המבטים המופתעים שקיבלה חוה דיבון בכל פעם שחברות הפקה ביקשו לשכור את שירותי התסריטאות שלה וגילו שמדובר באישה דתייה על מלא, הרגילו אותה להציב מסננים מראש.
במשך הזמן, בכל פעם שקיבלה הצעה לכתיבת תסריט, למדה לכתוב במייל חוזר: "אני דתייה, ימנית, אמא וסבתא – האם תרצו לעבוד עם מישהו כמוני?". כמה וכמה פעמים התשובה שקיבלה הייתה שלילית, אבל מבחינתה זה היה בסדר. לפני כארבע שנים קיבלה מייל מ'קודה הפקות' ובו נשאלה האם היא מעוניינת לכתוב תסריט לסדרה על גוש קטיף. "במקרה הזה הוספתי את המילים: כשאני שומעת את המילים 'גוש קטיף' אני מתחילה לדמוע", משחזרת דיבון. "למרבה ההפתעה, התשובה שקיבלתי הייתה: אותך אנחנו מחפשים", היא מספרת.
"במהלך הגירוש מגוש קטיף הייתי בבית ובכיתי את נשמתי מדי יום מול מהדורות החדשות", היא משתפת בכנות. "לא האמנתי שאפשר לעצור את תוכנית ההתנתקות בהפגנות או בדרך אחרת, חשבתי שזה חסר טעם. בתור תיכוניסטית הלכתי להפגנות נגד הנסיגה מסיני, ואף אחד לא שם עלינו. באותם ימים הרגשתי שזה חסר סיכוי. אחרי הגירוש כל השכונה שלנו הפכה לחמ"ל למען המגורשים, אבל אני הרגשתי מובסת".
הסדרה העלילתית הראשונה שעוסקת בהתנתקות
בשבוע הבא צפויה לעלות לשידור בכאן 11 'התנתקות', סדרת דרמה ישראלית שכתבה חוה דיבון יחד עם רם לנדס ובוימה על ידי לייזי שפירא. הסדרה מתרחשת על רקע נסיגת צה"ל מרצועת עזה וגירוש תושבי גוש קטיף בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות, ועוקבת אחרי תת־אלוף שילה מאז"ה, חובש כיפה סרוגה ומפקד המבצע, אשר מתמודד עם המשימה הקשה שמעמידה אותו מול הקהילה שלו ובני משפחתו הקרובים. אשתו נעמה מתנגדת נחרצות לפינוי הגוש, ואחותו עידית ובעלה מאיר הם תושבי גוש קטיף. בנם לביא מנסה למצוא את מקומו בין קהילת היישוב לגלי הים. מנגד, סגנו אבינועם ברנר, הקיבוצניק, מציג חזית ביקורתית על מדיניות ההכלה של מאז"ה כלפי המתנחלים.
על אף שחלפו 20 שנה, למעשה זוהי הסדרה העלילתית הראשונה והיחידה בינתיים שעוסקת בתוכנית ההתנתקות. "כשניסיתי בעבר לכתוב, זה לא הלך. לא הצלחתי לפצח את הסיפור, הייתי צריכה למצוא לו זווית כניסה נכונה. כשראיינתי תושבים מהגוש, הם חזרו ואמרו: היה גן עדן, כולנו היינו משפחה אחת גדולה. תהיתי לעצמי מה אפשר לספר על אנשים מושלמים", היא מציינת. "רם לנדס אמר לי שהוא היה בעד ההתנתקות, אבל לא בעד הדרך. הוא ביקש שניכנס פנימה ונספר מה עובר על האנשים בבית שלהם. 'קודה הפקות' חידדו לי שאי אפשר לספר את הסיפור של המדינה, אלא צריך ללכת לסיפור האישי. במהלך התחקיר לקראת הכתיבה היו רבים שסירבו לדבר איתי מחוסר אמון ומעלבון העבר. היו כמה שהתחילו לדבר ואז ניתקו קשר, מאותה סיבה. כמה כאב נושא הציבור מול אלה שסיקרו אותו. זה היה לי קשה כי מדובר באירוע לאומי", היא מוסיפה.
