בשלהי שנת תשס"ה היה יחיאל קליין בחור ישיבה צעיר שלמד בישיבת ההסדר ברמת גן. בשלב מסוים, כשמועד הגירוש מגוש קטיף הלך והתקרב, הוא שם לב שהנושא בכלל לא נמצא על סדר יומם של תושבי גוש דן. כדי להעלות למודעות את העוול הנורא שעומד להתרחש, נערך עם כמה חברים לחסום כבישים מרכזיים באזור, כחלק מהמאבק נגד הגירוש.
"לאט לאט היינו עולים לכביש, עד שמצליחים לחסום את התנועה עם שלטי מחאה נגד הגירוש", הוא משחזר בשיחה עם 'בשבע', "כמובן זאת הייתה הפגנה פסיבית, ללא אלימות. היינו חוסמים את הכביש, עד שהגיעו כוחות המשטרה לפנות אותנו. כדי לנסות לעצור את המחאה, בלשי המשטרה ניסו לעקוב אחרי מובילי החסימות. באחת הפעמים אני הייתי זה שאמר 'אחת, שתיים ושלוש' – כדי להורות על הכניסה לכביש. מיד קפצו עליי שוטרים שהמתינו במארב, גררו אותי לניידת והשאירו אותי לילה במעצר".
מאז אותו מעצר קליין הפך לדמות מוכרת מבחינת המשטרה, וכך נעצר בשנית תוך זמן קצר באחת החסימות שנערכו בכביש גהה, הפעם תוך הפעלת אלימות קשה. "עמדתי בכביש ולא שמתי לב. פתאום התנפלו עליי כמה שוטרים שהשכיבו אותי על הכביש כדי שלא אברח, ישבו עליי, אזקו אותי והכניסו אותי לניידת", הוא מתאר, "מבחינתי הייתי ילד טוב שפתאום נקלע לסיטואציה הזויה של דיונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לפעמים הייתי יושב בתא המעצר שנמצא במרתף של בית המשפט במשך יום שלם, בהמתנה לדיון, יחד עם פושעים שכל הזמן הלכו מכות. במרתף הזה היו דקירות, סמים, אלכוהול, גסויות ופושעים מסוכנים. ממש פחדתי".
לבסוף בית המשפט קיבל את בקשת המשטרה וחרץ את גורלו למעצר עד תום ההליכים. "בכלא עצמו, פרט לעניין שלקחו לנו את החירות, יחד עם הרצון להמשיך להיות שותפים במאבק נגד הגירוש, היינו עם חברים באגף ההתנתקות והמצב היה סביר יחסית", הוא מציין. בכלא מעשיהו הוא ישב במשך חודשיים וחצי, עד לסיום ביצוע תוכנית ההתנתקות, אז שוחרר במפתיע. "הרגשתי שיש כאן עוול שזועק לשמיים. הכניסו אותי למאסר עד תום ההליכים כאילו אני הפושע הכי מסוכן, תוך תפירת תיק על סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, אבל פתאום כשהסתיימה תוכנית ההתנתקות, תוך רגע שוחררתי. לאן נעלמה הסכנה?", הוא תוהה, "כשרואים היום את היחס למפגיני קפלן, זה מקומם. הם עושים הרבה יותר בלגן מאיתנו ומפעילים אלימות גדולה נגד שוטרים – אך בתי המשפט מאתרגים אותם. אותנו זרקו לכלא לחודשים ארוכים ולקחו את החירות שלנו בגלל דברים הרבה יותר שוליים".
מי שליוו את קליין וחבריו לאגף ההתנתקות בכלא מעשיהו היו עורכי הדין של ארגון 'חוננו'. "נקלעתי לסיטואציה שלא הכרתי. לא ידעתי מאיפה להתחיל, מה לעשות ומה לומר בבית המשפט. הייתי בחור צעיר בלי כסף, ולא היה לי מאיפה להוציא אלפי שקלים כדי להגן על עצמי בבית המשפט. בלי לבקש, 'חוננו' הגיעו ועדכנו שידאגו לי לכל אורך הדרך. הרגשתי שיש מישהו מאחוריי שדואג למה שאפשר. אומנם הם לא הצליחו למנוע את המעצר עד תום ההליכים, אבל נתנו לנו גב משמעותי שסייע לנו לצלוח את התקופה המאתגרת".
כיום, כשרואים את כפפות המשי שבהן מטפלים משטרת ישראל ובתי המשפט במפגיני מחאת קפלן, קשה להאמין שלפני 20 שנה, בתקופת המחאה נגד הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, היחס היה הפוך מהקצה אל הקצה. לא פחות מ־15 אלף תיקי מעצר טופלו באותם ימים על ידי עורכי הדין בארגון 'חוננו', לצד עוד מאות תיקים שטופלו באופן עצמאי או על ידי ארגונים מקבילים. אף שנושא ליווי מעצרים מאתגרים לא היה זר להם, גם עורכי הדין של 'חוננו' הופתעו עד כמה המערכת התגייסה לסכל את המחאה בכל דרך אפשרית. בימים ההם, עורך הדין אורי קינן ייצג מטעם 'חוננו' תיקים רבים שהגיעו לפתחם, כולל חסימות כבישים, תיקי שב"כ וכתבי אישום שמיהרה המערכת להגיש נגד מפגינים. "תוך זמן קצר הגישו מאות כתבי אישום ומאות בקשות מעצר עד תום ההליכים", הוא נזכר, "הייתי בהלם כיצד כל המערכת התגייסה כדי לטפל באופן יוצא דופן בחומרתו במי שפעלו בהפגנות לא אלימות, שכללו חסימות כבישים בעיקר, לפרקי זמן קצרים".
עד היום חרות בזיכרונו מקרה מזעזע במיוחד של קבוצת נערות ונערים שנשכבו על הכביש באופן פסיבי בדרך נמיר בתל אביב. אף על פי שהיו קטינים הם נעצרו בהמוניהם, לצד התייחסות אלימה כלפיהם גם מצד המשטרה וגם מצד מערכת המשפט. "הגיעו צוותי יס"מ ובאלימות אזקו אותם, זרקו אותם לתוך זינזנות משטרתיות, הביאו אותם לחקירה מהירה במשטרת מרחב ירקון ולקחו אותם עוד באותו יום לבית המשפט כדי לבקש הארכת מעצר. השיא היה אחרי כמה ימים, כשביקשו לעצור אותם עד תום ההליכים. בלי למצמץ בתי המשפט הורו על מעצרים, קראו להם 'פורעים אלימים', אמרו שהם מסכנים נתיבי תחבורה ומפריעים לסדר הציבורי. 'לא יעלה על הדעת ההתנהגות הזאת', חזרו ואמרו.
"מדובר בנערים קטינים ובנערות קטינות שהשתתפו בהפגנות לא אלימות ושכבו בצורה פסיבית על הכביש. אף אחד מהמוחים לא רצה לשרוף את המדינה", מזכיר קינן, "בסך הכול רצו לעורר גל מחאה נגד מה שהיום ברור לכולם שהיה אחת השגיאות ההיסטוריות הנוראיות שביצעה ממשלה בישראל. לא האמנתי איך הקימו תאי מעצר מיוחדים בכלא מעשיהו ובכלא באר שבע כדי לעצור את המפגינים. המערכת החליטה להתביית על זה. שלחו קצינים בדרגות גבוהות של סגני ניצבים ומעלה להופיע בבתי משפט, להלך אימים על שופטים ולפקח על האירוע".
עורך הדין קינן מתאר כיצד התביעה המשטרתית הזדרזה להגיש עשרות רבות של כתבי אישום. "מערכת שלמה התגייסה לטובת הליך הגירוש והחליטה לדכא באופן אלים כל מחאה, כאילו היה מדובר באויבי המדינה", הוא קובע, "היה ראוי לנהוג באופן יותר חומל ואנושי כלפי המפגינים. כשהחלה מחאת קפלן בשנים האחרונות, היועצת המשפטית לממשלה אמרה כי 'אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי', אבל באותם ימים כנראה המערכת לא חשבה כך. אלה היו אנשים אחרים".
"לא התרסה, אלא כאב"
עורך הדין עדי קידר התחיל לעבוד עם ארגון 'חוננו' שנתיים-שלוש לפני הגירוש. בחורף 2005 המחאה נגד הגירוש עלתה שלב. "המוקד של 'חוננו' כבר היה קיים ופעיל, אבל עדיין יחסית בחיתוליו", משחזר קידר, "הוא התעסק בעיקר באירועים ביהודה ושומרון; התנכלויות, פינויים וכדומה. כאן היה אירוע אחר לגמרי שלא הכרנו. נקודת המפנה הייתה בפעילות המחאה שיצאה לדרך תחת הכותרת 'ניסוי כלים', ובמהלכו נחסמו בו זמנית עשרות כבישים ברחבי הארץ. נערכנו לזה, פתחנו חמ"ל במשרד שלי ברמת גן. באותו לילה הבנו את היקף המחאה המטורף שצפוי לנו. אם כך נראה ניסוי הכלים, מי יודע מה יקרה בהמשך".
בהתאם להבנת היקף המחאה גויסו תוך זמן קצר עשרות משפטנים, מוקדנים ומתנדבים בפריסה ארצית, שיוכלו לתת מענה לכל המפגינים שצפויים להיעצר. "לאט לאט נבנה החמ"ל המשפטי המורחב במתחם ששכרה 'חוננו' ליד כיכר הדוידקה בירושלים. במקביל המדינה נערכה בעצימות הרבה יותר גבוהה מאיתנו. מני מזוז היה אז היועץ המשפטי לממשלה, ושי ניצן פרקליט המדינה. השניים נערכו לאירועי המחאה בצורה הכי קיצונית שאפשר, הוציאו הנחיות חמורות לעצור כל מי שזז, הכשירו בתי משפט ובתי סוהר, פינו אגפים מיוחדים בכל הארץ עבור העצורים, פתחו אולמות משפט צמודים לבתי הכלא וכמובן יצאו באמירות בומבסטיות: 'אין לנו בעיה לעצור את כולם'".
עד אז, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה היה עבירה שאף אחד לא הואשם בה, אלא אם נהג בצורה מסוכנת במיוחד. "הייתה כוחניות מטורפת, אלפים נעצרו עוד הרבה לפני הגירוש עצמו, רק על עצם הירידה לכביש, תוך האשמתם בסעיפים חמורים. הוגשו כתבי אישום מהירים יחד עם בקשות למעצר עד תום ההליכים בתיקים ללא אלימות. זאת הייתה תקופה מטורפת, כמעט שלא ראיתי את הבית באותם ימים. נדהמנו עד כמה אפשר לדרוס את חופש הביטוי והמחאה.
"תחשוב מה יקרה אם כל מי שיורד לקפלן או לאיילון – נעצר. אנשים לא מבינים שלפני 20 שנה, זה מה שהיה", הוא אומר, "אנשים מחו נגד תוכנית הגירוש, נגד החרבת חבל ארץ שלם. זאת המחאה הכי לגיטימית שיש. בראי ההיסטוריה, זאת גם המחאה הכי מוצדקת שיש. אילולא הגירוש לא היו זוועות שבעה באוקטובר, לא הייתה מלחמת 'חרבות ברזל' ולא היו 20 שנה של קסאמים על אזור הדרום".
בזמנו, הסלוגן שכיכב בחלק מההפגנות היה 'נעצרת – ניצחת'. אולי המעצרים היו מכוונים גם מצד המפגינים כדי להציף את בתי הכלא, כחלק מהמחאה לעצירת הגירוש?
