מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת עזה. מלחמת עזה הולידה זעזוע טקטוני בכל המזרח התיכון. זעזוע שממנו יצאנו עם היד על העליונה: חיזבאללה הובס, הגרעין האיראני הוכה קשות, סוריה מפורקת, ועם כל זאת היא עדיין מלחמת עזה. במלחמה הזאת התוצאה הסופית חייבת להיות ניצחון ישראל על עזה, כלומר השמדת חמאס. באיזה מחיר? בכל מחיר. אם מדינת ישראל לא מסוגלת להשמיד את חמאס כי חמאס זה רעיון, כי החטופים, כי קטאר, כי המנהרות, כי העולם, היא הפסידה במלחמה. אף כי יימצא בוודאות מי שינסה להסוות את התבוסה כמשהו אחר. אין לי ספק שאם זה יקרה, המונח 'מורכב' יככב בהסברים. אלא שיש דבר אחד שהוא ברור כשמש, ולא מורכב בכלל: בלי השמדת חמאס, חמאס יתפאר, ובצדק, שאחרי תבוסת איראן, סוריה וחיזבאללה, הוא לבדו ניצח את המעצמה הציונית, בידיים חשופות. איזו גבורה עילאית של העם הפלשתיני שמוכן להקריב כל כך הרבה, איזה מוסר השכל לאומה הערבית כולה. ניצחון שכזה יהדהד מהודו ועד כוש, וקשה לשער את הצונמי המדיני והצבאי שהוא עלול להביא עלינו. אסור שזה יקרה. אשר על כן, המלחמה נגד חמאס היא לא רק מלחמת אין ברירה אלא גם מלחמת אין פשרה.
אינני יכול וגם אינני רוצה להתחמק מהשאלה מה פירוש האמירה שלי שאת חמאס צריך לנצח "בכל מחיר". לאיזה מחיר אני מתכוון? כוונתי למחיר של אבדות כואבות הן בקרב חיילינו והן בקרב החטופים, כוונתי למחירים מדיניים, כוונתי למחיר של הכבדה על הכלכלה הישראלית וירידה ברמת החיים, כוונתי למחיר שהשנאה הישנה נגד עם ישראל תתחזק עוד יותר וכל ישראלי יחשוב פעמיים לפני שהוא יצא לחו"ל. מחירים אלו הם כאין וכאפס לעומת המחירים שהפלשתינים משלמים על רצונותיהם הג'יהאדיסטיים. כדי לנצח במלחמת עזה ולהביס את חמאס גם אנחנו זקוקים למסירות נפש. בלי זה זה לא ילך.
ומה עם החטופים? הרמטכ"ל זמיר הביע לאחרונה את דעתו שכיבוש עזה יסכן את החטופים. אמירה זו טומנת בחובה הכרעה קיומית וערכית חד־צדדית, כי הרי יש עוד סוגיות קיומיות וערכיות העומדות על הפרק חוץ מהחטופים, למשל שלומם של אזרחי ישראל, ובמשתמע גם הבעת דעה פוליטית. עם זאת, אי אפשר לומר שאין לממשלה ולעומד בראשה אחריות על הגדלת הראש הפוליטית של הרמטכ"ל. לא רק שנתניהו בחר בו (במקום למשל באלוף זיני), גם עצם העובדה שנתניהו נמנע מלהכריע בשאלה הכל כך מתבקשת מה יקרה אם בין שתי מטרות המלחמה – הכרעת חמאס ושחרור החטופים – האחת תסתור או תעמיד בסכנה את השנייה, היא בעוכרינו. אין ריק. איפה שנתניהו לא הכריע, ניתנה דריסת רגל לרמטכ"ל. נתניהו מוזמן להאשים את עצמו (לא בדיוק הצד החזק של פוליטיקאים בכלל ושל נתניהו בפרט).
אחרי שצ'מברליין כשל בשנת 1938 בניסיונו להביא לאירופה "שלום בזמננו", הבטיח צ'רצ'יל לעמו בשנת 1940 מלחמה ללא פשרה נגד גרמניה הנאצית עד הניצחון המוחלט, ועל הדרך לשם: דם, יזע ודמעות. שלא כמו צ'רצ'יל, מנהיגינו מבטיחים לנו היום: גם ניצחון מוחלט, גם את שחרור החטופים, גם שרמת החיים אצלנו לא תיפגע, גם שנוכל להמשיך לנפוש בכיף בחו"ל, גם את המשך השתתפותנו באירוויזיון. שכחתי משהו? מן הסתם.
זה לא עובד ככה. האשליה שנוכל לצאת עם היד על העליונה במלחמת עזה בלי לשלם מחירים כואבים על עצם קיומה של מדינת ישראל נופצה. בפרספקטיבה ההיסטורית – ומי בין הפוליטיקאים שלנו בקיא יותר בהיסטוריה מנתניהו – הכול הולך אחר החתימה. כחתימה של מלחמת עולם השנייה נכנסה לספרי ההיסטוריה תמונת חייל הצבא האדום המניף את דגל ברית המועצות על בניין הרייכסטאג בברלין. תמונה זו נצרבה בתודעת עמי אירופה לדורי דורות. כחתימה של מלחמת עזה חייבת להיכנס לספרי ההיסטוריה תמונת ניצחון המבשרת לעולם כולו: ככה ייעשה למי שיזם להביא על עם ישראל שואה נוספת. אסור לנו להתפשר על פחות מזה.