"חברת 'קודה הפקות' הגישה את הסדרה גם לתאגיד השידור. כדרכן של הצעות לסדרות, עברנו דרך ארוכה של דיוק, ויכוחים וניסיונות התאמה, אבל הזמן חלף ולי לפחות לא היה ברור שיצא מזה משהו בכלל, עד שהייתה פגישה נוספת כשהחלו ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, שהייתי בעדה כמובן", היא מדגישה. "בפגישה ההיא נאמר לי על ידי המשתתפים: זאת הפעם הראשונה שאנחנו מבינים איך זה מרגיש שגונבים לך את המדינה. ברמה מסוימת זה חיבר את הדוברים לסיפור של גוש קטיף ולמתיישבים. דווקא מחוויית הכאב הזאת הם הצליחו להתחבר לכאב שהסדרה מספרת".
דיבון מציינת כי רם לנדס, הבעלים של 'קודה הפקות', ירד בעצמו לשטח בזמן אמת וליווה את הסגל הפיקודי העליון של צה"ל בעת ביצוע ההתנתקות, מה שבהמשך הפך לסרט התיעודי 'גשמי קיץ'. הפוקוס הרגשי היה מכוון אל תת־אלוף דאז גרשון הכהן, ששורשיו נטועים עמוק בציונות הדתית. כמפקד אוגדת ההתנתקות, תושבי גוש קטיף ציפו ממנו שיניף את נס המרד ויסרב פקודה, אך התוצאה לצערנו ידועה.
נראה שזאת עלילה שמבוססת על דמותו של גרשון הכהן. הרעיון הוא להעניק לו לגיטימציה?
"הדמות בסדרה היא לא גרשון הכהן, אין שום קשר", היא פוסקת. "אומנם גרשון היה ההשראה הראשונית, אבל התנתקתי ממנו לטובת דמות אחרת לחלוטין. כשיצאתי לדרך, גרשון הסכים לשוחח איתי ארוכות בפתיחות. בעקבות השיחה כתבתי דמות בהשראתו, מישהו קשוח, קר, פילוסוף של מלחמה, יודע ספר. 'קודה הפקות' הגישו את הסדרה ומי שהרימו את הכפפה היו התאגיד, כאן 11. ישבו מולי אנשים צעירים ממני, בעלי דעות שונות ממני, שלא חוו את ההתנתקות. אחת הביקורות שחזרה על עצמה הייתה שאנשים לא מזדהים עם דמות של אדם קר, שכלתני ופילוסוף. לא היה מנוס אלא להיפרד מהדמות הראשית שבניתי, וכתבתי דמות חדשה של איש חם ואכפתי שלא שובר את תקרת הזכוכית".
למלאכת העריכה הצטרף לייזי שפירא שאף הידק את הפרקים. "לייזי, שהכיר את הדברים מקרוב כתוצאה משירות מילואים בשטח, ערך ודייק אותי. בסופו של תהליך התכנסנו למשפחה אחת תושבת גוש קטיף. שילה מאז"ה, גיבור הסדרה, אחיה של אם המשפחה שמהווה חלק משלושה דורות שקשורים בעבותות לגוש קטיף ולהתיישבות, מתלבט אם לקחת על עצמו את אחריות הפיקוד על הגירוש, שתסייע לו לפרוץ את תקרת הזכוכית".
אני מקווה שאין כאן ספוילר, אבל לא התרשמתי שהוא באמת מתלבט.
"בפרקים הבאים חובטת לו בפנים שוב ושוב המחשבה 'מה עשית?'. הדמות הנוכחית, בגילומו של עמוס תמם, הרבה יותר מתייסרת וסובלת. ניסיתי שבפרק הראשון תהיה לו התלבטות והוא לא יהיה בטוח מה כדאי לעשות, ואז כשהוא רואה פינוי אלים ומכות רצח במאחז, הוא מגיע למסקנה שאם יהיה אחראי על ביצוע ההתנתקות זה יהיה אחרת, מתוך הבנה שכבר אי אפשר לעצור את הגלגל, אבל לפחות תחת ידיו זה יהיה שונה. אולי אם הוא היה אומר לא – זה לא היה קורה? לעולם לא נדע. תמיד לאחר מעשה יש את חוכמת הבדיעבד, אבל בשטח כשהבלתי ייאמן מתרחש, כששרון התהפך מהסיסמה 'דין נצרים כדין תל אביב', אי אפשר היה לדעת מה היה קורה אם היו פועלים אחרת".
מהסדרה נעדרים שמות היישובים, והגיבורים תמיד נוסעים או נמצאים בגוש קטיף. זה בכוונה?
