בימים אלה, כשמנהלי בתי הספר ברחבי הארץ פועלים במלוא הכוח בהכנות לקראת שנת הלימודים הקרבה, הם מוצאים את עצמם מול אתגר של ממש: גיוס מורים. ״אנחנו עומדים בפני בעיה אמיתית״, אומר הרב יצחק (צחי) משען, ראש הישיבה התיכונית שעלי תורה בבית שמש. ״זהו אתגר אסטרטגי למדינת ישראל, שמערכת החינוך היא הבסיס לחוסנה. אנחנו נמצאים במציאות שיש בה קושי גדול לגייס ר"מים ומורים בתחומים רבים, ומתקשים לחדש את הכוחות הצעירים במערכת. בכל שנה אני פוגש את הקושי הזה, ובשנתיים האחרונות של המלחמה ביתר שאת״.
הרב משען מסביר כי בכל תחום עיסוק שבו בוחר האדם ישנם שלושה מרכיבים: מימוש חזון אישי, הערכה ופרנסה, ובתחום ההוראה כיום הם בעייתיים. ״כיום עומדים בפני איש החינוך כמה אתגרים. קודם כול, המורה כבר אינו מקור הידע היחיד ובעל הסמכות הבלעדית כמנהיג החבורה. ייתכן שלא מעט צעירים נפלאים חוששים להיכנס ולהוביל את הנוער בזירה המורכבת הזאת, וייתכן שגם אנחנו כחברה לא מספיק מייקרים ומעודדים את אנשי ההוראה. אם הצעירים ירגישו משמעות גדולה בעשייה החינוכית ועידוד ופרגון, בנושא הפרנסה אני מאמין שיהיה בסדר״.
בינתיים, משתף הרב משען, הוא נאלץ לא פעם להעמיס יותר על הצוות הקיים, ופעמים רבות נדרשת ממורים גמישות כשהם מתבקשים ללמד לאו דווקא את הנושא שהתמחו בו.
גם במערכת החינוך הממלכתית, שאינה דתית, יש תחושה של מחסור במורים. מנהל תיכון גדול במרכז הארץ מספר לנו שבתוך כל העבודה התובענית שיש לו במהלך חופשת הקיץ, הוא מוצא את עצמו מברר ללא הרף מהיכן הוא יכול לגייס עוד מורים ואף חוזר אל מורים שהכיר מהעבר, בתפקידים קודמים שלו כמורה וכיועץ בית ספר, ובודק אם הם במקרה מחפשים עבודה.
להחזיר את תודעת השליחות
"העובדה היא ברורה – חסרים מורים", קובע הרב יוני סמואל, ראש מנהל החמ"ד. "התופעה היא עולמית, לא רק בארץ. זה סיפור של שנים שגדל והולך. לפני שמונה חודשים, כשנכנסתי לתפקיד, הבנתי שאחת המשימות שלי היא להחזיר את השליחות לתחום החינוך. הציבור שלנו מוצא את עצמו בהרבה שליחויות חשובות, ויכול להיות שבשנים האחרונות היעד הספציפי הזה נדחק לצד".
הרב סמואל מספר שהתפרץ לדלת פתוחה – עוד לפניו אנשים בחמ"ד פעלו למען המטרה הזאת, והוא פגש שותפים אמיתיים למשימה. "כינסנו ראשי ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות ועוד גופים, כדי לחשוב כיצד נכניס לעולם החינוך את מיטב בנינו ובנותינו. אנחנו באמת חושבים שתודעה לאומית עשויה להעלות שוב את קרנו של מקצוע ההוראה. אני חושב שזו מטרה מעשית מאוד, להסביר שמדובר בשליחות חשובה ושאנחנו צריכים את התלמידים בחזרה במוסדות החינוך. בעבר זה היה חלק מהמערכת – תלמידים סיימו ישיבת הסדר ומשם פנו ללימודי הוראה", אולם כיום, הוא אומר, ההמשך הזה כבר פחות אוטומטי, ובפני בוגרי הישיבות והאולפנות ישנן אפשרויות רבות אחרות למול הבחירה במקצוע ההוראה.
