"מאות אלפים גדשו הערב את הרחובות העוטפים את משרד ראש הממשלה בירושלים, בדרישה להכרעת חמאס. לבימה עלו בזה אחר זה דוברים מהארגונים הלאומיים וקראו: שחרור השבויים ייעשה רק מתוך כניעה של חמאס, ללא תנאים".
אילו היו ראש הממשלה והשרים צופים בעצרת כזו מחלון ישיבת הקבינט – הם היו מקבלים מסר וכוח. מסר ברור על רצון העם, וכוח להשליט מוח על לב ולעשות את הדבר הנכון והפשוט במלחמה – לנצח, להכניע ולהסיר את האיום מעל מדינת ישראל. כדי שזה יתגשם, נצא למסע תרבותי קצר.
הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמע קולה של גברת מאחד היישובים ביהודה ושומרון, שביקשה להזמין אותי "לתפילה למען החטופים". שאלתי בתמימות: "על מה מתפללים בזמן מלחמה?". "לניצחון?" שאלה. "כן, בדיוק! אם הניצחון יהיה הנושא – אגיע ואוביל את התפילה ואוסיף בסופה גם תפילה לשחרור השבויים, לרפואת הפצועים והחלמתם ולריפוי ליבם השבור של האלמנות והיתומים".
שוב צלצל הטלפון. "שלום צביקה, רציתי להתייעץ איתך בקשר לכיכר החטופים". הגברת סיפרה על נשות היישוב שערכו הפרשת חלה גדולה לזכות השבויים, אפו חלות ועוגות ונסעו לחלק למשפחות החטופים שבדיוק התכנסו לאירוע בכיכר. ואולם האווירה והמסרים בכיכר גרמו להן להתחרט על הגעתן. בסוף השיחה ביקשתי רשות לשאול שאלות קשות: "האם עלה בדעתכן לחלק עוגות לאלמנות ויתומי המלחמה, או לחיילים הפצועים במחלקות השיקום?", והיא השיבה לי: "לא…"
כשאתה שואל את עצמך מדוע אנחנו, בני הציבור הדתי־לאומי, המחזיקים בעבור המדינה את החשיבה הלאומית בכלל ואת מצוות המלחמה בפרט, לא יוצאים בהמונינו לרחובות לדרוש הכרעה גם כשמארגנים לנו עצרת גדולה בירושלים, אזי שני הסיפורים הללו מספקים לך תשובה כואבת. קמפיין החטופים הממוקד במי שמוגדרים "מתנגדי העסקה הגדולים ביותר" הוכתר בהצלחה יתרה. הוא הצליח למקד אותנו בסבל משפחות החטופים בלבד, ולהסליל אותנו לשתי חלופות בלבד: להישאר בבית, או לבקר ולשיר בכיכר החטופים. העיקר שלא נהיה עסוקים בדרישה להכרעת חמאס.
כן, אני יודע שאנחנו במילואים והנשים מחזיקות את הבית בגבורה בעזרת הסבים והסבתות. אך האם לא יכולנו להגיע בהמונינו פעם אחת, ערב אחד במלחמה הזאת, לעצרת שאורגנה על ידי הארגונים הלאומיים ולדרוש ניצחון? ודאי שכן. האם זה גדול עלינו להדהד את הדרישה לניצחון בדרשות שבת בבית הכנסת, בקבוצות הווטסאפ הקהילתיות, במקומות העבודה וברשתות החברתיות? ודאי שלא.
השמאל מנתב אותנו לפעילויות הנכונות בעבורו. זה נכון בסוגיית השבויים כמו בסוגיות אחרות שעל הפרק. השמאל גם עסוק בלקבוע עבורנו את סולם הערכים והגדרתם. קריאה לניצחון נהייתה קריאה פוליטית שיש להימנע ממנה. המסרים "אין ניצחון ללא השבת החטופים", "לא תהיה תקומה למדינת ישראל ללא השבת החטופים" – הם שני מסרי הרדמה ועיצוב תודעה שהוטחו בנו שוב ושוב כדי לחבר אצלנו את כל המאמץ המלחמתי למטרת שחרור השבויים בלבד. לא להסרת האיום מהמדינה, שהוא הוא אשר יביא בכנפיו את שחרורם. כל זה בנוסף להטלת האשמה התמידית על הציבור כולו, בין השאר באמצעות שלטי החוצות המטיחים בך מכל גשר "מה עשית היום בשביל החטופים?". כשתהיו מלאי אשמה, לא תוכלו להתנגד לכניעה.
אם המאמץ המלחמתי נועד רק להביא את חמאס למשא ומתן, חמאס מבין שאנו זקוקים לו חי ונושם כדי שלא ניוותר לבד ליד השולחן. אם הלחץ הצבאי מכוון למשא ומתן, המחיר רק יאמיר. אם הפעלת הכוח היא רק למען שחרור השבויים, יש לעשות חשבון דמים נוקב ולשאול כמה חיילים אנו מוכנים להקריב בעבורם. אך אם המלחמה היא על הריבונות, על החזרת ההרתעה ועל שמירת הדורות הבאים, למען כל אלו הקרבנו ונהיה מוכנים להקריב ככל שיידרש לשמור על ארצנו ומדינתנו.
המלחמה בעזה הכרחית בלי קשר לשאלת השבויים. הפראים העזתים לא יכולים להישאר על סף ביתנו, ועל אויבינו ללמוד מה ייעשה למי שישחט, יאנוס, ישרוף וייקח יהודים בשבי. הכרחיות המלחמה מתחזקת נוכח דרישת חמאס להישארותו בשלטון ככוח מזוין וליציאה מלאה שלנו מרצועת עזה, לרבות ציר פילדלפי והפרימטר, כתנאי לשחרור השבויים – דרישות בלתי אפשריות בעבורנו. ועוד לא דיברנו על דמם של מאות הקדושים שנפלו בעזה ואלפי הפצועים שקורבנם יהיה לשווא, חלילה. מסקנה: רוצים את החטופים בבית? עמדו יחד איתנו ודרשו הכרעה. כשחמאס יהיה עסוק בהישרדותו ולא בהכנות למשא ומתן, הוא ייכנע ויחזיר את יקירינו.
מצוות המלחמה שונה ומיוחדת, כי לעומת תפילין, סוכה ונרות שבת – המלחמה דורשת הקרבה וכוחות נפש אדירים לזמן ארוך. ובין הקולקטיבים הלוחמים זה בזה, רק זה שרוחו איתנה ינצח, ומלחמה ללא רוח היא כגוף בלא נשמה. המאבק התרבותי הפנים־ישראלי המנוהל באמצעי התקשורת, ברחובות ובצמתים הוא על הרוח. כאן עלינו לשאול את עצמנו כיצד הערכים שלנו, בני הציונות הדתית, בהקשר למלחמה ולשבויים יוכלו לקבל ביטוי בפרהסיה של המדינה. מה ביכולתנו לעשות לחיזוק רוח העם במלחמה, לחיזוק ראש הממשלה ולדרישה בלתי מתפשרת ממנו להכריע בעזה נוכח החולשה, הפחד והצונמי של קמפיין החטופים הערמומי והמניפולטיבי הקורא ופועל לכניעה לחמאס. בין היתר, המלחמה הזאת מלמדת אותנו שיעור חשוב במאבק ציבורי. הרחוב, הצמתים והגשרים חשובים לא פחות ואף הכרחיים לתיקופו של הפתק בקלפי.
הכותב הוא אביו של איתן מור הנתון בשבי חמאס, ד"ר, יושב ראש פורום תקווה וחבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
***
