זכרו היטב את התקופה הזאת. אנו נמצאים ברגע שבו ההיסטוריה תזכור אם ידענו להכריע או שהפסקנו באמצע. ראש הממשלה הציג לעולם חמישה תנאים לסיום המלחמה: פירוק חמאס מנשקו, שחרור החטופים, דה־מיליטריזציה של עזה, שליטה ביטחונית עליונה של ישראל ושלטון אזרחי "שוחר שלום". לכאורה, תנאים ראויים. בפועל, בלי הכרעה צבאית מלאה הם חסרי שיניים.
מהלך הכיבוש החלקי של הרצועה אינו אלא ניהול סכסוך משופר שממשיך את "תורת הסבבים" – פינוי אזרחים, השתלטות על חלק מהשטח, השארת יכולת קיום לחמאס, וכל זה תוך אספקת סיוע הומניטרי בהיקף אדיר. המשמעות: חמאס יוכל להתאושש, להתחמש ולהכות פעם נוספת.
המחיר של עצירה לפני הכרעה הוא אדיר ומסוכן בהרבה ממחיר ההמשך. אויבינו בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון ואפילו בערים המעורבות צופים בנו. הם לומדים את הכלל: ישראל נלחמת עד קו מסוים ואז עוצרת. ההבנה הזאת היא הזמנה פתוחה לפתיחת חזיתות נוספות. נוסף על כך הפסקת המלחמה בתנאים הנוכחיים מייצרת תקדים קטלני: חטוף ישראלי הופך למטבע מדיני, והטרוריסט מבין שאין צורך בטילים או בנשק כבד כדי להוריד את ישראל על ברכיה. המשמעות האסטרטגית היא מרחיקת לכת, וגל החטיפות הבא הוא לא שאלה של אם אלא של מתי.
מבחינה הרתעתית, חמאס, חיזבאללה ואיראן יראו במהלך הזה ניצחון תודעתי. ישראל הוכתה, נבהלה מהלחץ הבין־לאומי, ונעצרה בלי להשיג הכרעה. ההרתעה תתפורר והאיום יתפשט. ועוד לא דיברנו על כך שעם שמפסיק מלחמה בלי לחסל את רוצחיו ובלי למנוע מהם לשוב ולרצוח, מוותר בפועל על חובו המוסרי לאזרחיו.
ראש הממשלה מעדיף להציג פעולה תקיפה לעולם בלי להסתבך בכיבוש מלא. השיקולים כגון לחץ בין־לאומי ואשראי מדיני ברורים, אך כשמדובר בביטחון הלאומי אלה אינם תירוצים, אלא סכנות.
זה הרגע שבו הימין הלאומי־אמוני חייב להתאחד. סמוטריץ', בן גביר, וינטר, זהות, פורום הגבורה, התקווה, המילואימניקים ושאר ארגוני החברה האזרחית – כולם תחת חזית אחת עם מסר אחיד: אין חצי מלחמה. הכרעה מלאה בעזה היא תנאי לכל מהלך צבאי־מדיני, ויותר מכך היא תנאי להישרדותה של ישראל בג'ונגל של המזרח התיכון.
היעדר ברית כזו הוא שאיפשר לנתניהו להעביר החלטה שהיא פשרה בין "הפגנת כוח" לבין "ניהול הסכסוך". בלוק ימין מאוחד פוליטית, ציבורית ותקשורתית היה יכול לחסום את המהלך הזה, להכריח את ראש הממשלה להגדיר את מטרת המבצע – כיבוש הרצועה כולה וחיסול ארגון חמאס מהיסוד. אין הגדרת ניצחון אחרת מלבד כיבוש, ריקון הרצועה מן המפלצות שטבחו בנו והחלת ריבונות מלאה והתיישבות לתפארת.
עזה היא לא רק רצועת חוף דרומית. היא מקרה הבוחן של כל מדינת ישראל. אם לא נכבוש אותה באמת, אם לא נשליט שם משטר צבאי ישראלי מלא ונפעל לעידוד הגירה של האוכלוסייה שם, כל מדינת ישראל תהיה בסכנה. הפסקת המלחמה עכשיו לא תביא שלום, לא תחזיר את כל החטופים ולא תעצור את המוות. היא רק תעביר אותנו לגל הבא שיהיה גדול, אכזרי וקטלני יותר. אם אנו רוצים לחיות כאן בביטחון, אין לנו ברירה אלא לנצח. ובשביל לנצח חייבים לזרוק לפח את קונספציית אוסלו, לזכור שעזה זו ארצנו, לכובשה וליישבה. הגיע הזמן שהימין הלאומי־אמוני יתאחד תחת חזית אחת בעלת משקל, שתביא להכרעת האויב ולניצחון אמיתי במלחמה.
הכותב הוא יושב ראש מפלגת 'זהות'
***