למה לדעתך פחות ופחות אנשים רוצים להיות מורים?
"אני לא מתעסק בשאלה למה לא רוצים, אלא בשאלה למה ישנן האופציות האחרות. ושוב, אני רואה שאנשים נשלחו לשליחויות חשובות אחרות ולתחומים אחרים. זה גם עניין תרבותי וחברתי. יש כמובן מי שטוען שהסיבות הן כלכליות, או שזה קשור לשחיקה גדולה שיש במקצוע ההוראה, ואפילו לחוסר הערכה מספקת של החברה למה שעושה המורה. אבל שוב, אני מאמין שברגע שנחזיר את תודעת השליחות והמשמעות למקצוע, אנשים יחזרו לעסוק בחינוך וזה שוב יהיה מקובל יותר".
איך עושים את זה?
"גם דרך הכינוסים שבהם אנחנו מציפים את זה וגם על ידי מעשים, כמו התוכנית 'מעשר זמן'. זו תוכנית שדרכה אנחנו מעודדים חבר'ה מתוך הישיבות והמדרשות השונות, חבר'ה שאינם עוסקים בחינוך, להתנדב כמה שעות כמורים. זה גם פתרון לצמצום הפער וגם עשוי לעורר עניין ורצון לעסוק בזה כמקצוע. אנשים מתנסים, רואים כי טוב, ומחליטים על הכיוון הזה, שזה כמובן מבורך. כשיהיו גם הורים מתנדבים בתוך המערכת, יהיה בינם לבין המורים שיח והכרת הטוב, וממילא זה יביא למציאות חדשה וליותר הערכה. בזמן הקרוב אנחנו עומדים להשיק את הקריאה למעשר זמן, ובעיניי זה עומד להיות צעד שיקדם מאוד את העניין".
הגישה של הרב סמואל היא אופטימית: "מערכת החינוך בארץ היא מערכת נפלאה, עם אנשים מדהימים שעושים עבודה נהדרת. יש אנשים מצוינים במערכת, והשאיפה שלנו היא לצרף אליהם עוד ועוד אנשים כאלה".
הבינה המלאכותית עתידה להחליף בעלי מקצועות שונים, זה משפיע גם על המקצוע הזה?
"בתפיסה שלי, מורה הוא מודל ודוגמה ואין לו תחליף. לכן דווקא בתחום ההוראה המעמד האנושי יותר מחוזק. הילדים שלנו צריכים לב ועיניים, ניסיון חיים וחוכמה של שנים, ואלה דברים שהבינה המלאכותית, שנותנת מענים טכניים טובים, לא תוכל לספק להם".
הבעיה באיכות, לא בכמות
פרופ' חיים שקד, נשיא המכללה האקדמית חמדת ויושב ראש פורום נשיאי המכללות לחינוך בישראל, אומר כי בשיח הציבורי והתקשורתי נטענת שוב ושוב הטענה כי ישנו מחסור חמור במורים, אולם מבחינה מעמיקה של הנתונים והמציאות בשטח עולה מציאות מורכבת יותר.
"באופן כללי, נכון יותר לבחון את סוגיית המחסור במורים ברמה המחוזית והמגזרית, שכן לכל סקטור ולכל אזור בארץ יש דינמיקות משלו. ואולם כאשר מסתכלים על התמונה הארצית מתגלה פרדוקס: מצד אחד, מנהלי בתי ספר, מפקחים וגורמי שטח רבים מדווחים על קושי ממשי בגיוס מורים חדשים. הם מספרים כי הם נאלצים להתפשר על פתרונות שאינם מיטביים מבחינה חינוכית ופדגוגית – קליטת מורים שאינם מתאימים דיים, איוש משרות על ידי כוח אדם זמני ואף ביטול שיעורים".
