הוא היה הכוכב הגדול של ימי פוסט־הטבח. יתד להיאחז בה. יש מי שידע, אבל אשמים אנחנו שלא הקשבנו להתרעות החוזרות ונשנות שלו. נביא מיוסר שיושב חבול ופצוע בשער העיר ממכות הרמטכ"לים הזחוחים שבזו לו, ורק עתה זוכה להערכה שהוא ראוי לה מהציבור הרחב. וכך, כמעט לא היה כלי תקשורת, מימין ועד שמאל, שלא ראיין אותו ארוכות והכתיר אותו כ"איש שחזה את מתקפת חמאס". אפילו ראש הממשלה נתניהו הזמין אותו לשש פגישות כדי לינוק מדברי חוכמתו.
זהו האלוף במילואים יצחק בריק, שפרט לשירותו החשוב בחיל השריון והשתתפותו במלחמות ישראל, התפרסם בעיקר בתפקידו ארוך השנים כנציב קבילות החיילים, ובמיוחד בדוח ביקורת כסחני שפרסם עם סיום התפקיד. את ההתנהלות התקשורתית באותם ימים שחורים של התגברות הרגש על שיקול הדעת הבריא, קשה לשפוט בדיעבד. אבל את נבואותיו, ממרחק של כמעט שנתיים של מלחמה, כדאי מאוד לבחון, ולגלות שלא היו מדויקות בלשון המעטה, וכנראה גם הביאו יותר נזק מתועלת.
קטסטרופה רחוקה מהמציאות
בריק פרץ אל התודעה הציבורית בשנת 2018, שנתו האחרונה בתפקיד נציב קבילות החיילים. בחריגה מתפקידו הרשמי – עיסוק בתלונות פרטניות של חיילים בצה"ל – הוא אסף את כל הביקורות שערך בעצמו במהלך השנים יחד עם ביקורות של משרד מבקר המדינה, ואיגד אותן למסמך ארוך שזכה לכינוי "דוח בריק". יש שם ביקורת נוקבת על עשרות אספקטים במוכנות צה"ל למלחמה ובאיכות כוח האדם והציוד שלו, שמתפרסת על כמעט 300 עמודים. הדוח הוגש לרמטכ"ל דאז איזנקוט, והוא קיבל אותו בהסתייגות מה: מצד אחד הקים צוות שיבחן את המסקנות, ומאידך שלח קצינים בכירים להתראיין והעביר לחברי כנסת מכתב שמזים את הטענה הסופית של הדוח – שצה"ל אינו כשיר למלחמה הבאה.
בכנסת דווקא אהבו את הקצין המרדן. ועדת ביקורת המדינה, ואחריה גם ועדות אחרות, הזמינו אותו לדיונים והפנו את השאלות הקשות לנציגי צה"ל. זו בהחלט מגמה חיובית: לא לקבל את הבטחות הרמטכ"ל למוכנות כמובנות מאליהן, ולהטיל ספק בריא באמצעות שמיעת קולות אחרים. אבל בריק לא נשאר רק בתור קול אחר. הוא אומץ כמתריע הלאומי, האיש הישר ונקי הכפיים שעומד איתן מול מערכת מסואבת שמנסה לטאטא את כישלונותיה מתחת לשטיח. באותם ימים החלו לצוץ בתקשורת עוד ועוד ראיונות עם האיש, שקיבעו אותו בתודעה ככזה.
המוטיב החוזר בכל הראיונות היה החורבן שתמיט עלינו המלחמה הקרובה. בריק תיאר מלחמה רב־זירתית שבה ייפלו עלינו אלפי טילים ביום, מערך ההגנה האווירית יקרוס ולא יוכל להגן עלינו, צבא היבשה יתגלה כישראבלוף ולא יוכל לתקוף לא בעזה ובטח שלא בלבנון, פיקוד העורף יהיה חסר יכולת לטפל בזירות ההרס, וסיכוי לא מבוטל שהמדינה תגיע לסף קריסה. לאחר מהומות שומר החומות ב־2021 הוא עדכן את התחזית גם לפשיטות חמושות של ערביי ישראל על הערים בפנים הארץ, וטבח המוני בתושבים היהודים, שיהיו מבולבלים ממטחי הטילים שיקדמו לכך.
