בשבוע שבו עם ישראל מציין שני עשורים לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, הזכרונות מהתקופה הקשה הזאת שבים ומציפים את מוחי ומחזירים אותי אל הנער שהייתי, בן 18 וחצי, שזה עתה סיים את לימודיו בישיבה התיכונית. כמו רבים מחברי ניסיתי שוב ושוב להיכנס לגוש ואף נעצרתי. לבסוף, דווקא בתשעה באב, הצלחתי להגיע. הימים ההם בגוש, השהות בנווה דקלים, הפינוי מתוך בית הכנסת, יחד עם מאות נערים ונערות, כל אלה לא נשכחו ממני לרגע.
מאוחר יותר, גם בפינוי האלים של עמונה, עמדתי בשורות הראשונות ואף נפצעתי. הייתי אז נער אידיאליסט, חדור אמונה בצדקת הדרך. אלו היו ימים מעצבים, בהם ראיתי מקרוב כיצד המדינה בוגדת בערכיה, מפקירה את אזרחיה ומנתקת בכוח את עמוד השדרה האידיאולוגי שלה, ארץ ישראל.
עבורי, פינוי גוש קטיף ועמונה, היו נקודת מפנה. הן חידדו בי את ההבנה שחייבים לפעול אחרת, עמוק יותר, בנחישות ובזהירות. דווקא מתוך השבר הזה נבט בי הרצון לעשייה ציבורית. מאז, הלכתי בדרך שכולה שליחות למען ההתיישבות, למען האחיזה האמיתית והעמוקה שלנו בארץ.
היום, לאחר זוועות השבעה באוקטובר, כשהטרור הפלסטיני חשף קבל עם ועולם את פניו האמיתיות, כל בר דעת מבין שההתנתקות מגוש קטיף הייתה לא רק עוול מוסרי אלא גם טעות אסטרטגית היסטורית שעלתה בחייהם של רבים. המציאות הקשה הוכיחה את מה שידענו כבר אז – כל נסיגה משטח במדינת ישראל מחזקת את הטרור הפלסטיני. עזה שהפכה לבסיס של חמאס, אלפי הרקטות שנורו משם על ישובי הדרום, והטבח הנורא, הם התוצאה הישירה של האשליה שניתן לתת שטחים תמורת "שלום".
בשבוע שעבר, כשהכנסת הצביעה ברוב גדול בעד ריבונות ביהודה ושומרון, גם אם מדובר בצעד הצהרתי בלבד, זו בשבילי סגירת מעגל. המדינה מתחילה להתפכח. אמנם הדרך עוד ארוכה, ואנו מחויבים להמשיך ולדרוש החלטת ממשלה וחקיקה שתבסס את הריבונות בפועל. אבל עצם האמירה שזו הארץ שלנו, שזו המולדת ההיסטורית של עם ישראל ולא קלף מיקוח יש בה משהו מתקן.
אחרי 20 שנה, הכאב לא נרפא. אך מתוכו צמחה תקווה, ונולדה מחויבות להבטיח שלעולם לא יגרשו יהודים מביתם בארץ ישראל ולא נוותר על אף רגב מאדמתה של ארץ הקודש. לא פיזית, ולא מהתודעה שזו ארצנו, באמונה ובאהבה, ברגישות ובנחישות, זה הזמן להחיל ריבונות!
יונתן קוזניץ ראש המועצה של קרני שומרון השבוע בדיון על הריבונות בכנסת. צילום: באדיבות המצלם
***
