השבוע התקיים אירוע סוריאליסטי לחלוטין, שייתכן שעצם קיומו מהווה הפרת זכויות יוצרים של אפרים קישון. צריך לשפשף את העיניים, להכניס את הראש לתוך דלי עם מים קפואים (ולוודא שהראש יוצא זמן קצר לאחר מכן) ולבדוק שהמספר במשקפיים לא זינק פתאומית, כדי להיות בטוחים שאין מדובר בסאטירה פראית.
לצד הלוגו של עיריית חולון נכתב באותיות קידוש לבנה: ״עם ישראל חי!״. המודעה המרגשת ממשיכה: ״אירוע הריסת הבניינים שנפגעו בעיר חולון במהלך מבצע עם כלביא״. רגע, רגע, מה?!?! מתקיים אירוע חגיגי של הריסת בניינים לאחר שנפגעו בעיר ודייריהם נותרו ללא קורת גג? המודעה מוסיפה לעדכן כי האירוע המרגש יתקיים במעמד שר הביטחון ישראל כ״ץ, ראש העירייה שי קינן, ומנכ״ל אורון נדל״ן. עוד הובטח כי במעמד ינכחו גם דיירי הבניינים שנפגעו. לבסוף נכתב כי את הטקס ינחו מגישת חדשות ערוץ 14 והעיתונאי עופר פטרסבורג.
אם מישהו חשב לעצמו שמדובר בטקס שממחיש את גאולתם של ישראל, בבחינת ״אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלֹה״, אז לא בדיוק… למעשה מדובר בדירות שבעליהן גם ככה חתמו על הסכם התחדשות עירונית, וחברת אורון נדל״ן שכחה לעדכן את חמינאי על כך לפני פגיעת הטיל הבליסטי. מה יש לשר הביטחון של ישראל לעשות בטקס התחדשות עירונית של חברת נדל״ן? מה לראש העיר ולחגיגה משונה כזאת? למה מגישת חדשות אמורה להנחות את הטקס העסקי הזה? למה עיתונאי לוקח באירוע הזה חלק? מה בעצם חוגגים פה?
מילא היו מזמינים לטקס הנחת אבן פינה, אבל ההזמנה היא ממש לאירוע ״הריסת הבניינים שנפגעו״. אולי מכוונים למדרש באיכה רבה: ״'מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך' – לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הווילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?… כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל״. לו יהי.
האירוע התפוצץ על ידי תושבים כועסים. למעשה, הייתה הסכמה מקיר לקיר שמדובר בטקס טפל עם טעם רע (למעט הבופה). אלא שתאגיד השידור הציבורי שלח לאירוע את יפעת גליק, אחת הכתבות שלו, כדי שתוציא משם כתבה. גליק העלתה לחשבון הטוויטר שלה סרטון בן 14 שניות בלבד מתוך הכתבה. הכותרת שהיא נתנה לסרטון היה: ״השם יתברך זימן לי מפגש עם מנחת אירוע ההריסה בחולון, מגי טביבי״. ומה רואים בסרטון? קריינות של גליק אומרת: בשורה הראשונה כבר מוכנה מנחת אירוע ההריסה, כוכבת ערוץ 14, מגי טביבי״. המצלמה מתמקדת בטביבי שספר פתוח על רגליה והיא קוראת מתוכו. גליק עוברת לראיין אותה: ״חשבתי שאת מתכוננת על טקסטים, אבל את רק מתפללת״. טביבי משיבה לה בנועם: ״רק מתפללת״. הסרטון מסתיים באמירה: ״טוב, אני מקווה שהם משלמים טוב לפחות״, כשטביבי מגיבה בחיוך מנומס.
ואני אומר לעצמי: מה נסגר? איך מכל הזוויות האפשריות לטקס הביזארי הזה, יפעת גליק הצליחה לבחור את הזווית הכי מטופשת ומופרעת שאפשר? מה פשר הלעג על האמונה של טביבי (״השם יתברך זימן לי מפגש מנחת אירוע ההריסה בחולון מגי טביבי״), ועל כך שהיא מתפללת, והקישור של זה לכסף שהיא מקבלת על ההנחיה? כמה אפשר להיות גס רוח, ועוד להעלות את זה לטוויטר מתוך מחשבה שזה מוציא את גברת גליק באור חיובי? כמה אפשר להיות מנותק?