מצד שני, מגלה פרופ' שקד, הנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציירים תמונה אחרת. בעשור האחרון נרשמה עלייה ניכרת במספר המורים בישראל – עלייה גבוהה בהרבה מהגידול במספר התלמידים ובמספר הכיתות. לדבריו, אם נבחן את היחס המספרי שבין מורים לתלמידים, קשה לטעון שקיים מחסור כמותי. "למעשה, ישראל נמצאת כיום במצב שבו יש יותר מורים פר תלמיד מאשר בעבר, ואין עדויות לירידה דרמטית במספר המגמות או במספר התלמידים הלומדים במסלולים מוגברים לבגרות".
כיצד אם כן ניתן ליישב את תחושת המחסור שמדווחת מהשטח עם הנתונים הסטטיסטיים? "התשובה נעוצה בעובדה שהבעיה העיקרית אינה מחסור כמותי אלא מחסור איכותי. כלומר המערכת אינה מתקשה למצוא מועמדים להוראה, אלא מתקשה למצוא מורים מתאימים – איכותיים, מחויבים, בעלי כישורים מקצועיים ומוטיבציה להישאר במקצוע לאורך זמן.
"מחקרים מראים כי הגורם הבית־ספרי המשפיע יותר מכול על הלמידה וההישגים של תלמידים הוא איכות המורות והמורים. יותר ממספר התלמידים בכיתה, מתוכניות לימודים ומאמצעים טכנולוגיים – איכות המורה מנבאת במידה הרבה ביותר את הצלחתם של תלמידים. לכן לא די בכמות גדולה של בעלי תעודת הוראה. נדרשת מסה קריטית של מורים מצוינים שידעו להוביל את תלמידי ישראל קדימה".
לדברי פרופ' שקד, למחסור במורים איכותיים ישנן השלכות מערכתיות וחינוכיות משמעותיות. "ברמה המיידית, תלמידים רבים מדי פוגשים מורים שאינם מצליחים לעורר בהם עניין, לאתגר אותם אינטלקטואלית או לקדם אותם משמעותית בלימודים. הדבר מתבטא בהישגים לימודיים נמוכים ובעלייה בתחושת הניכור כלפי בית הספר. ברמה האסטרטגית, המחסור במורים איכותיים מחליש את אמון הציבור במערכת החינוך. כך נוצר מעגל שלילי: איכות המורים הפוחתת פוגעת באמון הציבורי, ואמון ציבורי נמוך מרחיק צעירים איכותיים מבחירה במקצוע ההוראה".
ומהיכן נובע המחסור בצעירות וצעירים איכותיים הפונים ללימודי חינוך?
"לדעתי, זה קורה משחיקה מתמשכת בכוח המשיכה של מקצוע ההוראה. השכר הנמוך, תנאי העבודה הלא נוחים, היחסים המתוחים לעיתים עם הורי התלמידים והאווירה הציבורית שאינה תמיד מכבדת – כל אלה גורמים לכך שצעירים איכותיים נרתעים מהמקצוע. גם מי שבוחרים להתחיל בקריירה בהוראה, לעיתים עוזבים לאחר שנים ספורות לטובת מקצועות נחשקים ומתגמלים יותר".
כדי להתמודד עם המחסור מציע פרופ' שקד לנקוט כמה צעדים בולטים. "שיפור תנאי השכר הוא כמובן מהלך מרכזי, אך מורכב פוליטית ותקציבית. לצידו ישנם צעדים הרבה יותר ישימים. כך למשל שיפור תנאי העבודה היומיומיים, כולל סביבת עבודה נעימה, ציוד מתאים, כיתות מתוחזקות ופינות מנוחה מכבדות, יכולים לשפר את תחושת הערך של המורה. גם שיפור יחסי הורים-מורים לא כרוך בעלויות גבוהות. נדרשת אמנה בית־ספרית או לאומית שתעגן את כבודם של המורים ותציב גבולות ברורים". צעד נוסף שלדבריו ניתן להוציא לפועל בקלות יחסית, הוא חיזוק הדימוי של המקצוע באמצעות שיח ציבורי מכבד מצידם של מנהיגים ואנשי ציבור לצד אנשי תקשורת ואף קמפיינים חיוביים.
