זריקת האינסולין הראשונה. השבוע התראיינתי לפודקאסט לרגל אירוע הציונות הדתית בג' באלול. מוריה קור אתגרה אותי בשאלות סביב נשיות וקריירה בחברה הדתית־לאומית, נושא שאני לא מחבבת במיוחד. לי ברור שבריקוד בין קריירה למשפחה, המשפחה בראש. ילדיי יודעים לספר שהיה ברור להם מעל לכל ספק שהם במקום הראשון בלב של אמא, והם הרגישו כמה אני כואבת את השעות שבהן אני לא יכולה להיות איתם. המקצוע התובעני והלא חומל שבחרתי בו הפריע לי ליהנות מהמשפחה שזכיתי לבנות, וזה מחיר אישי כבד. היום נשים רבות מרגישות שהילדים מפריעים להן להתקדם מקצועית. בעיניי אנחנו משלמים את מחיר המהפכה הטכנולוגית, שעם כל התועלות שבה, מרחיקה את האישה מהמהות שלה. היא גם תעודד אותה להקפיא את הפריון, להפקיד את ילדיה במסגרות של יום ארוך, העיקר לא לתת להם להפריע לה בהתקדמות המקצועית. יש פה בלבול של היוצרות. אז איך יוצרים איזון?
בתחילת הדרך כל טכנולוגיה נבחנת בספקנות, וטוב שכך. בשנת 1922, כאשר פרופ' פרדריק בנטינג וצוותו הצליחו להפיק אינסולין מבעלי חיים, היו חששות עצומים. אנשים תהו אם מותר בכלל "להתערב" בתהליכים ביולוגיים יסודיים, ומה המשמעות של חיים "מלאכותיים". אבל התברר שהזריקה הראשונה לילד בן 14 בטורונטו הפכה את מחלת הסוכרת מגזרת מוות למחלה כרונית שניתן לחיות איתה שנים ארוכות. זאת הייתה פריצת דרך מצילת חיים, שפתחה את הדלת לעידן של תרופות שמשמשות כיום במחלות דלקתיות, אונקולוגיות ובטיפולי פוריות.
בשנת 1978 נולדה לואיז בראון, התינוקת הראשונה שהגיעה לעולם באמצעות הפריה חוץ־גופית, וחוללה סערה. כמרים ואנשי אתיקה הזהירו מפני פגיעה בסדרי בראשית, לאחר שלא ידעו איך להתמודד עם מצב שבו תא שנוצר במעבדה הופך לילד חי. ואולם רופאים ראו בהישג המדעי הזה מהפכה שתציל מיליוני זוגות עקרים. ארבעה עשורים לאחר מכן, כמעט חמישה מיליון ילדים נולדו בעולם בזכות טכנולוגיה זו, והיא נחשבת שגרתית ובטוחה. הדינמיקה הזאת, המעבר מחשש מוסרי אל מציאות רפואית מובנת מאליה, מלווה אותנו שוב ושוב בכל מהפכה טכנולוגית.
תאומים בכלוב. היום אנו עדים לניסיון נועז עוד יותר בתחום הפריון. בסין מפתחים רובוט דמוי אדם המצויד ברחם מלאכותי, המסוגל לשאת עובר במשך תשעה חודשים וללדת אותו. בניגוד לאינקובטורים לפגים המוכרים לנו היטב, כאן מדובר במערכת שלמה המדמה היריון אנושי, עם מי שפיר מלאכותיים, חיבור לחבל טבור וצינורות הזנה. מדובר בסביבה ביולוגית יציבה ומבוקרת, עם מערכות חישה מתקדמות העוקבות אחרי רמות החמצן, לחץ הדם העוברי, חומציות מי השפיר ורמות ההורמונים, ומתקנות בזמן אמת כל סטייה. למעשה מדובר במעבדה חיה שבה כל נתון נמדד ונשלט. הרחם הזה יכול להזין את העובר עד לרגע הלידה. אני מניחה שמעקבי היריון אצל הגינקולוגית במרפאה יהפכו לבלתי רלוונטיים בהיריון שכזה.
אומנם זה יכול להיות פתרון מדהים לנשים עם מחלות רקע או לנשים מבוגרות, וכן לנשים עם בעיה ברחמן שלא יכולות לשאת היריון, אבל עדיין יש חשש שהטכנולוגיה תשרת גם נשים שלא רוצות להשמין או לסבול מבחילות, או מחפשות להתקדם בעבודה ללא הפרעות. אלה יוכלו להפקיד את העובר בידי רחם מלאכותי. הנה עוד מדרון חלקלק שבו האישה משילה מעליה את המהות הנשית לטובת הטכנולוגיה. הרפואה והטכנולוגיה ימשיכו להתפתח, וכללי האתיקה הרפואית לא מצליחים להתאים את עצמם לקצב המואץ הזה. שאלות משפטיות אתיות נוקבות עולות, כמו מיהו ההורה החוקי של ילד שגדל ברחם רובוטי, מי נושא באחריות רפואית אם ייווצר סיבוך, והאם החברה שלנו מוכנה באמת לחיות בעולם שבו לידה יכולה להתרחש מחוץ לגוף האישה.
החששות אינם תיאורטיים בלבד. בארצות הברית דווח לאחרונה על גבר בן 67 שקנה ביציות, שכר רחם, ובגיל 74 מצא את עצמו מגדל לבדו תאומים עם צרכים מיוחדים. הילדים, שמעולם לא זכו לחיבוק אם, נאלצו לבלות שעות בכלוב מאולתר שבנה להם האב כדי שיוכל לנוח. זהו סיפור קיצוני, אך הוא חושף את הסכנה שבהפיכת חיי אדם למוצר צריכה. כאשר ההורות מתנתקת מהקשר אנושי ומערכתי תומך, הטכנולוגיה עלולה להפוך מברכה לאסון.
מי הריבון פה? מאידך, הטכנולוגיה מציעה גם פתרונות אדירים. אינקובטורים לפגים, שהחלו להופיע בסוף המאה ה־19 בצרפת, הצילו מיליוני חיים והפכו לסטנדרט בבתי חולים. באותה תקופה הסתכלו על התינוקות שהוצגו מאחורי זכוכית כאילו זאת תצוגת חיות, להבדיל. כיום קשה להעלות על הדעת טיפול בפגים ללא הטכנולוגיה הזאת. האם ייתכן שבעתיד הרחוק נתייחס גם לרחמים מלאכותיים או לרובוטים יולדים באותה צורה? אני מקווה מאוד שלא. הטכנולוגיה אמורה לשרת את האדם ולא להכתיב לו ערכים זרים. התורה עושה סדר בנושא המשפחה: על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו – חתונה, ודבק באשתו – יצירת היריון, והיו לבשר אחד – הולדת ילדים. כל צלע היא חיונית – נישואין ואז חיים משותפים ואז ילודה.
אחד האתגרים העיקריים היום הוא ההתנגשות בין מהירות החדשנות לבין האיטיות של התהליכים החברתיים. טכנולוגיה רפואית מתפתחת בקצב אקספוננציאלי: בינה מלאכותית מאבחנת סרטן ברמת דיוק של פתולוגים, הדפסה בתלת־ממד מייצרת איברים להשתלה, והנדסה גנטית כבר מתבצעת בבני אדם. לעומת זאת מערכות החוק, הביטוח והמשפט נעות לאט בהרבה. הפער הזה עלול ליצור "שטחים אפורים" מסוכנים, כמו מקרה התאומים בסן פרנסיסקו שהוזכר לעיל, שבהם ההשלכות האנושיות לא מקבלות מענה. הפתרון אינו בנסיגה מן הקדמה, אלא בהצבת עקרונות ברורים של שמירה על כבוד האדם והבנה שהטכנולוגיה נועדה לשמש כלי בידי הרפואה ולא תחליף למרקם אנושי ומשפחתי בריא. ילד זקוק לא רק לרחם ולחמצן, אלא גם לאהבה, למשפחה ולמסגרת חברתית בריאה. כאשר אנחנו מפתחים טכנולוגיה רפואית, אסור שנשכח את הממד הזה.
בשעה שתומאס אדיסון הציג את הנורה החשמלית ב־1879, היו עיתונים שתיארו אותה "פגיעה בכוחות השמיים". כיום איש אינו יכול לדמיין את חייו בלי אור חשמלי. ייתכן שבעוד 50 שנה, לידה באמצעות רובוט תיראה לנו מובנת מאליה באותה מידה. אבל הדרך לשם חייבת להיות מלווה בדיון ציבורי, בהכוונה רפואית מקצועית ובחוקים שיגנו על הילדים וההורים, על מבנה המשפחה ועל החברה. חשוב לזכור מי הריבון פה.
לתגובות:
***