"זאת הייתה התוצאה אחרי כמה שבועות שבהם הבנו שלא מאפשרים דרך אחרת להביע את המחאה", מאבחן עורך הדין קידר, "עשרות אלפים יצאו לרחובות והאמינו בלב שלם שאפשר לבטל את רוע הגזרה. זה חופש ביטוי אמיתי. עובדה שברפורמה המשפטית המונים יצאו לרחובות והצליחו לעצור את התוכנית של הממשלה. אנשים עמדו בשרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים, כי האמינו שאפשר לבטל את תוכנית ההתנתקות. אחרי שהבינו שהמערכת לא סופרת אותם ולא מאפשרת להם למחות, חשבו שאולי המעצרים ההמוניים יזעזעו את המערכת. זאת לא הייתה התרסה, אלא כאב".
עורך הדין קידר מזכיר שהמעצרים ההמוניים נמשכו גם בתוך הגירוש עצמו. כך למשל, רק על גג בית הכנסת בכפר דרום נעצרו 300 איש. "בכל לילה, מאות נעצרו על ניסיון כניסה לגוש קטיף. בכל חסימת כבישים נעצרו 30-20 איש. הייתה אלימות רבה של שוטרים תוך כדי המעצרים. לא מעט מהעצורים יצאו בפוסט־טראומה, שלא לדבר על המפונים עצמם או השב"חים שפונו איתם, גם בגוש קטיף וגם בצפון השומרון".
דפוס פעולה קבוע של המשטרה
לצד הפעילות המשפטית של 'חוננו' למען עצורי מחאת הגירוש, פעלו גם עורכי הדין של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, שהוקם לצורך המאבק המשפטי בתוכנית ההתנתקות. עשרות עורכי דין התגייסו בהתנדבות למאבק נגד החוק המתרקם ונגד הגירוש עצמו. "במהלך הפעילות ראינו את תופעות ההתנכלות כלפי מפגינים ואת האלימות המשטרתית הקשה שקיבלה גיבוי מוחלט של מערכת המשפט והפרקליטות", משחזר נחי אייל, מייסד ומנכ"ל הפורום דאז, "הבנו שזה דבר שדורש מעורבות מהצד שלנו".
המהלך הראשון של הפורום נגד אותן תופעות היה הקמת יחידת צילום לתיעוד האלימות המשטרתית. "הצלחנו לגייס תרומות לקניית מצלמות סטילס וכן 20 מצלמות וידאו, ולחלק אותן למתנדבים שהיו מוכנים לתעד. אז עוד לא היו מצלמות מובנות בתוך המכשירים הסלולריים", הוא מזכיר. "המטרה הראשונה הייתה להביא את תמונת המצב בשטח לידיעת הציבור. מטרה נוספת הייתה להגן על מפגינים שהואשמו באלימות. למשטרה היה דפוס פעולה קבוע: היו מכניסים מכות למפגין ואז מגישים נגדו תלונה על הכאת שוטרים".
אחד הדברים שזעזעו אותו בימים ההם היה המקרה המפורסם של מפגין ששוטרים התיישבו עליו וקרעו לו את הנחיריים. "היו עשרות מקרים דומים, בלי סוף", נאנח אייל, "היו באים לפזר הפגנה, מכים מפגינים, וכתבי האישום שהגישו נגדם היו בגין הכאת שוטרים". בתיעודים שנאספו מתוך המצלמות נעשה שימוש מגוון. "הראינו אותם לחברי הכנסת ואישי ציבור והצלחנו להציל לא מעט עצורים מתביעות. הם עזרו לא מעט בבתי המשפט לאחר מכן".
כשהחלו גלי המעצר ההמוניים, התגייסו בפורום המשפטי למערכה של הגנה על העצורים. "האג'נדה של 'חוננו' הייתה שככל שנמלא את בתי המעצר, לממשלה לא תהיה ברירה והיא תצטרך לשחרר את כולם, לכן הנחו את המפגינים לא להזדהות. אנחנו בפורום סברנו אחרת. מתוך דאגה לעתיד המפגינים, עורכי הדין שלנו שטיפלו בעצורים הנחו אותם להזדהות על פי חוק. כך הם גם פעלו לשחרר אותם. כמו כן הוצאנו פנקס שחולק למפגינים עם הנחיות מה לעשות במקרה של עימות עם כוחות הביטחון ובמקרה של מעצר".
נחי אייל מחדד כי בתקופה ההיא, לעומת העצורים שהונחו לפעול על פי חוק, המערכת עצמה נהגה שלא על פי חוק. "היה מקרה מפורסם של קבוצת נערים בני 16 שנעצרו ביום שישי. החוק קובע שחייבים להביא אותם בפני חוקר נוער ולתת לכל עצור דין עצמאי בבית משפט. בפועל, בית המשפט בבאר שבע האריך לכולם מעצר באופן גלובלי. הקבוצה בילתה את השבת בתאי המעצר בבאר שבע. יצאנו למאבק ציבורי וגייסנו לעזרה את המועצה לשלום הילד, בטענה שמערכת המשפט נוהגת שלא כחוק במהלכים הללו".
הפרות חוק נוספות של המערכת התבטאו גם במעצר של מפגינים בבסיסי היציאה שלהם. "הם עשו כל מה שמתחשק להם. כך גם דרשנו שכל שוטר יענוד תג מזהה, הנחיה שהייתה מעוגנת בתקנות המשטרה, אך המשטרה לא ביצעה זאת בכוונה תחילה בניגוד לחוק. עוד קודם לכן פעל צוות של שי ניצן בפרקליטות במגמה להכביד את עולם על המתנחלים. הם עשו זאת גם בהנחיות דרקוניות ובמדיניות של אפס סובלנות, ולפעמים מעבר לזה, כלפי עבירות של מתנחלים. לפעמים ייצרו את הפרובוקציות, כמו למשל חלוקת דוחות תנועה בתוך יישובים כדי להעיק על התושבים. הייתה כאן השתוללות מוכוונת שליוותה אותנו, ציבור המתנחלים, במשך שנים ארוכות. ההתנהלות של מערכת המשפט כלפינו, מן המפורסמות היא. זה בא לידי ביטוי גם בנושאים נוספים, כמו בתחום הקרקעות ביהודה ושומרון. הצוות הזה ייצר את המעטפת המשפטית למהלכים האנטי־חוקיים שהמשטרה פעלה בהם".
גם לאחר הגירוש, עורכי הדין של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל המשיכו ללוות את העצורים מול תופעות הלוואי שנוצרו בשל המעצר. כך למשל סייעו להם להתגייס לצה"ל, שסירב בתחילה לגייס אותם בעקבות המעצר.
"כאילו יש כאן שתי מדינות במקביל"
מי שמכהנת היום כשרת ההתיישבות, אורית סטרוק, הייתה בימי הגירוש מנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע ועסקה לא מעט גם בהגנה על זכויות העצורים שנטלו חלק במחאה. "הדיכוי המשטרתי, המשפטי ושל כל זרועות אכיפת החוק כלפי מתנגדי תוכנית ההתנתקות היה חסר תקדים", היא קובעת נחרצות, "גם בהיקפים שלו, גם במספר האנשים שנעצרו, נחקרו ושנמנעה מהם זכות המחאה, וגם בשיטות ובפרקטיקות שנקטו כלפי אותם מפגינים. ננקטו למשל מעצרי מנע, כדי שאנשים לא ילכו ויפגינו, מעצר של מפגינים שעמדו על המדרכה עם שלט, מעצר של קטינים צעירים – שהוארך פעם אחר פעם תוך התנגדות לשחרר למעצר בית בטענה שהחברה בבית תשפיע עליהם לרעה ותגרום להם לחזור להפגין, חיפוש בתיקים של אנשים בכניסה לכותל או לכנסת כדי לוודא שאין שם סרט כתום, או עיכוב של אוטובוסים שנסעו לשכנע את מתפקדי הליכוד להצביע נגד התוכנית".
לעומת 'חוננו' ו'הפורום המשפטי' שעסקו במעצרים ובעצורים עצמם, ארגון 'זכויות האדם ביש"ע' עסק בזירה הציבורית. "הבאנו את החריגה מהנורמות לדיון בכנסת", אומרת סטרוק, "קיימנו סדרה של דיונים בוועדת החוקה של הכנסת בראשות חבר הכנסת מיקי איתן ז"ל. חשפנו את הנושאים הללו והובלנו לביקורת פרלמנטרית וציבורית. בעזרת חברי הכנסת שהגיעו לדיונים הללו, הצלחנו למתן את ההתנהלות הדורסנית כלפי המפגינים". מיד אחרי הגירוש התמקדה פעילות הארגון בקידום החוק לחנינת מתנגדי תוכנית ההתנתקות. "הובלנו אותו יחד עם חברי כנסת שהיו חתומים על החוק. הצלחנו לגבש חוק עם קונצנזוס רחב, כמעט כל חברי הכנסת הצביעו בעד". אפיק פעולה נוסף היה טיפול בהתנהלות לא חוקית של שוטרים, באמצעות מח"ש ותביעות נזיקין.
כשמנסים להשוות בין היחס שקיבלו המפגינים דאז לבין היחס שמקבלים היום מפגיני קפלן, סטרוק מתקשה לגשר על הפער הבלתי נתפס. "כאילו יש כאן שתי מדינות במקביל", היא מאבחנת, "המפגינים נגד ההתנתקות לא התחילו להתקרב למפגיני קפלן ברמת האלימות וברמת שיבוש החיים במדינה. גם ההתייחסות של המערכת כלפיהם היא בדיוק הפוכה להתנהלות הדרקונית שלא ראתה בעיניים זכויות אדם, זכויות ילדים ואת כללי המשפט הכי בסיסיים. באותם ימים עצרו נערות צעירות בגיל חטיבת ביניים. מכיוון שאף ערכאה לא שחררה אותם, הם נכלאו בתאי מעצר יחד עם נשים פרוצות. איפה נשמע כדבר הזה?", היא תוהה.
"עשו לאנשים הללו דמוניזציה, וממילא היה מותר לעשות להם הכול", היא מסבירה, "אף אחד ממתנגדי ההתנתקות מעולם לא התנפל עם לפידים על בית ראש הממשלה כמו שמפגיני קפלן עשו. אפילו פעם אחת לא קרה שמפגינים נגד ההתנתקות הדליקו מדורה באמצע הכביש, כמו שמפגיני קפלן עושים השכם והערב. מעולם לא התנפלו מפגיני ההתנתקות על גדרות הכנסת וניסו לפרוץ פנימה. בכנסת עצמה אסור היה להסתובב בחולצה כתומה, אפילו לחברי הכנסת. גילה פינקלשטיין הגיעה פעם אחת בחולצה כתומה ונאלצה להחליף אותה. היום הכול מותר והכול פרוץ. לא היה אפשר להיכנס לוועדות הכנסת ולדבר על זה שמגרשים אנשים מהבית. היום אין דיון אחד בכנסת בלי שקודם יש שורה שלמה של אנשים שכואב להם משהו ומקבלים את רשות הדיבור. היו עשרת אלפים איש שגירשו אותם מהבית, והם לא יכלו להשמיע את קולם. יש כאן איפה ואיפה בצורה הכי בולטת שאפשר להעלות על הדעת. זהו כתם אדיר על כל מערכת אכיפת החוק, שלא יורד".