הכפפה בידי משרד החינוך
אברום תומר, ראש מחלקת מדיניות חינוך בפורום 'קהלת', טוען שאין מחסור במורים אלא שישנה הקצאה לא יעילה.
"כדי להבין מה זה אומר אני משתמש בהסבר מרוסיה הסובייטית – היא ייצרה מספיק לחם בשביל כל האזרחים שלה, אבל ניסתה להקצות אותו באופן ריכוזי לפי הדרישה שעלתה מהשטח, וככה אנשים רבים מתו ברעב בזמן שבמקומות אחרים השמידו טונות של לחם מיותר. וזה בדיוק מה ששוק חופשי ולא ריכוזי מצליח למנוע, בלי שאף אחד יקבע מלמעלה. אז היה מחסור בלחם? כן, הרי אנשים מתו ברעב, אבל זה לא אומר שלא ייצרו מספיק לחם.
"באותו אופן יש די מורים בארץ, כנראה גם עודף גדול. בפועל, נוספו למערכת יותר מורים מכיתות בעשור וחצי האחרונים, והיחס בין מספר התלמידים למספר המורים אצלנו נמוך כמו במדינות עם כיתות קטנות בהרבה. אז למה כולם מתלוננים? כי כשכל המורים בארץ הם עובדי מדינה ומועסקים על פי חוזה קיבוצי אחיד ובאותם תנאים, ולא משנה אם הם מלמדים מקצוע שיש בו אלטרנטיבות בחוץ או לא ומה המיומנויות שנדרשות, ואי אפשר לפטר, יוצא שבמקומות כמו תל אביב יש 'רעב', ובמקומות אחרים כמו אום אל פאחם יש עודף גדול. במקצועות מסוימים יש הרבה יותר חוסר מאשר באחרים, ויש תפקידים שקשה לאייש וכן הלאה. הבעיה היא בהקצאה, לא בכמות המורים".
גם תומר טוען שיש בעיה באיכות המורים. "אלו שמגיעים הם בממוצע לא מהעילית האקדמית אלא מהתחתית. כמעט אין תנאי סף לכניסה להוראה. וזה משום שהחוזים הקיבוציים שלנו מתמרצים ותק, לא מצוינות ולא מומחיות ולא הערכה. אפילו לא מאמץ. ומה שאתה מתמרץ זה מה שאתה מקבל. וכשכל אחד יכול להיכנס, אנחנו יודעים מה זה עושה ליוקרת המקצוע".
תומר מתאר כיצד בדיוק בגלל זה התנהל מאבק קשה על הכנסת מורים בחוזים אישיים – חוזים התחלתיים גבוהים, בלי קביעות, ועם הכשרה תוך כדי עבודה. מאות מורים בפרופיל גבוה, כמו דוקטורנטים, בעלי תארים שניים בטכניון, במכון ויצמן, באוניברסיטאות ומתחום ההייטק למשל הגישו מועמדות, אולם עד כה המהלך לא צלח בלחץ הסתדרות המורים.
"גם עכשיו מתנהל מאבק על זה, אבל השר קיש לא מרגיש שלציבור אכפת, או שהוא לא מבין את החשיבות של המורים האלה, אז הוא נכנע ללא קרב, ויש גבול מה האוצר יכול לכפות על המשרד. הוא נתן לו את הסעיף בחוזה הקיבוצי שמאפשר להעסיק מורים בחוזים אישיים והכפפה עברה למשרד החינוך, אבל הוא מתעקש לא להרים אותה.
"אז כן, יש בעיה בהרבה משרות ציבוריות, ואנשים עם יכולות עוברים למקצועות מכניסים יותר, אבל זה הרבה בגלל המאובנות של צורת ההעסקה הציבורית שנשארה במאה הקודמת ואבד עליה הכלח. מורים רבים עם יכולות יזמיות עוברים ללמד פרטי או לפתח תוכן, או עוברים למקצועות טיפוליים ומרוויחים יותר ומרגישים אדונים לזמנם ולגורלם, ולא מרגישים נתונים בתוך סד של לחצים ומגבלות. כמורים בקושי יש להם סמכויות במשמעת, מול ההורים, מול התוכן והפדגוגיה. פיונים במערכת גדולה ואטומה".
האם להתפתחות הטכנולוגית יש השפעה על מה שקורה במערכת החינוך?
"אין ספק שעם כל ההתפתחות הטכנולוגית, כל תפקיד המורה צריך להשתנות. אני לא חושב שהטכנולוגיה מחליפה מורה, אבל כן פונקציות מסוימות שלו. אפשר להסתפק בהרבה פחות מורים אבל שיהיו ממש טובים, במקום הרבה מורים פחות טובים. אפשר לחשוב על כל מיני שינויים, אבל רק שוק חופשי יותר של חינוך יוכל לנסות ולבדוק אותם. חלק יצליחו יותר וחלק פחות, ואת מה שיצליח יתחילו לחקות מהר מאוד".
מחדר המורים לחדר האיפור
מרים גרבובסקי, מנהלת חמ"ד 'נעם נריה' (יסודי בנים) בלוד, מציינת גם היא את הפריצה של הציבור הדתי לתחומי שליחות נוספים, שגרמה לירידה במספר הפונים להוראה, "זאת לצד אתגרים שאי אפשר ולא צריך לייפות, של תנאי ההעסקה של המורים, מעמד המורה בחברה ואתגרים אקלימיים נלווים שקצב המענה אליהם לא מהיר כקצב התפתחות האתגר".
ולמה זה קורה דווקא בתחום ההוראה?
"אני לא בטוחה שזה דווקא בהוראה. אנחנו שומעים על תחומים נוספים שיש בהם חוסרים. בהוראה זה קורה בשל השיח הציבורי על השחיקה, וגם השנים הראשונות בהוראה שמאתגרות כלכלית, במיוחד כאשר לרוב מאוד קשה לעבוד במקביל במשרה נוספת בשלב ההתחלתי, הדורש יותר הכנה והתארגנות יומיומית. וזאת אולי עיקר המשימה", היא סוברת, "לשמר את אנשי ההוראה המדהימים שנכנסים למעגל, לנשום איתם עמוק, לבחון ליווי, סיוע ויחד להגיע לשלב שבו יש יותר נחת מהמקצוע".
גרבובסקי מציינת גם את הקושי מול ההורים: "דווקא משום שהחינוך משמעותי כל כך להורים, גבולות של מעורבות והתערבות נפרצים לעיתים, נוצרות חוויות של ספק מול לקוח במקום של שותפים בחינוך. ישנה גם המציאות של משבר מתמשך במדינה המיוחדת שלנו, שמייצרת אתגרים רגשיים ואקלימיים ב'אקסטרים', שהמענה להם מורכב ולא תמיד במרחב הבית־ספרי בלבד".
יש גם נדידה של מורים לתחומים אחרים. את מכירה את זה?
"לדעתי המורים ילכו לכל מקום שבו ירגישו סיפוק, הערכה ומשמעות לעשייה. אני פגשתי מורים שעברו להייטק והנדסה לצד כאלו שעברו לסיעוד, הנחיית קבוצות או אפילו לתחום של איפור וקוסמטיקה".
וכיצד לדעתך אפשר להתגבר על המשבר הזה?