את תהילתו הגדולה קנה, כאמור, סמוך לאחר הטבח. בשני פרסומים שלו, אחד שבועיים לפני טבח 7 באוקטובר והשני שלושה חודשים לפני כן, הוא כביכול "חזה את הטבח". לריאיון שלו בערוץ 'הידברות', שפורסם ביוטיוב וזכה לכמעט מיליון צפיות (רובן לאחר הטבח, כמין התפעלות מיכולת החיזוי הנבואית), מודבקת הכותרת "עלול להיות פה טבח". במאמר בעיתון 'הארץ', שבועיים לפני שמחת תורה, בריק טען כי "מדינת ישראל קרובה למלחמה אזורית כפי שלא הייתה מאז מלחמת יום הכיפורים. מלחמה כזאת עלולה לקרב אותנו מאוד לחורבן הבית השלישי". הפועל היוצא מכך היה קריאה לנתניהו להפסיק מיד את קידום הרפורמה המשפטית. לסרבנות שהשתוללה אז, לא נמצאה התייחסות במאמר.
בשבועות שלאחר האסון הנורא בריק הוזמן לכל אולפן, כולל כלי תקשורת ימניים, ונהנה מההילה של חוזה האסון טרם זמנו. בפועל, אם מקשיבים היטב לדברים שאמר בשני הפרסומים האחרונים וגם באזהרות מוקדמות יותר, לא היה בדבריו שום דבר שמרמז למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. אם פרשנים וקצינים בכירים אחרים לקו בקריאת המציאות שלהם בזחיחות של "חמאס מורתע", התחזיות של בריק סבלו מבעיה הפוכה. הן חזו קטסטרופה גדולה פי כמה, שבמבחן המציאות לא התממשה.
"המלחמה האזורית הבאה תתרחש בחמש זירות בו־בזמן (חיזבאללה בלבנון; מיליציות פרו־איראניות בסוריה והצבא הסורי; חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה; התפרצות אינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון; ופרעות של עשרות אלפי ערבים ובדואים קיצונים בתוך ישראל)", כתב בעיתון 'הארץ' בסוף ספטמבר 2023, "לכל זה יתלוו שיגורים של 3,500 טילים, רקטות וכטב"מים מדי יום לעבר העורף הישראלי, שיגרמו הרס נורא ואבדות קשות". במבחן המציאות, עם כל הזוועות שעברנו כאן, זה לא קרה.
לא רק בכמות בריק לא דייק, אלא גם באיכות. הוא חזה את המלחמה הבאה בעורף, בזמן שבפועל הירי לעורף היה רק תרגיל הסחה, ועיקר המאמץ של חמאס היה בקו המגע. "מלחמה זו תתרחש בעיקר בעורף הישראלי, שלא הוכן למלחמה", כתב, "היא תפגע אנושות במרכזי האוכלוסייה, בתשתיות המים, החשמל, הגז והדלק, בתשתיות הכלכליות והתחבורתיות, במחנות צה"ל, בסמלי שלטון ובמטרות אסטרטגיות אחרות". גם הלחימה שנפתחה מול חיזבאללה ביום שלמחרת הטבח הוגבלה לקו החזית בלבד. לאורך כל הלחימה, עד שעמד עם הגב לקיר, נמנע חיזבאללה מלחצות בהתקפותיו את קו היישובים סמוכי הגדר.
גם בריאיון ל'הידברות', שלדעתי היה לו חלק גדול בהכתרתו כ"חוזה הטבח", רמת הדיוק של בריק הייתה נמוכה להפליא. הכותרת שניתנה לריאיון, "עלול להיות פה טבח", היא מניפולציה ותו לא. הטבח שבריק חזה לא היה קשור ליישובים בעוטף עזה ולחמאס, אלא לגזרה אחרת, שבפועל הייתה היחידה שנותרה שקטה לחלוטין לכל אורך הלחימה.