וכרגיל, כשעיתונאי נופל ומסתבך בקורים של עצמו – הוא יטען שהרצפה עקומה, שהשמש זורחת במערב ושהצופים או הקוראים או לא משנה מי – כולם מטומטמים ולא הבינו. לאחר כמה שעות כתבה גליק את הטקסט ההזוי הבא: ״צייצתי ציוץ וצירפתי קטע של כמה שניות מהכתבה על אירוע ההריסה בחולון, בו מופיעה מגי טביבי (חפשו את הכתבה המלאה ביוטיוב). קומץ צמאי דם החליט לעשות מזה ספין. אל תתבלבלו: בשום שלב לא לעגתי לתפילה. אני עצמי מגיעה ממשפחה בעלת רקע דתי למהדרין וזה בכלל לא העניין. הסיפור הוא ביזאר של ראש עיר ליכודי שמצליח להביא את שר הביטחון באמצע מלחמה לחגיגה של חברת נדל"ן פרטית, בתוספת של מנחת הערוץ – המזוהה כל כך עם הבייס – כדי להכריז על בוא השופל. הסיפור הוא פסטיבל שהפך פוליטי על גב תושבים מפונים. לשואלים האם הייתי מאזכרת את שיוכו המפלגתי של ראש העיר אלמלא היה מהימין, ואם היה המצב כולו הפוך – להלן תשובתי במילה אחת: בוודאי. להרחבה: זהו תפקיד העיתונות. הדעות הפוליטיות שלי אינן קשורות לאף כתבה. לא בהווה, לא בעבר, מבטיחה שגם לא בעתיד. אולי זו תפיסה חדשנית בימים אלה אבל… אני מאמינה במקצוע שלי. מאוד. אני מאמינה שהוא עוד קיים. למי אכפת מה הצבעתי בקלפי״.
אולי הבעיה היא בצרכן
מדובר בטקסט מביך שהוא עלבון לאינטליגנציה של הקוראים. העובדה שהיא מכנה את הקוראים והצופים ״קומץ צמאי דם״ לא הופכת אותה ליותר צודקת. בקטע שהיא העלתה ראש העיר הליכודי לא הוזכר, וגם לא שר הביטחון וכו׳. הוצגה רק התפילה של טביבי והצחוק של גליק שמלווה באמירה על כך שהשם יתברך זימן לה את המפגש איתה. לפעמים עדיף להתנצל או לפחות לסתום. לכנות את הציבור ״קומץ צמאי דם״ ממחיש שהיא חיה בתוך קומץ צמא צומי ובתוך בועה חברתית.
ומה קרה לאחר סערת יפעת גליק? אנשים עזבו ושכחו את הטקס עצמו שהיה באמת מאוד מיותר ועם טעם באמת רע, ועברו להגן על טביבי, ונהייתה פה סערה על קולגיאליות עיתונאית, על תפילה במקום ציבורי, על לעג לדתיים ועוד ועוד. לפני רגע כולם חשבו והסכימו שהטקס הזה הוא הדבר הכי מטומטם שנוצר כאן שלא באמצעות בינה מלאכותית, ועכשיו כולם עוברים לעסוק בסערה על הסערה. יש כל כך הרבה דברים חשובים לעסוק בהם. למה אנחנו תמיד מגיעים לדברים הכי לא חשובים, ואז איכשהו השיח מצליח להיות עוד יותר מטומטם מהנושא עצמו?
אולי מתישהו אכתוב טור על הרהורי הפרישה התמידיים שלי ממקצוע העיתונות, אבל זה ממש לב העניין. העיסוק בכנסת, בממשלה ובעיתונות הוא כמעט אך ורק בטפל. לפעמים הטפל ובעיקר התפל הוא פשוט דוגמה מוחשית לעיקר ולעיקרון. אבל המון פעמים הטפל הוא פשוט טפל.
קחו את תחום המשפט. למישהו אכפת בכלל שהתיק הפלילי החמור של רונאל פישר ורות דוד נמשך כבר יותר מעשר שנים? למישהו אכפת שתיקים פליליים מסתיימים בהסדרי טיעון שנובעים מהתשה של אחד הצדדים או של שניהם? למישהו אכפת שהדינים שעוסקים בזכויות חשוד לקבל חומרי חקירה מתאימים לתקופה הביזנטית ולא לתקופה שהטלפון של החשוד הופך לחדר שלם מלא במסמכים? את מי בכלל כל זה מעניין?
את מישהו מעניין שחוק המסדיר את דיני העבודה של ישראל מותאם לתקופה שלאנשים היה טלפון ציבורי או לכל היותר טלפון בבית? מתי ראיתם לאחרונה דיון בכנסת על כך שפלוני תובע את אלמוני, וצריך לעבור דרך חתחתים של שנים, עד שבמקרה הטוב הוא יקבל פסק דין לטובתו בעוד שנים (אם לא ייכנע ללחצים להגיע להסדרי פשרה מבישים), אך בית המשפט לא יורה לצד המפסיד לפצות את הצד המנצח במלוא הסכום שהוא נאלץ להוציא על שכר טרחת עורך דין? אלו דברים שנוגעים לכל עורכי הדין ולמעשה לכל האזרחים. את מישהו מעניין שכאשר אתה מבקש להישפט על עבירת תנועה או על דוח חניה, אתה מקבל זימון לדיון לשנת 2028, ושעסקאות הטיעון בתחום התעבורה מזכירות התמקחות בשוק רמלה־לוד על חולצה מחיקוי של Nike? ככה נראה העיסוק הציבורי היומיומי.
תראו את ההדלפות מישיבות הקבינט, 99.9 אחוזים הן הדלפות של חצאי בדיחות או שטויות בלי הקשר ובלי פואנטה. הציבור חושב שעל זה באמת דנו בישיבת הקבינט במשך שלוש וחצי שעות. הרי את התוכן המסווג אי אפשר לפרסם, אז מפרסמים רק את הפרפראות ואת השטויות – והציבור מתרשם שזה כל מה שהיה שם. אם היו הדלפות מדיוני פורום מטכ״ל היינו מקבלים בדיוק את אותו טמטום. למזלנו, הפורום הזה מקפיד לא להוציא את ההגיגים החוצה.
קחו את משטרת ישראל. מישהו מדבר על כך ש־60 אחוזים מהתקנים בתחנת יפו כלל לא מאוישים? יש מישהו שבכלל מדבר על ענייני רוחב? על ענייני מדיניות? עסקאות חטופים – הנושא הכי מדובר בציבוריות הישראלית מאז אוקטובר 2023, כנראה גם בצדק, אבל כמה פרומילי אחוזים מתוך כל שעות הדיונים הללו עסקו במהות, ולא בתיוגים ובטיעונים פלקטיים? מתי יצא למישהו לשמוע דיון של דקה, לא יותר מכך, על החשיבות של ציר מורג? לא משנה אם אתם בעד או נגד, רק דיון ענייני על החשיבות. מתי לאחרונה שמעתם מישהו שדן במשמעויות האסטרטגיות של המהלכים הללו? אין כלום.
השיח הופך לשיח של חירשים. מצד אחד יש מחנה שמעדיף לברוח מההשלכות ופשוט לכנות את המתנגדים כ״אוכלי מוות״ או ״משיחיסטיים״, ומן הצד השני אנו רואים את כשל המהמר, כשנתניהו וסמוטריץ' שוב ושוב מזיזים את השער חדשות לבקרים, ואנחנו כל פעם מתקדמים בחצי הדרך לקראת הניצחון המוחלט. מה אני אגיד, האמת – מבאס.
משהו פה צריך באמת להשתנות. והשינוי צריך להתחיל אצל הקוראים, אצל הציבור. בסופו של דבר, אם אתה רואה את מנהיגי הציבור שלך עושים דברים מטומטמים להפליא – אתה צריך לשאול את עצמך: האם הבעיה איננה בי? הרי הם מנסים לשכנע אותי, אני קהל היעד. אם אתה רואה את העיתונאים מפיצים טמטום להמונים, תשאל את עצמך: רגע, אולי הבעיה היא בצרכן?
לתגובות:
