פז"מ כלייה
תרמתי כליה בחודש אלול, לפני כמעט שש שנים.
מאין באת
באתי מבית של חינוך ונתינה. שני הוריי ז"ל, ברוך ומרים, עסקו שניהם בשילוב וחיבור של חירשים ולקויי שמיעה. אבי היה מנהל בית ספר לחירשים בירושלים ואימי הייתה מורה בו. אבי, שהיה שם דבר בעולמות החינוך וההשקעה בילדי עולם הדממה, אף הדליק משואה ביום העצמאות.הוריי באו מעולמות שונים, אבי ממוצא אשכנזי ואימי ממוצא פרסי. למרות השוני הם מצאו את עמק השווה, וזה היה בית הגידול שלי – נתינה לאדם באשר הוא אדם, ראיית מי שצריך עזרה והתעלמות מהגדרות חברתיות. נתינה למי שצריך, ולא רק למי שדומה לי, ברוח "כי תראה חמור שונאך רובץ…". ללמדנו שדווקא לשונאך, למי שקשה, עליך לעזור. אחיי ואחיותיי המשיכו בדרך ההורים ועוסקים בתחום החינוך.
חיים של שליחות
ביומיום אני משמש כראש תחום ביטחון ותפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, שזה אומר עיסוק במדיניות האכיפה של המדינה בעולמות הביטחון. למשל, לאחרונה אני עוסק בתיקי הריגול לטובת איראן או במלחמה בהסתה על רקע מלחמת 'חרבות ברזל' תוך שמירה על חופש הביטוי. בנוסף לכך אני אחראי על בירור תלונות בנוגע לחקירות שב"כ, טענות לפשעי מלחמה ועוד נושאים רגישים וחשובים. זו עבודה חשובה ומרתקת, מלאת תחושת שליחות של ייצוג המדינה. לאחרונה על רקע המלחמה חזרתי למילואים ביחידת מגלן, שם גם הייתי קצין בעבר.
רגע מכונן
אחי הגדול חגי תרם כליה לאבא שלי. הוא פשוט הסתער קדימה והודיע שהוא תורם בלי ממש לתת לאבא אפשרות לבחור. שם נטמן הזרע לרצון שלי לתרום כליה. עם השנים נחשפתי לפעילות החסד של הרב הבר זצ"ל ו'מתנת חיים', והיה לי ברור שאני רוצה להיות חלק מהעשייה המדהימה הזאת.
השראה לחיים
תוך כדי שאני בקשר עם 'מתנת חיים', ראיתי בקבוצת ווטסאפ של השבט שלי בבני עקיבא הודעה של חברה המספרת על מישהי שצריכה תרומת כליה. קראתי עליה קצת ברשת וראיתי שהיא נפגעה בפיגוע ירי כשהייתה צעירה. בינתיים היא התחתנה ונולדו לה שלוש בנות, אבל כליותיה קרסו בעקבות הפגיעה. אומנם לא היה לי משנה למי לתרום, אבל זה היה נראה לי תיקון עולם מושלם. כבר שנים רבות שאני מסייע לתיקון עולם בעבודה ובהתנדבויות שונות. בעבודה הדבר נעשה, בין השאר, בדרך של מלחמה בטרור בזירה המשפטית, בכך שבמילים פשוטות אני פועל להכניס אנשים רעים לכלא. פה יש לי הזדמנות לתקן עולם מהצד החיובי של עזרה לנפגעת טרור.
קופצים למים
מסרתי את הפרטים, והתברר שכנראה מזווג הזיווגים בשמיים החליט שאנחנו מתאימים. לאשתי סיפרתי די בהתחלה, ולילדים סיפרתי כשבוע לפני התרומה, תוך שאני מראה להם מישהו עם כליה אחת שהשתתף בנינג'ה ישראל, כדי להראות להם שמי שתרם חוזר לתפקוד. החברים והסביבה ידעו רק אחרי.
גאולה
הניתוח של שנינו עבר בשלום, והמפגש בינינו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. לא דיברנו לפני הניתוח, כך שזה היה המפגש הראשון שלנו, ואפשר לדמות את ההתרגשות שאחזה בי, קצת כמו אחרי שנולד לך ילד ואתה יודע שהבאת חיים לעולם. אחותי יעל אמרה לי שזה הכי דומה לתחושת לידה שגבר יכול לחוש, תחושה שמשהו יצא ממך ועבר למישהו אחר ומפיח בו חיים.
חיים חדשים
ההתאוששות מהניתוח כואבת, אבל תחושת הנתינה והחיים שנתת ניצחו בקלות את הכאב. אחרי שבועיים חזרתי לעבודה, אחרי חודשיים חזרתי לרוץ, והתפקוד שלי מאז, בעזרת ה', רגיל. החיים שלי לא השתנו, אך החיים של רבקה השתנו לחלוטין. מאישה שתלויה בדיאליזה, ששאבה ממנה את העצמאות והחיות, היא חזרה להיות עצמאית, עובדת, מטיילת וחיה חיים כמעט רגילים. בינתיים הכליה שלי (לשעבר), חלק ממני, טיילה וראתה עולם עם רבקה, וכל תמונה של רבקה מוארת ושמחה עם משפחתה מרגשת וממלאת אותי אושר.
חבר מביא חבר
כל נתינה משאירה חותם על הנתרם, על התורם וגם על הסביבה. ביישוב שלי תרמו אחריי עוד ארבעה – שני גברים, בהם חילי טרופר, ושתי נשים – ואני יודע על עוד שניסו. זה לגמרי שלהם, אבל אולי העובדה שמישהו אחר שהם מכירים תרם סייעה קצת. אנחנו בתקופה מורכבת – חטופים, מלחמה, פצועים וחללים. אני בטוח בכוחות שלנו לנצח, אבל מה שיותר מדאיג ומפחיד אותי זה הקיטוב. בעיניי נתינה, לכל אדם, היא התרופה. כשאתה נותן ורואה את האדם שאתה נותן לו, כל הדעות הקדומות מתפוגגות. אתה שם את האדם שאתה רואה מקדימה ולא את דעותיו ומחשבותיו. זו בעיניי הנתינה ברמה הכי גבוהה. נתינה לא מגזרית אלא שמתעלה מעבר, היא נתינה מיוחדת. היטיב לנסח את חשיבות הנתינה בעולמנו האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד: "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר".
רגע של נחת
התקווה שלי והאמונה שלי היא הרצון שנהיה עם סגולה לא רק בזכות אומת ההייטק או בזכות הניצחונות במלחמות, אלא בעיקר בזכות הנתינה, בזכות העשייה החברתית, בזכות הפשרה, בזכות פינוי המקום למישהו אחר, ובמקרה זה פינוי איבר מהגוף שלך לטובת מישהו אחר. כל פעולה כזאת מחברת וקושרת, מפחיתה שנאה ומרבה אהבה. הלוואי.
***