"קודם כול, האמירה הפומבית והכנה שאנחנו במצוקה היא חשובה ומכנסת את החברה סביב האחריות למענה. ההשלכות הן אכן רב־מערכתיות", היא מודה, ומספרת על החוויה האישית שלה כמנהלת: "אני יודעת להעיד על עצמי שטרם יצאתי לחופשת קיץ, כי פשוט אי אפשר. מגיעים לפתיחת שנה בהחלט עייפים, ולא תמיד גם עם הפתרונות שרציתי. צוות המורים שלי, שחשוב לי להאיר אותם בזרקור של גאווה כי החוויה שלי היא שהם פשוט שמים כתף תחת האלונקה, לומדים מחדש מקצועות שלא התמחו בהם ונכנסים לכיתות לימוד רבות. השנה אנחנו על סף שיבוץ מחנכת אחת לשתי כיתות במקביל.
"זה נותן מענה, אבל יש לזה מחיר של שחיקה ותשישות, ויותר מאתגר להגיע גם למעגלי עשייה נוספים להוראה, ולעיתים מחוסר ברירה את המרחב הזה אני נאלצת להשאיר לחברות חיצוניות. התלמידים לא תמיד לומדים מקצועות מצוות שהתמחה בהם, ביסודי יותר מאשר בתיכונים. לעיתים ישנה כניסה של מורים ללא התאמה מלאה למערכת. בהחלט יש כאן מערכת עייפה שזקוקה לקומה חדשה של מענים".
גרבובסקי לא חושבת שהמערכת זקוקה לאתחול מחדש, לדעתה הרבה מהפתרונות טמונים ביציאה מהקופסה. למשל, חיבור כיתות בשיעורים שבהם יש סייעות ומורה אחת, או רכישת שעות של תוכניות גפ"ן במקצועות שבבית הספר חסרים בהם אנשי צוות, וכך מתפנה הצוות לתחומים שהוא מתמחה בהם. גם מתן שעות לסטודנטים לקידום פרטני של תלמידים מתקשים מאפשר למידה משמעותית יותר בכיתות.
"כל זה חייב לבוא לצד החזרה של בסיס האמירה שהחינוך מוביל את עם ישראל", מסכמת גרבובסקי, "עבודת עומק באולפנות ובישיבות, בישיבות ההסדר ובשירות הלאומי. זה לא רק החינוך למידות, זה בירור תורת ארץ ישראל המתחדשת בדור דווקא על ידי מי שזכו ללמוד ולהתגדל באורה. אנחנו רואים את עוצמות הגבורה והחסד של השנתיים האחרונות בעם ישראל בכלל ובציבור הדתי־לאומי בפרט. זה צמח בעמל של הורים, מורים ומורות, צוותי ניהול ופיקוח ושרשרת ארוכה של אנשי שליחות שמאמינים בדור ובכוחות שלו. זה לא מתאים לכולם, ומי שלא מתאים עדיף שלא יבוא. אבל מי שכן עם הברק בעיניים – מחכים לו פה בלב פתוח. עם האתגרים ועם השאלות".
ממשרד החינוך נמסר: "המחסור בעובדי הוראה מלווה את מערכת החינוך עשרות שנים, והמשרד פועל באופן ממוקד להתמודדות עם האתגר: מרכז שיבוץ לאומי, הרחבת גיוס מורות חיילות, תוכניות הסבה לאקדמאים, שילוב סטודנטים להוראה, ומיפוי עומק מול כלל המחוזות לקראת פתיחת השנה. המורים הם ליבת המערכת, וחיזוקם מהווה יעד מובהק של מדיניות המשרד. לשם כך הוקם בין השאר אגף ייעודי למעמד ושלומות עובדי הוראה, המוביל מדיניות של גיבוי מקצועי, הכשרות לניהול קונפליקטים וחיזוק תחושת השליחות והביטחון של הצוותים בשטח".
***