"לכל יישוב היה אופי משלו, יישובים דתיים, חילוניים, מעורבים, ובחמישה פרקים של הסדרה שבהם נוגעים בכל האירוע הענק הזה לא היה לי סיכוי להיכנס לאפיון ודקויות של יישוב כזה או אחר. לכן יש בסדרה יישוב בלי שם ספציפי".
השחקנים הראשיים בסדרה הם כוכבי הסדרה 'סרוגים' אוהד קנולר ועמוס תמם. רק הם יודעים לשחק דתיים?
"לייזי היה גם בשלב הליהוקים. לאוהד קנולר ועמוס תמם יש כימיה טובה. היו לא מעט אודישנים לסדרה. היו גם שחקנים שסירבו להשתתף בסדרה כזאת. יש מישהו שבא ואמר: חשבתי שזאת סדרה אחרת, אני לא מוכן לקחת חלק בדבר כזה. יש קיבעון תודעתי מאוד מסוים על אופי המאבק בגירוש, כך למשל שאלו אותי למה השמטתי את הסיפור של החומצה שנשפכה על החיילים מגג בית הכנסת בכפר דרום, על אף שלא היה ולא נברא".
סוגיה מעניינת הייתה הלוקיישן של הצילומים. "כשהייתה התלבטות היכן לצלם את הסדרה על גוש קטיף, אמרתי בפשטות: מה הבעיה? חזרנו לשם. הבן שלי החייל היה שם על החוף. בסוף החליטו לצלם במקום אחר. אין לי ספק שהסדרה תעורר דיון. אני מקווה שהיא תעשה טוב בעזרת השם".
צילום: 'כאן 11', קודה תקשורת
הסיפור על הרווק הדתי הפך לסדרה מצליחה
חוה דיבון (58), נשואה לסיני, אם לחמישה וסבתא לנכד, היא ירושלמית בהווייתה. "זכיתי להיוולד בירושלים בזכות ההורים שלי שעלו ארצה מארצות הברית. הם היו חלק מסצנת הסרוגים הקטנה שהייתה בעיר בשנות ה־60. זכינו שהם התחתנו בה ובנו כאן את ביתם". דיבון למדה בבית הספר התיכון הדתי לבנות 'חורב', ולאחר מכן התגייסה לתפקיד מורה חיילת במושב קשת שברמת הגולן.
עם השחרור מצה"ל, התחילה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה. בעיצומם של הלימודים נישאה, ואחרי זמן קצר בעלה התקבל ללימודים בחו"ל, כך שהלימודים הופסקו לטובת הנסיעה. עם חזרתם ארצה, בגיל 27, כשהיא כבר אמא לילדים קטנים, החליטה לחשב מסלול מחדש וכך מצאה עצמה בודקת אפשרות ללימודים בבית הספר לקולנוע 'מעלה'. "הגעתי למסקנה שאם אחזור לאוניברסיטה ואמשיך ללמוד את המקצוע שהתחלתי ללמוד, זה יסליל אותי להיות מורה, שזה הדבר האחרון שהייתי מסוגלת להיות. במקביל, שמעתי שפתחו בית ספר דתי לקולנוע. ידעתי שיש מקצוע שנקרא תסריטאות ושהוא נמצא בתחום הכתיבה. תמיד אהבתי לכתוב, למרות שגיאות הכתיב שמלוות אותי עד היום, וחשבתי לעצמי שאולי כך אמצא פרנסה. הלכתי למבחנים ה'קשוחים' של מעלה", היא צוחקת, "ובאופן מפתיע גם התקבלתי".
דיבון נרשמה ללימודי תסריטאות בבית הספר, אך אחרי זמן קצר נאמר לה בשיחת טלפון שהיא היחידה שנרשמה ללימודי תסריטאות, והיא התבקשה ללמוד במגמה המרכזית של בית הספר, בימוי, ושנה לאחר מכן לעבור לתסריטאות. "הרגשתי שזאת הולכת להיות טעות, אבל זרמתי. למדתי בימוי, סאונד, עריכה. זה היה כישלון מוחלט. לא ידעתי איך מחברים כבל, לא הבנתי במכשירים ולא הצלחתי לצלם. החלום של החברים בכיתה היה לביים, להפיק או לצלם. בתחתית הרשימה הייתה כתיבת תסריטים. למרות שהם היו מוכשרים, זאת לא הייתה המטרה שלהם. מכיוון שלא הייתי מוצלחת בשאר התחומים, אני כתבתי בשבילם את התסריטים. אומנם היו בתוכנית גם שיעורי תסריטאות", היא מציינת, "אבל השאיפה הייתה בימוי. עד היום אני זוכרת שבשנה ג' למדנו בימוי לטלוויזיה, שזה קצת שונה מקולנוע. כתבתי את התסריט לפרק שצילמנו. הקראתי אותו לכיתה בגאווה, אבל החברים כתשו אותו מכל כיוון אפשרי. נפגעתי מאוד. במקום להגן על כבודי, המורה לתסריטאות אמר לי: 'לא טוב לך ביקורת? תחפשי מקצוע אחר'. זה הפיל לי את האסימון, שאם לא היו מבקרים אותי כנראה שהייתי ממשיכה לכתוב בצורה פחות טובה".
