עשר פעמים אמרנו לילדים שהחוקים לטובתנו וצריך לשמור עליהם, מאה פעמים אמרנו להם שאסור לשקר, גם כשלא נעים, גם כשמפחדים להיתפס. אלף פעמים אמרנו כמה אהובים החיילים שלנו וכמה אנחנו מכבדים את המדינה שלנו, והקפדנו לעצור בדרך מהיישוב פסגות בכל מחסום כדי לפנק את החיילים במשהו טעים.
אבל עשרות ומאות ואלפי ורבבות מילים נכונות יכולות לקרוס ברגע, וזה בדיוק מה שקרה לנו במחסום, בכניסה לגוש קטיף. זה התחיל למען האמת כמה עשרות קילומטר קודם לכן. ״יש שם ניידת״, אני אומר לאשתי ועושה פרסה כמו אחרון העבריינים שלא רוצים לפגוש משטרה, ואז מזהה שיירת רכבים שעוקפת את המחסומים בדרך לגוש על שבילי עפר. אין לנו ארבע על ארבע, אבל מיצובישי ספייסווגן נחושה עם סרט כתום מתנפנף על האנטנה יכולה לעשות את העבודה. לפני הפנייה לדרך החקלאית עוד ראיתי רכב אחד עם סטיקר ״אחים לא מגרשים״ ורכב אחר עם סטיקר ״אל תקרא לי אח״.
כשהצלחנו להערים על המחסום הראשון פרצו הילדים במחיאות כפיים והבנו שהחינוך קרס. הם מצידם משחקים ״שוטרים וגנבים״, אבל זה רק אומר שאנחנו הגנבים בסיפור הזה, מי היה מאמין. אחרי היציאה מהשביל החקלאי, מחסום בהפתעה. חייל שואל "לאן אתם", אחד הילדים שר לו: ״יהודי לא מגרש יהודי״. החייל מתעלם. עבר קורס בלהתעלם. ״אנחנו לבר־מצווה בבדולח״, אמרנו לו. החייל עושה פרצוף חשדני. מתקרב אליו חייל אחר, כיפה סרוגה לראשו: ״כן, כן, מכיר את האירוע, תן להם״, החייל חושד גם בו ושואל ובכל זאת מאפשר.
כשמתקרבים למחסום מגלים פתאום שהכניסה לגוש קטיף נראית כמו מעבר גבול, מישהו באמת מתכנן להפוך את האדמה הזאת לארץ נכר. ״היֹה לא תהיה״ של הרב אליהו לא עושה עליו שום רושם, אחרת לא היה שופך כאן מיליונים. ברדיו מראיינים את שרון שמבטיח שאחרי ההתנתקות המצב הביטחוני ישתפר לבלי הכר, השידור נקטע לפני שאמר: זו התחייבות. לעולם לא ניכנס לתרדמת.
השוטר במחסום האחרון מבקש תעודות זהות שיוכיחו שאנחנו תושבי הגוש. אנחנו שולפים הזמנה לבר מצווה. השוטר תוהה מה פתאום כל כך הרבה מוזמנים ושקי שינה. אנחנו מסבירים שאנחנו משפחה. לילדים אנחנו מגמגמים שזה לא שקר מוחלט – משפחת בלוך, כמונו ממש, מיוחסים ליעקב אבינו, ובכלל כל ישראל אחים. לא בטוח שהשוטר כזה אח, עשרים דקות עד שאישרו לנו. עוד עשרים דקות שבהן השוטר, החייל והמדינה הם האויב.
יודע תעלומות
בבר המצווה הזאת, כמו בכל הימים הסמוכים להחרבת הגוש, התחדד לי המושג ״חיי שעה״. מותר לחלל שבת בשביל חיי שעה, כלומר בשביל להרוויח עוד קצת זמן בחיים. משמע, יש משמעות נצחית ומקודשת לכל רגע בחיים. ככה הרגשנו גם שם: יש משמעות נצחית לכל רגע של חיים יהודיים על אדמת הארץ הזאת. לכן אנשים המשיכו להשקות את הדשא שעתיד להיעקר, לכן אנשים הקפידו לא ללכלך קירות שעתידים להיחרב. לכן רוקדים ושרים בשמחה, הגם שיודעים שהגזירה מתקדמת בצעדי שרון.
מישהו שם למעלה בבורות יהודית מוחלטת החליט לדחות את יום הגירוש המתוכנן מתשעה באב ליום שאחריו. כל כך רגיש, לא לערב חורבן בחורבן. אלמלא יופיים של חיי שעה ויוקר המחייה עוד יום אחד באדמת הארץ, היה צריך להפגין: אל תדחו, אל תכבסו את זה, תשעה באב הכי מתאים. חטא המרגלים, חורבן הבית, בכייה לדורות – יצא לכם בול. אבל גם י׳ באב יושב טוב – זה היום שבו באמת הכול עלה באש, שיא הלהבות. ואיך מי שמתיימר להנהיג מדינה יהודית לא שומע את קריאת ״אל תשלח ידך״ שמהדהדת בכל העולם מהתאריך הטעון בלוח העברי.
בניסנית, שלא כביישובי הגוש, החורבן כבר היה מוחשי. רוב הבתים כבר היו ריקים. על גדרות האבן השאירו אנשים בובות ילדים, והלכו. פינוי מרצון קראו לזה. מאיימים עליו שלא יקבל פיצויים, שלא ישוקמו החממות, שלא יהיה לו היכן לגור, עד שיאמר רוצה אני. ממש רצון. מה שמדהים זה שברוב יישובי הגוש כל האיומים וההפחדות הללו לא הועילו. איזה כוח עמידה של אנשים, לא להאמין.
את שבת חזון בניסנית לא אשכח לעולם, במיוחד לא את השאגה ב״אנא בכוח״ – "שמע צעקתנו יודע תעלומות". ולחשוב שהוא ידע כבר אז לאן זה יוביל בעוד שמונה עשרה שנים, שמע את הצעקה ובחר לאפשר לחורבן הזה להתממש. אני רק מנחם את עצמי שהוא יודע עוד כמה וכמה תעלומות לטובה שאנחנו עדיין לא יודעים.
