תלאותיו של בולסונארו: אם דה־מוראס חיבל בבחירות – בולסונארו צודק בכול. אם לא – בולסונארו אכן ניסה לבצע הפיכה. אצלנו, מתקפה שלטונית על הפרקליטות היא כרסום רכיב שלטוני חשוב. היא מזמינה האשמות מסברות אוזן על ניסיון לבצע הפיכה. מאחר שהמתקפה היא על מערכת המשפט עצמה – א־פריורית אי אפשר לסמוך על מסקנותיה של מערכת המשפט שתבדוק בדיעבד מי צודק. המתקפה המשפטית של השמאל על נתניהו חצבה נתיב לעבר מלחמת אזרחים, וככל שאנחנו מתקדמים בו, קשה יותר לסגת.
בנסיבות אלה, ייתכן שקריאה לעזרה מחוץ לגבולות המדינה היא המעשה השפוי והמתון. היא תאותת לפרקליטים המושחתים שיש כוח נשגב מהם, ושהם עלולים לשלם מחיר אישי כבד אם ימשיכו לצעוד בנתיב החורבן הלאומי שבו בחרו.
