כשיולי אדלשטיין הכריז בשבוע שעבר, במסיבת העיתונאים שכינס, שהוא אינו מתכוון לרוץ בבחירות באף מפלגה אחרת שאינה הליכוד, אין כמעט אדם אחד שפקפק בכנות דבריו. אפשר להגיד על אדלשטיין הרבה דברים, אבל גם גדולי מבקריו לא יטענו נגדו שהוא מחפש להוליך שולל או משקר בלי למצמץ. הוא אכן לא ירוץ באף מפלגה אחרת. מצד שני, הוא גם לא אמר שהוא ירוץ בליכוד. יותר ויותר אנשים בכנסת, מוקיריו ומבקריו כאחד, משוכנעים שמסיבת העיתונאים ההיא, וההחלטה להציג נוסח שונה מזה שסוכם בינו ובין החרדים ערב התקיפה באיראן, היה גם אקט הפרישה דה־פקטו של יולי אדלשטיין מהחיים הפוליטיים.
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון היוצא הגיע ככל הנראה למסקנה (הנכונה) שזה בכלל לא משנה מה יהיה כתוב בחוק גיוס החרדים שהוא יביא לאישור הוועדה. כל חוק שיעבור בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, מרחיק לכת ככל שיהיה, אם הוא יזכה לתמיכת החרדים הוא בהכרח יוגדר כחוק השתמטות. כך תקבע התקשורת, אליה תצטרף כמובן האופוזיציה, וכך גם יעשו לא מעט מארגוני המחאה. מבחינתם לא ייתכן שחוק טוב ותמיכה של החרדים בו הולכים ביחד. הפרטים והתוכן כלל אינם חשובים לחלקם, אלא רק התפאורה והאווירה. אנשים לא יודעים, אבל בחסות המלחמה עם איראן קיפלו את החרדים בסעיפי חוק הגיוס כפי שמעולם לא חלמו שאפשר לעשות. הדוגמאות שמיד יוצגו כאן, שיבהירו לאיזה חוק מרחיק לכת הגיעו בימים שלפני התקיפה באיראן, נשמעו בעבר כמעט דמיוניות. ועל כך גם הצער הגדול בהחלטה שקיבל אדלשטיין בשבוע שעבר, כשהלך בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה לפיצוץ שעליו החליט מול החרדים.
סנקציות לכולם
כולם דיברו במשך חודשים על הסנקציות במקרה שבו החרדים לא יעמדו ביעדי הגיוס – סנקציות אישיות, סנקציות על הישיבות, מתי הן ייכנסו לתוקף ועוד – כשאף אחד בכלל לא מבין את עומק הסנקציות ועד כמה הוסכם עם החרדים שהן יהיו מרחיקות לכת. לא רבים יודעים, אבל חלק מהן יושתו על הצעירים החרדים בכל מקרה ובכל מצב, גם במקרה המושלם שבו תהיה עמידה ביעדי הגיוס. נחזור על המשפט האחרון שוב: חלק מהסנקציות יוטלו כך או כך, על כל צעיר חרדי שלומד תורה, גם אם מעמדו הוסדר כדין וגם אם הציבור החרדי יעמוד ביעדי הגיוס שנקבעו לו.
מעשה שהיה כך היה. חבר הכנסת אדלשטיין והייעוץ המשפטי של ועדת החוץ והביטחון, בעיצומו של המשא ומתן, הודיעו שכל מי שבחר ללמוד תורה ולא להתגייס לצה"ל יידרש לשלם על כך מחירים קבועים, בלי קשר לשאלה כמה חרדים מתגייסים והאם החברה החרדית עמדה ביעדי הגיוס. ההסבר היה כזה: חוץ מהרעיון העקרוני שמדבר על מקלות וגזרים כדי לתמרץ עמידה ביעדי הגיוס, בחורי ישיבה שבוחרים ללמוד תורה ולא לשרת בצה"ל, גם אם זה נעשה לפי חוק, אינם צריכים שיהיה להם רישיון נהיגה ואינם רשאים לצאת מהארץ או ללמוד באקדמיה, וגם לא לעבוד. במילים אחרות, גובשה רשימת הגבלות לכל קבוצת לומדי התורה הצעירים באשר הם.
רק כדי לסבר את האוזן, מדובר על כל מי שמיועד לשירות ביטחון בחברה החרדית, שזה למעשה כל צעיר מגיל 18 עד 26. זו קבוצה ענקית שמונה 60 אלף איש, וממנה גם יגיע מאגר המתגייסים לצבא (לפי היעדים שקובע החוק). אבל כל עשרות האלפים שנמצאים בקבוצה הזאת ולא מתגייסים יהיו כפופים לאותה רשימת הגבלות בסיסית. שוב, עוד לפני הסנקציות הנוספות שיחולו במקרה של אי עמידה ביעדי הגיוס.