"אגיד לך מה יקרה בתוך היישובים", אמר למראיין עודד הרוש, "3,000-2,000 טילים ורקטות מדי יום על מרכזי אוכלוסייה, על חשמל, על מים – הרס מוחלט. במקביל לירי הזה, שאנשים לא ידעו לאן לברוח כי לא הכינו אותם… יתחילו מהומות בתוך מדינת ישראל… במלחמה האזורית הבאה, שזה לא יהיה 'שומר החומות' אלא מלחמה כוללת… תתחיל כאן החגיגה של הפורעים הערבים מתוך מדינת ישראל. יש להם 400,000 כלי נשק. יש להם בונקרים של תחמושת שהם גנבו מצה"ל במשך שנים… הם ייכנסו ליישובים – לנצרת, לחיפה, לעכו, ללוד, לכל הערים האלו ולערים אחרות, ופשוט יירו בכל מה שעומד מולם. יכול לקרות כאן טבח, ומדינת ישראל עוד לא הבינה את זה".
החשדנות של בריק כלפי האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל בהחלט מוצדקת, והדרישה מהמדינה לספק לכך מענה במקום. ועם כל זה, אי אפשר לקרוא לתרחיש שתיאר חודשיים לפני הטבח תחזית מדויקת. מכל הדברים הנוראיים שאמר שיקרו, כמעט אף אחד לא התממש, ולעומת זאת את הדבר הנורא שבאמת קרה – פשיטת חמאס על יישובי ובסיסי הדרום – בריק לא הזכיר ולו ברמז.
"פיקוד העורף לא מוכן"
פרט לאמירות הפופולריות בענייני אפוקליפסה, עיקר עבודתו של בריק הייתה בנושא מוכנות הצבא ובניין הכוח לקראת מלחמה. ננסה לראות אם טענותיו במרוצת השנים עמדו במבחן המציאות, אבל לבדיקה הפרטנית צריך להקדים טענה מתודולוגית. בריק צדק בחלק מהביקורות שלו על צה"ל. על כך אין חולק. רק שהצדק הזה הוא לא תולדה של יכולת חיזוי וניתוח מבריקה שמיוחסת לו תדיר, אלא בנה הבלתי רצוי של הסטטיסטיקה.
אנסה להסביר בדימוי מעולם הכדורסל. אם אספר לכם על שחקן שקלע 12 סלים מעבר לקשת השלוש, ובכך רשם לזכות קבוצתו 36 נקודות, בוודאי תחשבו שמדובר בכוכב־על שכל קבוצה תרצה בשורותיה. ברם, אם אוסיף ואגלה לכם ש־12 הסלים הללו נולדו מתוך 45 זריקות לשלוש, כלומר שהשחקן קלע רק 27 אחוזים מהזריקות שלו – תבינו מיד שקרוב לוודאי שהקבוצה הפסידה במשחק.
זה הסיפור של האלוף בריק. הדוח שהפיק לטובת הרמטכ"ל ולאחר מכן לבכירי הממשלה ומערכת הביטחון, מתאר צבא שכושל בכל תחום שבו הוא נוגע. ממש כך. מטבע הדברים, כמו כל גוף, צה"ל אינו עושה את המיטב בכל התחומים. אנחנו גם סבורים שהיה לו כשל מהותי חמור שנקרא לו "הקונספציה". אבל מבחינת מוכנות למלחמה גרידא, מצבו היה איפשהו באמצע. כשמעמידים את הביקורת הטוטאלית חוצת התחומים של בריק מול המציאות כפי שהשתקפה במלחמת הרב־זירתית שהתרגשה עלינו, בוודאי שיש מתאם בכמה נקודות. ועדיין, זה לא הופך את דבריו של בריק לנבואה או לחיזוי מדויק. הסתברות נורמטיבית ותו לא.
כשנרד לפרטים, נראה שבריק סיפק גם לא מעט תחזיות מוטעות בתכלית, שאותן דווקא לא טרחו להדגיש לאחר מעשה. נתחיל בתמה המרכזית שלו, שחזרה בכל ריאיון שנתן מאז פרסום הדוח בשנת 2018: המלחמה הרב־זירתית הצפויה תהיה אסון נוראי בעורף, בצבא היבשה ובחיל האוויר. נבחן את התחזיות אחת לאחת.
כך, למשל, באוקטובר 2022 הוא חזה את המלחמה כך: "יהיה אסון… כל יום ייפלו רק מהחיזבאללה 2,500 טילים עם 100 אתרי הרס, זה 100 דירות בסביבת הטיל שמתפוצץ… קח בחשבון שמתוכן יהיו המיליציות השיעיות, החמאס שגם יורה, האיראנים שיש להם מעל 1,000 טילים מדויקים. זה מחריב את המדינה כמו פצצה גרעינית, רק בלי נשורת גרעינית".
