כשהטמפרטורות בחוץ שוברות שיאים, הזיכרון מוצף בתמונות מהגירוש הנורא ההוא שתוצאותיו הרות האסון מתממשות כאן ועכשיו, ומעל כל אלו ההתנגשות הכואבת בין מדינת ישראל ושלטון החוק לחברה החרדית וההנהגה שלה – נדמה שחסר ניצוץ קטן בשביל להחריב את הכול.
במשל משתמשים כשהנמשל לא מובן, כשצריך סיפור אחד בשביל להסביר רעיון אחר. אנחנו, בני החברה החרדית, לא מצליחים להסביר את עצמנו. אשתמש ברשותכם בגירוש הנורא מהגוש כמשל.
בשבועות האחרונים נחשפנו כולנו שוב למראות הגירוש, לבכי, לשבר ובעיקר לנבואות האיומות שהגשימו את עצמן. כולם זוכרים את פרופסור נמיר, ד"ר סודי בשעתו, כמו נביא ערב חורבן מתאר במדויק את התעצמות חמאס, את הפלישה, הרצח והחורבן שהגירוש יביא.
היום פחות ממהרים להודות בזה, אבל בשעתו יהודים רבים, כולל אנשי תקשורת, פרשנים צבאיים ואנשי ביטחון מהוללים תמכו בהתנתקות. הם חשבו שהתיישבות בעזה היא עוול מוסרי שגובה חיי אדם ללא כל סיבה. רבים מהם היו אנשים כנים שעשו רבות למען ביטחון ישראל, הם תמכו בהתנתקות מתוך צלילות דעת וניתוח המציאות, בלי להתייחס לזעקה האיומה והצודקת כל כך שהשמיעו המגורשים.
ועוד משהו, דיו כמים נשפך על השאלה אם היה ניתן למנוע את ההתנתקות, אז בכפר דרום או בכל כך הרבה צמתים אחרים, ומה היה קורה אם מנהגי המאבק היו "שוברים את הכלים". את ההיסטוריה כידוע אי אפשר להשיב, אבל אפשר ללמוד ממנה משהו.
20 שנה קדימה אתם, כלומר רוב בניין ומניין של הציונות הדתית, כואבים וכועסים מאוד עלינו, בני החברה החרדית. עוול היא מילה חיוורת לתאר את ההרגשה שלכם, אתם, שבמקרה הטוב תרמתם מאות ימי מילואים, ובמקרה האחר בנים, בעלים, אחים, חתנים ונכדים. אך ראו נא אחים, כמו אז גם היום אתם חושבים שזה עוול נורא, אבל יושב לו בבני ברק יהודי בן 95, הוא למד תורה כל חייו, הוא בוחן את העולם במשקפיים של אמונה עזה, עולמו הוא ד' אמות של הלכה בלבד. הוא עומד וצועק בגרון ניחר, בדיוק כמו ד"ר סודי בסרטונים, יהיה אסון, יהיה אסון, יהיה אסון. הוא באמת מאמין שסגירת חמש ישיבות תביא את שבעה באוקטובר הבא בעוד עשר שנים או שנה. ששינוי סדרי הלימוד של אלפי בחורים ישפיע באופן דרמטי על עולם התורה בעוד עשור או 30 או 50 שנה, וממילא על העולם היהודי כולו.
הוא, שגידל בחייו כמה וכמה תלמידי חכמים, חושב שהשירות הצבאי פוגע בהכשרה העדינה והמיוחדת הזאת – לך תתווכח איתו. הוא חושב שחייל שנכנס דתי ויצא מחלל שבת, פוגע בביטחון שלנו יותר מאשר כל תרומה שיוכל לתרום בשדה הקרב. זה מה שהוא חושב, מותר לו.
הוא רואה בעיניים שלו אסון לא פחות ממה שאתם ראיתם. בדיוק כמוכם, הוא לא מתרשם מהפרשנים והגנרלים ואנשי התקשורת. רק בשונה מכם, או לפחות מחלק מכם, הוא לא מוכן להרים ידיים מהר כל כך. זכרו נא שגם שם, בלבנון ובעזה, היה כאב גדול ואימהות ואבות ואחים ששכלו יקירים וכאבו מאוד. גם הם חשבו שהקורבן הזה מיותר לגמרי וחייבים, אבל ממש חייבים לצאת משם. הרגש הכואב הזה, האיום והנורא, אף פעם לא יכול להכריע בשאלת הצדק. רק ההיגיון והאמת. וההיגיון של הישיש הזה, האמת והצדק שלו, אומרים אחרת.
הכותב הוא מנכ"ל "מפגשים מחוץ לקופסא" להכרת החברה החרדית
***