ונגד כל הסיכויים, גם לדרישה הזאת הסכימו הח"כים החרדים. מה שכן, במגעים שנוהלו לפני התקיפה באיראן סוכם שאם מדובר בצעיר חרדי שכבר יש לו היום רישיון נהיגה, לא יבואו עכשיו ויפסלו לו אותו (שוב, לא מדובר על סנקציה בעקבות אי עמידה ביעדי הגיוס, אלא עוד לפני השלב הזה), אלא פשוט קובעים שמכאן והלאה לצעיר חרדי שאינו מתגייס אסור להוציא רישיון נהיגה. ואילו עכשיו, בטיוטה שהוצגה על ידי אדלשטיין והיועצת המשפטית של הוועדה, עורכת הדין מירי פרנקל־שור, לפתע נכתב שגם אלו שכבר מחזיקים ברישיון נהיגה רישיונם יישלל מהם, בניגוד לסיכום המקורי. וזו רק דוגמה אחת, כמוה יש רבות.
צריך להבין שלאדלשטיין כבר היה ביד אוצר של ממש, מקרה נדיר שבו המינימום של צד אחד פוגש את המקסימום של הצד השני. חוק שלא רואה ממטר שום חוק שהוצע בעבר, כולל במתווה של שר הביטחון הקודם יואב גלנט, ובוודאי בזה של שר הביטחון הנוכחי ישראל כץ. היו כאלו שטענו שבחסות התקיפה המתקרבת באיראן הסכים אדלשטיין לוויתורים כדי לא לפגוע במבצע הצבאי הסודי. ובכן, האמת היא דווקא להפך. בחסות הלחץ והצורך להגיע מהר מהר לסיכומים הצליחו להוריד דווקא את החרדים מהדרישות הקודמות שלהם. לדוגמה, במקום מתווה שקבע בהתחלה שרק אחרי עשר שנים, ואחרי זה ירדו לשבע שנים, יגיעו ל־50 אחוזי גיוס ממחזור של צעירים חרדים, ברגע האחרון סוכם שזה יקרה בתוך חמש שנים. כך גם קרה עם הדרישה החרדית שיעדי הגיוס יכללו לא רק את המתגייסים לצבא אלא גם את משרתי השירות האזרחי, שיספרו גם אותם. אחרי שקיבלו תשובה שלילית, דרשו החרדים שלפחות יכללו ביעדי הגיוס את אלו שמשרתים בשירות אזרחי־ביטחוני. בחסות המתקפה הקרבה באיראן הורידו אותם גם מזה והוסכם שיעדי הגיוס הם של חיילים בלבד, בלי שום הנחה.
היה זה יושב ראש ועדת החוץ והביטחון עצמו שהגדיר אז את ההסכמות כלא פחות מהיסטוריות, הוציא הודעות לעיתונות וצייץ בטוויטר. הכול עוד קיים ומופיע ברשומות. אבל מאותו רגע, במשך ארבעה שבועות, רדף אחריו מזכיר הממשלה יוסי פוקס וכל צוות לשכתו כדי לקבל נוסח שמתרגם לפרטים את העקרונות שסוכמו. אדלשטיין זומן ללשכת ראש הממשלה כמעט בכל שבוע, כמה פעמים בשבוע. בכל מפגש שכזה הבטיח שהצוות אוטוטו לקראת סיום הניסוח. כשנתניהו היה בוושינגטון אצל טראמפ הם קיימו שיחת ועידה משם. וכשהנוסח עדיין בושש מלהגיע, אמר לו נתניהו: "יולי, זהו, נגמר". אדלשטיין השיב שביום ראשון יהיה נייר. יום ראשון הפך ליום שני. ביום שני, כידוע, נתניהו כבר החליט שבאמת נגמר הזמן ופשוט התייצב בלשכה של אדלשטיין בכנסת. הוא התיישב, הדליק סיגר והודיע שהוא לא יוצא מהחדר עד שאין נוסח.
מזכיר הממשלה נשלח ללשכת היועצת המשפטית של הוועדה עורכת הדין פרנקל־שור וזכה לבסוף להחזיק בידו את הנייר המיוחל. עותק קשיח אחד, שקיבל בהשאלה בלבד, ללא נוסח שנשלח במקביל במייל. מה שנקרא להסתכל ולהחזיר. פוקס מתחיל לקרוא ושואל את אדלשטיין פחות או יותר על כל סעיף שני במסמך מה קרה לסיכום המקורי מלפני המלחמה. ויולי עונה במילים כאלה ואחרות שאומנם זה נכון אבל גם הוא וגם יועמ"שית הוועדה הבינו את גודל השעה ערב התקיפה ואת זה שאי אפשר לתת לממשלה להתפרק. אבל עכשיו, לאור הצרכים והאווירה הציבורית והרצון שהחוק יעבור בבג"ץ, זה הדבר הנכון לעשות.
משפט אחרון
כיצד הגיב ראש הממשלה, שכאמור נכח במעמד, אל מול ההבנה שברגע זה הקואליציה קורסת לו מול העיניים? למעשה הוא לא אמר הרבה. גם מה יכול היה לעשות? לקרוע את הטיוטה מול עיניו של אדלשטיין? מספר הנושאים שיושב ראש הוועדה היוצא חזר בו ממה שסוכם לגביהם היה בלתי ניתן לגישור, הן בכמות והן באיכות. כך לדוגמה, סוכם לפני התקיפה באיראן שמי שיהיה נתון לסנקציות הם החרדים שנמצאים בגיל גיוס, צעירים מגיל 18 ועד 26. בטיוטה החדשה כבר נכתב שהסנקציות יוארכו עד לגיל 30, ארבע שנים אחרי קבלת הפטור. יעדי הגיוס שסוכמו ופורסמו בפומבי דיברו על 4,800 חרדים בשנה הראשונה ו־5,700 בשנה השנייה. באותה פגישה הודיע אדלשטיין לפוקס ולנתניהו שמבחינתו אנחנו כבר בשנה השנייה. והרשימה כאמור עוד ארוכה.
המשך המצב הנוכחי היה הכי גרוע לנתניהו. גם ללכת לבחירות על נושא כמו הגיוס, גם להיתפס כעושה דברם של החרדים, ועוד בסוף בכלל בלי להצליח לספק להם חוק שיוכלו לחיות איתו. זה גם להיות מזוהה ציבורית עם החרדים וגם לא לפתור מולם את המשבר. ולכן עמדו בפניו שתי אפשרויות בלבד. הראשונה היא לחבק את יולי וללכת לבחירות כשהוא מתגאה שלא נכנע לחרדים, כולל הליכה על הראש שלהם במהלך מערכת הבחירות. החיסרון של האפשרות הזאת מבחינתו הוא זניחת כל רעיון תפיסת הגוש שאיתו הוא הולך כבר שנים. האפשרות השנייה הייתה לתת לחרדים עכשיו, שנה לפני הבחירות, חוק שיוכלו לחיות איתו (חשוב להדגיש – לא חוק פטור) ולקוות שבעוד שנה הנושא הזה כבר יישכח. נתניהו בחר באפשרות הזאת.
וכאן נשאלת השאלה, לאחר החלפתו של אדלשטיין בראשות הוועדה, האם הייעוץ המשפטי של הכנסת וגם זה של הוועדה, שבוודאי לא אוהב את מה שעשו לאדלשטיין, האם וכמה הוא ישתף פעולה עם היו"ר החדש של הוועדה. וכאן אנחנו כבר נכנסים לפוליטיקה שבתוך עולם המשפט. הרי לא משנה מה יגיד חוק הגיוס, היועצת המשפטית לממשלה עורכת הדין גלי בהרב־מיארה תתייצב בבג"ץ בכל מקרה נגד החוק, מה שיעמיד את הייעוץ המשפטי של הכנסת במבחן לא פשוט.
אם החוק ייפסל בבג"ץ, מצבם מול בכירי עולם המשפט יהיה בכי רע. הם הרי הלכו כביכול עם "בני חושך", נתנו הכשר למה שיוגדר כחוק השתמטות, ובסוף גם הפסידו בבג"ץ. במילים אחרות, וככה גם יציגו אותם, הם נתנו הכשר למהלך ללא תשתית משפטית ראויה. זה אירוע שיכול לגמור קריירה. האם הייעוץ המשפטי של הכנסת יהיה מוכן לשים את יוקרתו המשפטית על הדבר הזה או שאולי יבחר, לדוגמה, באופציה של שביתה איטלקית? איש אינו באמת יודע להעריך בשלב הזה. יולי אדלשטיין, שסביר להניח כבר חושב על השלב שאחרי הפוליטיקה, יצפה בסרט הזה בהנאה מרובה.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