במשך ארבע שנות לימודיה ב'מעלה', לקראת כל תחילת שנה, קיבלה את אותה שיחת הטלפון המבשרת שגם בשנה הקרובה לא תיפתח מגמת תסריטאות, 'אולי בשנה הבאה, בינתיים תמשיכי במגמה הכללית'. כשסיימה את לימודיה החלה ללמד בבית הספר, אך לא הצליחה להשתלב בתעשייה. "לא היה מי שימשוך אותי לתוך ההפקה שלו", היא מתארת. "המורים אצלנו לימדו גם במקומות אחרים ולקחו משם את הבוגרים להפקות שלהם. בשבועות הראשונים אחרי סיום הלימודים ישבתי עם 'דפי זהב' והתקשרתי אחד אחד לכל קרנות הקולנוע בארץ ולכל ערוץ שידור והצעתי את עצמי, אבל זה לא הלך".
דריסת הרגל המשמעותית הראשונה של דיבון בעולם הקולנוע הייתה לאחר כמה שנים, עם פתיחת קרן גשר לקולנוע. "כידוע, הפקה של סרטי קולנוע מצריכה ממון רב. חוק הקולנוע מעניק כסף לקרנות שמחלקות אותו ליוצרים על פי שיקול דעתן. איכשהו במשך עשרות שנים כתבו את אותו הסרט, על אותן דמויות, בכל קרן קולנוע בישראל", היא מאבחנת, "אותו סיפור ישראלי-ערבי עם אותן דעות. לקראת סוף הלימודים ב'מעלה', לפני כ־25 שנה, נפתחה קרן גשר, בשביל כל האחרים – קרי דתיים, ערבים, חרדים וכדומה. לייזי שפירא, לימים הבמאי של 'סרוגים', הגיש לקרן רעיון וקיבל כסף לפיתוח".
היות ששפירא למד שנה מתחתיה ב'מעלה', הייתה ביניהם היכרות מוקדמת. "הוא התדפק על דלתי והציע שאכתוב בשבילו. 'בטח', עניתי מיד. רוב מי שלמד איתי ב'מעלה' היו רווקות ורווקים שעזבו את בית ההורים ונהרו לירושלים, כך שהכרתי מהצד לא מעט סיפורים פיקנטיים. כתבנו יחד סרט עלילתי על רווק שיצא למאות דייטים ולא מצליח למצוא את שאהבה נפשו. עברנו משלב לשלב, הגענו כמעט לשלב הסופי ועפנו. המפיק, יונתן ארוך, הציע לנו: 'יש לכם הרבה סיפורים, אולי תהפכו את כל זה לסדרה?'. למרות שזה היה אתגר לא פשוט, כך עשינו. במקביל אלינו היו עוד חבורות של אנשים מרקע דתי שכתבו על רווקות, וכנראה שהקדוש ברוך הוא החליט שהסדרה שלנו היא זאת שתופק ותפורסם".
כחלק מהמחויבות להפקת סדרות מקור ישראליות, YES הרימו את הכפפה וכך יצאה לדרך הסדרה הפופולרית 'סרוגים', שמתמקדת בסצנת הפנויים־פנויות במגזר הסרוג. "התחלנו לכתוב באינטנסיביות, ותוך כדי הצטרפו אלינו כותבים נוספים: רננית פרשני, יעל ניצן רובינשטיין, אילן אשכולי, אורי אלון בעונה השנייה ועוד". הסדרה 'סרוגים' קיבלה מיד את אהדת הקהל, עד כדי כך שזכתה לשלוש עונות מצליחות. דיבון מציינת שהחלק שלה כתסריטאית מסתיים בשלב מוקדם יחסית של ההפקה, הרבה לפני שהיא עולה לאוויר, למעט מפגש נדיר עם הקאסט, לקראת צילומי העונה הראשונה. "רגע לפני תחילת הצילומים לייזי הביא לירושלים את השחקנים הראשיים. עשינו איתם טיול לכותל והבאנו אותם לשבת רווקים בקטמון".
פגישה בבית קפה כשר בתל אביב
בין לבין, במשך כמה שנים, הייתה חברה במועצת הקולנוע. "אורי אורבך התקשר וביקש שאצטרף למועצת הקולנוע כי 'צריכים אותך שם. אישה, תסריטאית, דתייה, ימנית'. הייתי היחידה שהגיעה לישיבות עם תינוקת בעגלה. שם נחשפתי לנתוני הצפייה של הסרטים שנתמכו על ידי הקרנות השונות, והתברר לי, למשל, ש־600 איש בלבד צפו בסרט שמדינת ישראל מימנה מהכיס שלנו, וראיתי גם שאנשים מקבלים תקציבי עתק לסרטים שמשמיצים את מדינת ישראל. שם נפתחו לי העיניים", היא מודה.
אחרי סיום העונה השלישית של 'סרוגים' המשיכה דיבון לעבודות כתיבה נוספות, סרטים חרדיים וסדרות רשת מצליחות, כמו 'רצים למשנה' ו'רצים לגמרא', בהן שימשה יועצת תוכן. "זה תיקן אצלי את היחס ללימודי המשנה, שכל כך שיעממו אותי בבית הספר היסודי". בשלב מסוים קיבלה שיחת טלפון מארז תדמור, שהציע לה לכתוב איתו סדרה. "בהתחלה לא הבנתי. פעיל הימין ארז תדמור רוצה שאכתוב איתו סדרה?!" היא צוחקת. "עניתי 'ברור שכן'. מצאנו בית קפה כשר בתל אביב, וכשנכנסתי למקום אדם זר קם לקראתי ואמר לי שלום. רק אז הבנתי שמדובר בארז תדמור אחר, במאי מצליח ומוכשר".
ארז תדמור הבמאי קישר אותה אל היזם החרדי יקי רייסנר, שחלם להפיק סדרה על עולם השידוכים בחברה החרדית. "הגעתי למשרד שלו ואמרתי לו: אם זה משהו שבא לרדת על החרדים, אני לא חלק מזה. יש מספיק תסריטאים שמוכנים לתרום את שירותיהם לכך. אם אתם רוצים מישהו שבא מעולם שאוהב את התורה – זו אני. לא רוצים? הכול בסדר. רייסנר אמר: מה פתאום? אני רוצה להראות את הפנים הטובות של הציבור החרדי. במשך שבועות ארוכים ערכתי תחקיר מקיף על העולם החרדי. בין השאר הכרתי את המושג 'חברי חדר' בפנימייה. בניתי סיפור על חברי חדר מאחת הישיבות, כל אחד עם הקונפליקט שלו. כתבתי 15 פרקים, הגשנו אותם, ובתזמון שמיימי הסדרה 'שבבניקים' עלתה לאוויר. חזרתי הביתה במפח נפש, אבל אחרי כמה חודשים ארז התקשר אליי ועדכן מציעים שנהפוך את הסדרה לסרט ואני חזרתי לכתיבה", היא מספרת.
המעבר מסדרה לסרט אילץ את דיבון לצמצם את הדמויות וההתרחשויות, שהובילו בסופו של דבר ליצירת המופת 'בחורים טובים'. "בסופו של תהליך התמקדנו בסיפורו של עילוי אשכנזי ליטאי, נצר לרבני גרודנא, שמתאהב בבחורה מרוקאית, צעד פחות מקובל בעולם שממנו הוא מגיע. ברוך ה' אהבו את הסרט והוא הצליח גם באופן כללי, וגם בתוך החברה החרדית", היא מציינת בסיפוק. ההצלחה הגדולה של 'בחורים טובים' הובילה לסרט שני, שזכה אף הוא להצלחה כבירה, ומשם הדרך לסרט שלישי כבר הייתה ברורה. לאחרונה הגישה דיבון את הטיוטה האחרונה של התסריט לסרט 'בחורים טובים 3', וכולה תקווה כי גם הוא יקרום עור וגידים בקרוב.
***
