לפני כמה שבועות קיימנו, בחסדי ה', את מופע פתיחת הקיץ המסורתי בבריכת הסולטן. זו השנה ה־16 שמתקיים האירוע הזה, שהפך כבר מזמן להרבה יותר ממופע מוזיקלי. הוא חגיגה של אחדות, של זהות ושל לבבות פועמים יחד.
אבל רק מעטים, אם בכלל, מהאלפים שמגיעים מדי שנה, יודעים שהלב של הסולטן נולד דווקא מתוך שבר גדול. מתוך חלל עצום, שנפער עם עצירתן של חגיגות הזמר בקטיף. בהתחלה בשל המצב הביטחוני הקשה, ובהמשך – בעקבות הגירוש המר של אחינו האהובים, גיבורי גוש קטיף.
אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי שם, בשנת 1991. הנוף הקסום של אגם קטיף מאחוריי, השמיים הנפתחים מעל והקהל – אלפים מרחבי הארץ ששרים, רוקדים, ומתמלאים בשמחה שנמשכת אל תוך הלילה. הרגעים הללו חרותים אצלי עמוק בלב.
הופעתי שם עוד כמה פעמים לאורך השנים. באחת הפעמים זכיתי גם לסייר ביישובי הגוש וברקע הנוף המדהים פגשתי בישיבות, בבתי ספר, בכוללים ובאולפנה ונפעמתי לגלות קומה חדשה של אהבת עם ישראל וארץ ישראל. הייתה שם מסירות עילאית לתורה ולמצוות התלויות בארץ.
זמן קצר לאחר שהוצאתי את הדיסק "חזק", הופעתי בחגיגות הזמר ושרתי שם לראשונה את שיר הנושא של הדיסק. בתוך רגעים מספר כל קהל האלפים הצטרף אליי בשירה אדירה ואני זוכר שחשבתי לעצמי: "נו טוב, הרי הם מקיימים בכל רגע את מילות הפסוק: איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
עוד נשיר מול האגם
והייתה עוד הופעה אחת שהתחייבתי להופיע בה, אך לצערי לא זכיתי לכך. בשנת תשס"ה, ידידי היקר מוכי בטר, מראשוני גוש קטיף ומפיק חגיגות הזמר המיתולוגיות, התקשר והזמין אותי להופיע. נעתרתי מיד, בלב מלא תקווה ותפילה שאכן יתקיים המופע. אבל לדאבון לב, כמה ימים לאחר מכן הוכרז הגוש כשטח צבאי סגור ומכונות הגירוש החלו לפעול.
הקיץ ההוא היה קשה מנשוא. נמנעתי מלהופיע ברחבי הארץ וכל שרציתי הוא לחזק ולחבק לבבות שבורים של אחינו, גיבורי גוש קטיף. במשך כמה שנים לאחר מכן נשאתי איתי בצער את ההתחייבות ההיא, שלא יצאה לפועל. לשמחתי, כעבור כמה שנים, זכיתי לפרוע אותה כשהוזמנתי להופיע בחגיגות הזמר שהתקיימו בניצן ובבני דקלים.
ועכשיו, עשרים שנה עברו. הזמן עושה את שלו, אבל הגעגוע רק מתעצם. בלב מלא אמונה אני נושא תפילה שעוד נזכה לשוב, לבנות ולהיבנות. עוד נצטופף יחד מול אגם קטיף, בשירה אדירה, ונזכה שיתקיים בנו "חדש ימינו כקדם".
