"זו לא דרכנו", הטיח השבוע השר יריב לוין בטלי גוטליב, והוסיף: "הזדעזעתי מההתנהלות המבישה של חברת הכנסת טלי גוטליב". חטאה של גוטליב, למי שפספס, היה שכינתה מאבטח של משמר בתי המשפט בכינויים "בהמה" ו"יודנראט". עמית סגל אף פרסם ציוץ הפורט את 400 ימי המילואים שנזקפים לזכותו של אותו מאבטח. גם השר שיקלי, משום מה, מצא לנכון להצטרף למקהלת המגנים: "אין שום מקום לזילות שואה ולהטחת עלבונות באנשי משמר בתי המשפט".
לוין ושיקלי מיהרו לגנות את גוטליב, אבל הם שותקים מול ההתנהלות הבריונית־עבריינית של השופט מיכלס, שנתן את הפקודה הלא חוקית לאותו מאבטח אנונימי. לכנות אדם בשם "יודנראט" זה חמור. אבל כששופטים רומסים את החוק, את הפרדת הרשויות, מתנהגים כמו שליטים חסרי רסן, זה חמור שבעתיים.
נחזור על העובדות הידועות: ביום שלישי דן השופט מיכלס בהגבלות על דובר ראש הממשלה יונתן אוריך, לנוכח שלל הפרשיות שמנסים להדביק לו חתרני השב"כ והפרקליטות. חברת הכנסת גוטליב התייצבה בדיון כדי לעשות את עבודתה הפרלמנטרית ולבקר את הרשות השופטת. כשאמר נציג הפרקליטות דברים הזויים בעיני גוטליב, היא השמיעה באולם את זעקת בוחריה. או אז עבר השופט מיכלס על החוק, והורה להוציא את גוטליב מהאולם. חברת הכנסת גוטליב השתמשה בחסינותה הפרלמנטרית, ומיכלס הורה למאבטחים שוב בניגוד לחוק, להוציא אותה מהאולם בכוח.
הבה ננתח את האירוע, ראשית מבחינה משפטית ואז מבחינה מוסרית: סעיף 1 לחוק החסינות קובע כי "חבר הכנסת… יהיה חסין בפני כל פעולה משפטית… בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם המעשה במילוי תפקידו כחבר הכנסת". כלומר צווים של שופטים הם אוויר דליל מבחינת חברי כנסת. הם משוללי תוקף משפטי. כדי לשלול כל שארית של ספק, בא סעיף 9 לחוק החסינות ומחדד: "שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת". שוב השופט מיכלס חרג מסמכותו כשהורה להוציא את גוטליב מהאולם.
מצינו אפוא כי החוק לצידה של גוטליב, אבל מה עם המוסר? אנה אנו באים אם כל חבר כנסת יראה עצמו חופשי לפוצץ כל דיון משפטי שימצא לנכון? ובכן, את התשובה לכך ניתן לראות בכל דיון של ועדות הכנסת מאז תחילת מרד השמאל. חברי כנסת מהאופוזיציה, לצד אקטיביסטים מזנים שונים, הפכו את דיוני הכנסת לבלתי אפשריים. קדושתם של משפחות החטופים ומשפחות שכולות, לוחמים קטועי גפיים ונשות מילואימניקים, גוברת על קדושת הליך החקיקה. לא ניתן לנהל דיונים, והכנסת משותקת. איך יכולים ראשי הוועדות לקיים כך דיונים? ובכן, שיתמודדו. זה מחיר חופש הביטוי, הדמוקרטיה. אותו עיקרון בדיוק חל גם על בתי המשפט, משעה שתחבו את טופריהם לשיח הפוליטי. אם מותר לפוצץ דיונים בכנסת, מותר לפוצץ דיונים גם בבית המשפט. זה המצב מבחינה מוסרית, והוא בוודאי תקף על חברי הכנסת הפועלים במסגרת חסינותם.
את חתרנותו של השופט מיכלס יש לראות בהקשר רחב: הוא הולך בדרכו של השופט יצחק עמית, שאך לפני חודש וחצי הפר את החוק עת הרחיק באלימות מהאולם את כל ה"אורחים", לרבות בני משפחות שכולות, בדיון על הדחת ראש השב"כ לשעבר רונן בר. החלטתו של עמית לא חוקית, משום שלפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט, "בית משפט ידון בפומבי". שופט יכול לקבוע בתנאים מסוימים שהדיון יתנהל בדלתיים סגורות. הוראה זו לא נקבעה בתיק רונן בר. הוא גם יכול להרחיק אדם מהאולם אם הפריע (כאמור, הכלל הזה לא חל על חברי כנסת, ולשופטים אין שום כלי חוקי להתמודד עם חבר כנסת שמפריע בדיון). אבל אסור לפי החוק לפנות את כל האולם בדיון שאינו בדלתיים סגורות.
חבר הכנסת אריאל קלנר התלונן על השופט עמית בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, וכעבור זמן מה חזר אליו השופט קולה עם התשובה: ברור שאם מותר לשופט לגרש מהאולם אדם אחד, מותר לו לגרש את כולם. ובכן, זה לא ברור, וזה גם לא נכון משפטית. לא רק משום שהחוק קובע שבית משפט ידון בפומבי, אלא גם משום שפסיקותיו העיקשות של בית המשפט העליון שסיכלו הריסת בתי מחבלים, לימדונו כמה חמורה היא ענישה קולקטיבית. עמית גירש מאולמו אורחים שלא עשו דבר, ואפילו אשר קולה, תקוות הימין שמינויו עלה בדמים פרלמנטריים רבים, הרכין ראש בפני הנשיא, ולא גבה כל מחיר מהשופט העבריין. מה לנו כי נלין אפוא על שופט המחוזי מיכלס, שרמס באבחה אחת שני סעיפים מחוק החסינות? שיקלי ולוין אצו רצו לגנות את גוטליב, ולא מצאו אף לא מילת גינוי אחת לשופט העבריין. זוהי חד־צדדיות קיצונית, עיוורון סלקטיבי מביש. לכן, את דעתי שלי על השימוש בביטוי "יודנראט" לא אכתוב כאן. מין חד־צדדיות שכזו.
***