במבחן המציאות, המספרים היו רחוקים מזה מאוד. חיזבאללה לא חצה את רף 200 השיגורים באף יממה במהלך שנה של מלחמה, וגם בתקופה העצימה ביותר של התמרון, בחודש אוקטובר 2024, עמד על ממוצע של מתחת ל־100 שיגורים ביום. את כמויות הטילים של איראן ראינו ממש לאחרונה, וגם יכולת השיגור של חמאס דוכאה בתוך שבועות ספורים בתחילת המלחמה. 100 אתרי הרס שבכל אחד מהם 100 דירות הרוסות לא ראינו באף יום במהלך המלחמה הארוכה, בטח שלא "כל יום".
גם המענה לאיום הזה, שבריק קבע שכלל אינו קיים, התגלה במהלך המלחמה כיעיל מאוד. בריק קבע אז בריאיון כי "צריך לעשות הכול שיהיה לייזר עוצמתי, שיפגעו במשגרים תוך דקות, נ"מ שמגן על שדה התעופה – כל זה לא קרה". לאמיתו של דבר, פרויקט הלייזר הואץ בצורה בלתי רגילה, נכנס לניסוי מבצעי לפני כמעט שנה והפך למבצעי עוד לפני התקיפה באיראן. על מיקומי סוללות באזור שדה התעופה אסור לכתוב בעיתון, אבל במבחן התוצאה אף אחד מעשרות אלפי הטילים שנורו לישראל במהלך השנתיים האחרונות לא פגע במסלולי המראה או במבנים חיוניים של שדה התעופה בן־גוריון.
ולגבי המענה למשגרים: לא רק שחיל האוויר ידע לפגוע בצורה מרהיבה במשגרים ניידים בלבנון, לא רק שעשרות כטמ"מים כחול־לבן שייטו ברחבי איראן וצדו משגרים ארוכי טווח, אלא שהתברר שהמודיעין הישראלי חדר עמוק כל כך עד שחיל האוויר ידע לחסל את רוב מערך השיגור החיזבאללאי בכמה גלי תקיפה נרחבים עוד בטרם יצא לפעולה.
בהקשר הזה, הביטחון העצמי המופרז של בריק הוביל אותו לעוד טעות. במאי 2021 הוא הסביר בנחרצות שאי אפשר להתמודד עם איום טילי הקרקע-קרקע בלי לבנות חיל טילים משלנו. "חיל האוויר היה זרוע אסטרטגית של ישראל ונבנה להתמודדות מול מטוסי אויב", הסביר, "בינתיים האויב הבין שיש לנו יתרון ענק באוויר, אז הוא אמר 'נילחם עם טילים', ולמטוסים אין יתרון… המשגרים הניידים, ברגע שיורים לכיוון ישראל, אחרי רבע שעה הם כבר לא שם. טיל שתירה יכול לתפוס את המשגר לפני שהוא זז, מטוס לא".
ובכן, למרות הקביעה הנחרצת הזאת, מערך הכטמ"מים של חיל האוויר הציג פגיעות מרשימות ומהירות במשגרים ניידים – אצל רובם עוד בטרם הספיקו לשגר את הטילים, ואצל מיעוטם לאחר השיגור. בכל אופן, להיעלם בחזרה לאתרי האחסון המשגרים לא הספיקו, וזאת אף על פי שישראל נמנעה מהקמת חיל טילים כעצת בריק.
חלק מהקטסטרופה הצפויה במלחמה הרב־זירתית שתיאר בריק הייתה קשורה בתפקודו של פיקוד העורף. באותו ריאיון במאי 2021 טען בריק ש"פיקוד העורף לא מוכן למשימה המרכזית, שהיא חילוץ והצלה… לא עוסקים בהכשרה, ואם הם מתאמנים, אז על בתים חד־קומתיים או דו־קומתיים. זה המודל, ותסתכל באיזה בית אתה נמצא כעת. ציודם מוגבל, כמות הגדודים קטנה, כלומר המשימה המרכזית לא מוכנה".
בפועל, הגם שאיני מבין גדול במלאכת החילוץ וההצלה, נדמה היה שבמבצע עם כלביא – ההזדמנות היחידה, לשמחתנו, שבה פיקוד העורף נדרש להראות את כוחו – זירות מורכבות של קריסת חלקי מגדלים טופלו במקצועיות ובזריזות, ולא היה מקרה אחד שבו פינוי התושבים וחילוץ כל הפצועים ארך יותר משעות ספורות.
"אי אפשר להיכנס לרפיח"
אחת הביקורות היותר מוצדקות בדיעבד של בריק, היא גודלו של צבא היבשה. ניכר שצה"ל לא נערך למלחמות ארוכות בכמה חזיתות, ולא הכין כוחות סדירים שיחזיקו את החזיתות לזמן מספיק. בריק גם טען אחרי פרוץ המלחמה שלצה"ל אין כוחות מספיקים כדי להחזיק בשטחים שכבש בעזה, אם כי יש מקום להתווכח אם שיטת הפשיטות היא פרי של חוסר יכולת או של חוסר רצון. ובכל זאת, נדמה שעומק הזלזול בצבא היבשה היה מוגזם. בריק טען שצבא היבשה גרוע כל כך עד שייכשל במבחן הראשון. בפועל, האוגדות המתמרנות עמדו בכל המשימות והביאו הישגים מצוינים, וכל זאת במספר נפגעים מינימלי.
את ביקורתו המקצועית על צבא היבשה הדגים בריק ביולי 2022 באמצעות אי־הטמעת ה"רב־ממדיות" שהמציא אביב כוכבי כרמטכ"ל. "לצה"ל יש עקב אכילס משמעותי גם ביחידות הסדירות", טען בריק, "הרעיונות של הרמטכ"ל כוכבי לבסס לחימה רב־ממדית בשילוב אוויר ויבשה לא תפסו תאוצה… על פי התפיסה הרב־ממדית של כוכבי, כל יחידה בגודל של גדוד, לרבות גדודי שריון בסדיר, צריכה להיות מסוגלת להפעיל רחפנים לאיסוף מודיעין, להפעיל ארטילריה לעבר המטרות ולהפעיל מטוסים. זו אופרציה מורכבת, ויש כיום רק יחידות בודדות הכשירות לכך… במצגות זה נראה נפלא, אך בשטח המצב שונה בהרבה".
גם כאן המציאות טפחה על פניו של בריק. למרות הזלזול שלו במפקדי גדודי השריון, הם התגלו במלחמה כמפקדים שמבינים את מגוון היכולות הקיימות בצוות הקרב הגדודי שלהם, והשימוש ברחפנים למגוון משימות – מהכוונת טנקים למטרות ועד סריקת בתים מפני מטענים – הפך למובן מאליו ביחידות השדה. גם התיאום בין כלי הטיס השונים למפקדי השדה הפך למעשים שבכל יום. במהלך התמרון בלבנון ובעזה תואמו אין־ספור הפצצות של מטרות קרב או תיאומים של חיסולי מחבלים כירורגיים באמצעות כטמ"מים תוך הכוונה רציפה של הלוחמים בשטח. בניגוד גמור לדבריו, השילוביות הייתה דווקא מנקודות החוזק של צבא היבשה בתמרון.
התחזיות החדשות של בריק, כלומר אלה שבאו אחרי 7 באוקטובר, כבר איבדו כיוון לחלוטין. אם לפני המלחמה הייתה זו זריעת אימה בלבד, משנכנס עם ישראל למערכה גורלית, זו כבר הייתה דה־מורליזציה. בעיני בריק, כל מערכה נידונה לכישלון. בינואר 2024, עוד לפני שישראל הספיקה לפגוע בחמאס באופן אנוש, הוא כבר חשב שצריך לקפל. תחזיות האימה שלו על רפיח ציירו עיר מבצר שאין דרך לנצח, ולפיכך, כדאי לחתוך הפסדים.
"יש אלפי חמאסניקים ששולטים ביד רמה במנהרות שחוצות את סיני מתחת לרפיח", תיאר לציבור באולפן חדשות 12, "המעבר דרך מצרים, דרך חאן יונס, חופשי… אם אנחנו לא ניכנס לתוך רפיח ונגדע את ראש הנחש, לא נוכל לנצח. נשאלת השאלה איך עושים את זה בצפיפות הזאת. אני בא למנהיגות, קורא לגלנט וביבי שמכריזים על המטרות כל שני וחמישי – תגידו איך אתם מתכוונים לעשות את זה. תגידו לנו אם אתם יכולים להיכנס למחנות רפיח. אם אתם יכולים לחסום את הציר. אם אין לכם את היכולות – תודו בזה, ותשנו את התפיסה".
כמובן, בריק לא שאל כדי לקבל תשובה, אלא כדי לקבוע שאי אפשר. "אם אתם מבינים שאתם לא יכולים להיכנס", המשיך, "ולדעתי זה המצב, תשנו קונספט. את המטרה של שחרור החטופים עוד אפשר להציל. צריך היום ללכת להסכם עם החמאסניקים שבו הולכים לתוכנית של שחרור החטופים. כמובן שיש להם תביעות מאוד קשות". את סופם של ציר פילדלפי, המנהרות החוצות תחתיו והעיר רפיח כולה על מחנות הפליטים שלה – כולנו כבר יודעים. רפיח הפכה לסמל, אבל סמל הפוך ממה שחשב בריק.
גם לגבי לבנון בריק טעה בגדול. שלושה חודשים לפני התבוסה שהנחילה ישראל לחיזבאללה, בריק ניבא תוצאה הפוכה. "אנחנו עומדים בפני תבוסה אסטרטגית שלא חווינו מאז קום המדינה", אמר בריאיון רדיו. "אם צה"ל לא מסוגל מול חמאס, איך הוא יכול להתמודד עם חיזבאללה, שמאה מונים יותר חזקה, בשטחים ענקים, עם מאות אלפי טילים ורקטות?". הוא חזר שם על תיאורי הזוועות של אלפי טילים ומאות אתרי הרס ביום, ואף סיפר על ניסיונותיו להזהיר את נתניהו בפגישותיהם. הוא תיאר את נתניהו כבר־כוכבא שמנסה להוביל מלחמה בלתי אפשרית רק כדי להציל את כבודו, והצליח להפיק משני המראיינים אנחות שבר וייאוש כמיטב המסורת התקשורתית. מילא, זה בסדר שבריק לא היה מעודכן ביכולות ובתוכניות של צה"ל, אבל מי שלא יודע אינו מכריז בכזה ביטחון דברי הבל ושטויות.
את העיקר השארתי לסוף. לטעמי, בריק לא רק שלא יכול לשמש נביא קדוש של אסונות ומחדלים, אלא מחובתו לסכור את פיו עד עולם בכל מה שקשור למחדלים אסטרטגיים. בזמן שהאלוף במילואים מדקדק עם קציני צה"ל על מסדרי דגל והפעלת רחפנים, מר בריק בעצמו דחף ועודד את הצעד המופקר והמסוכן ביותר שביצעה ישראל בעשורים האחרונים, אשר הוביל ישירות לטבח הנורא של שבעה באוקטובר.
באפריל 2004, אחרי גל של התנגדויות ומחאות, חשבה חבורה של קצינים בכירים שיש צורך דחוף לחזק את ראש הממשלה שרון באשר לתוכניתו לפנות את יישובי גוש קטיף ולסגת מרצועת עזה. "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון", הצהירו הקצינים במנשר שהפך לסמל האיוולת של הממסד הביטחוני. "לדעתנו המקצועית, בהעדר פרטנר להסדר, תוכנית ההתנתקות תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל". אכן, כפי שניחשתם, בין עשרות החותמים התנוסס גם שמו של האלוף יצחק בריק. הוא תמך ועודד אקטיבית צעד מופקר שרבים התריעו נגדו בזמן אמת.
בימים אלה, כשאנו מציינים 20 שנים לגירוש הנורא מגוש קטיף, ואחרי שראינו את התוצאות הרות האסון, אני חושב שמוטב היה למר בריק אילו היה נוקט צניעות יתרה בנוגע לתחזיותיו, מתנצל על הרוח הגבית שנתן לגירוש – ובטח שלא מוסיף לפזר נבואות זעם ללא כיסוי.
לתגובות:
