המדינה סוערת בימים אלו. ויכוח חריף מתנהל בשאלות הקשורות למלחמה. מהו סדר העדיפויות הנכון מבחינה מוסרית – הכרעת האויב או השבת אחינו החטופים? עד כמה מותר לסכן חיילים בהמשך המלחמה בעזה לאחר שחמאס הוכה קשות וכבר לא נשקף ממנו איום מיידי? איך להתייחס לטענות על סבל, הרג ורעב בקרב ילדים בעזה? האם זה אמור להגביל את חיילי צה"ל במלחמתם באויבינו? ברצוני להראות את החוט המקשר בין השאלות הללו ולהציע הנחות יסוד תורניות לתשובה עליהן.
קולקטיביזם, אינדיבידואליזם ואורגניזם
שתי תפיסות עולם נאבקו ביניהן באירופה ב־150 השנים האחרונות. בתחילת הדרך שלטה בכיפה תפיסת עולם שהעמידה במרכז את הקולקטיב – החברה, האומה, המדינה. הפרט לא נחשב כל כך. לחייו ולרווחתו לא היה ערך, אלא כמשרת של הכלל, ובמקרים רבים – של השלטון שהתיימר לדבר בשם הכלל. תפיסת עולם זו הביאה לעולם את הזוועות האיומות של המאה ה־20 למניין אומות העולם – שתי מלחמות עולם נוראות, ולצידן – הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם. זוועות אלו הביאו את העולם המערבי ללכת אל הקצה השני, ולאמץ תפיסת עולם שמעמידה במרכז את הפרט. אינדיבידואליזם קיצוני. חיי הפרט ואיכות החיים שלו הם הערך העליון. כל התאגדות חברתית באה רק כדי לשרת את הפרט ולממש את זכויותיו, ולא משנה אם מדובר במשפחה, בקהילה, באומה או במדינה. אין לכלל שום ממשות משל עצמו. הוא רק 'קהילה מדומיינת' שנוצרת בדמיונם של הפרטים שבוחרים להיות חלק ממנו.
התוצאה של תפיסה קיצונית זו קשה גם היא, כשהיא מביאה להתפוררות של כל המבנים החברתיים: הרס המשפחה, אובדן הקהילה, שלילת הלאומיות, ובעקבות כל זאת גם התפוררות הדרגתית של המדינות, כשאין דבק חזק דיו שיחבר בין האזרחים שלהן. החברה איננה אלא ענן אבק גדול שגרגריו מרחפים בחלל האוויר, וכל מה שנדרש מהם הוא להימנע מהתנגשות אלימה זה בזה. האדם, כפרט יחיד שעומד בפני עצמו, מאבד בכך את משמעות חייו.
תורת ישראל, כמו בהרבה תחומים אחרים, לא הולכת בדרך האמצע, אלא מציגה תפיסה מקורית משלה, שיוצרת איזון בין הקטבים. היא רואה את המבנים החברתיים כמו גוף שלם שמורכב מאיברים שונים. הקשר ביניהם הוא אורגני. לכל פרט יש ייחודיות, ומתוך כך גם ערך מיוחד ותרומה מיוחדת לכלל. כבר אצל רבותינו הראשונים אנו פוגשים את הרעיון שהעולם בכללו הוא 'אדם גדול', והאדם הוא 'עולם קטן' (כוזרי ד, ג; מורה נבוכים א, עב; ועוד), ורעיון זה זכה להרחבה רבה בכתביו של 'רואה האורות', מרן הראי"ה קוק זצ"ל. בתפיסה זו התורה רואה ערך גדול במשפחה, בקהילה ובאומה, ובונה מתוך כך יחס אחר אל המדינה. ואולם יחידות חברתיות אלו לא מבטלות את ערכו של היחיד אלא נותנות ערך ומשמעות לקיומו הייחודי.
סיכון החיים במלחמה
שלוש התפיסות הללו מתגוששות ביניהן בזמן מלחמה. תפיסת העולם שמעמידה במרכז את הקולקטיב לא תתייחס כלל לאבדות הכרוכות במלחמה, לסבלה של אוכלוסייה אזרחית ולגורלם של שבויים. ידה תהיה קלה מאוד על ההדק של הצדקת המלחמה, כל זמן שמדובר על תועלת כלשהי שתהיה מזה לכלל – לעוצמתו, לכלכלתו ואף ליוקרתו. תפיסת העולם שמעמידה במרכז את האינדיבידואל תתקשה מאוד לספק הצדקה למסירות נפשם של הלוחמים. אם חייו של הפרט הם ערך עליון ולכלל אין שום ערך, מה יביא אותו לתת את חייו למען הכלל? ההצדקה לסיכון של החיילים תהיה כזו: אם אף אחד לא יסכים לסכן את חייו, עלולים לשחוט את כולנו. לכן נעשה בינינו 'עסקה הוגנת והגיונית': כל אחד יתגייס לצבא ויסכן את חייו במידה מסוימת, קטנה למדי, כדי למנוע מעצמו סכנה גדולה לאין ערוך. כמובן, במצב כזה אין שום הצדקה לדרוש מחייל רמת סיכון גבוהה. וכמובן, המלחמה היא מוצא אחרון, שיש להצדיק אותו רק לאחר שכלו כל הקיצין. ההצדקה היחידה לסיכון חיים במלחמה היא הצלת חיים, ולכן מלחמה על שטחי מולדת היא פסולה לחלוטין. מנקודת מבט זו, יהיה נכון למסור אפילו את הר הרצל עם אתר 'יד ושם' הצמוד אליו תמורת שלום, גם אם הוא זמני. תפיסה זו תגזור גזרה שווה בין אזרחי המדינה לבין אזרחי האויב. אלו בני אדם ואלו בני אדם. לאלה יש זכויות ולאלה יש זכויות, ומהי ההצדקה להעדיף את חייהם של בני האומה שלך, וקל וחומר חייהם של חייליה, על פני חייהם של אזרחי האויב?
מהי תפיסת העולם שעולה מן התורה? התורה מגדירה 'מלחמת מצווה'. מלחמת מצווה היא לא רק "עזרת ישראל מיד צר", שבאה בין השאר להגן על חייהם של הפרטים, אלא גם מלחמה לכיבוש הארץ ("שבעת העממים") ולביעור הרוע מן העולם ("מלחמת עמלק"), שהם מטרות לאומיות. יש בתורה גם 'מלחמת רשות', אם כי נדרש לברר את התנאים הנדרשים להצדקה המוסרית שלה, ולא בכל מצב היא מותרת (עיין בספר 'יושביה עליה', בהוצאת מרכז תורה ומדינה, עמ' 236-211). בכל אלה מוטלת מצווה על היחיד למסור את נפשו למען הכלל (רמב"ם, הלכות מלכים ז, טו).
על ההסבר לכך עמד מורי ורבי הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' יד אות י): "במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד, ולא בתור פרטים אנו מסתכלים עליהם, כי טובת הכלל היא באותה שעה לנגד העיניים ולא ישגיחו על הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה'וחי בהם' נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו, היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו, כלומר 'וחי בהם' הכללי. מה שאין כן שלא במלחמה, קיים ועומד הצו האישי על כל אחד ואחד, והוא צריך לשקול זאת מבחינת 'וחי בהם' הפרטי שלו".
העם איננו אוסף של יחידים. הוא ישות אחרת לגמרי. עם ישראל הוא גוף אחד גדול שיש לו נשמה משלו, והיחידים שמרכיבים אותו הם כמו התאים שגוף האדם מורכב מהם. כל אחד מהיחידים הוא יקר מפז, ולכן אין לצאת למלחמת רשות אלא באישורה של הסנהדרין, שתבחן בין השאר את ההצדקה לסיכון חייהם של הלוחמים.
באותה מידה יש לראות גם את המחיר שמשלמים אזרחי האויב. בעולם של פרטים, יש לדון כל פרט ופרט בנפרד ולבחון אם הוא מסכן את לוחמינו, וכמו כן יש לבחון אם הוא 'חף מפשע'. על בסיס הבנה זו מסיק מורי ורבי הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' טז אות לב) שמותר למדינת ישראל ליזום פעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל גם אם ייפגעו בהן אזרחים, אולם מאחר שיש ערך גם לחיים של הפרט, אין היתר לפגוע בילדי האויב בכוונת מכוון. מתוך כך עולה שאין סיבה הלכתית להימנע מהטלת מצור מוחלט על רצועת עזה, במיוחד כאשר פותחים את הדרך לכל הבלתי לוחמים לצאת לאזור הומניטרי מוגדר (הגר"ש ישראלי עמד על כך בספרו 'חוות בנימין', סי' טו אות יז).
אחינו הנתונים בצרה ובשביה
השאלה הטעונה ביותר בציבוריות הישראלית בימים אלו היא הדילמה קורעת הלב בין שתי מטרות המלחמה: הכרעת חמאס במידה שתמנע ממנו לשוב ולתקוף אותנו, מול החזרת אחינו החטופים הנמקים במנהרותיהם של הרשעים הללו. נקודת מוצא קולקטיביסטית לא תתלבט בכלל בשאלה הזאת, ותתעלם לחלוטין מן החטופים. נקודת מוצא אינדיבידואליסטית תגיד דבר פשוט, שנובע במישרין מן ההיגיון שמצדיק את היציאה למלחמה: החטופים נמצאים בסכנה מיידית וודאית. השחרור שלהם אכן מסכן את המדינה, אולם רמת הסיכון הנשקפת לכל אחד מן האזרחים היא מזערית למדי. אם כך, הוגן והגיוני מצד כל אחד מאיתנו לקחת את הסיכון הקטן הזה כדי להציל את החטופים מן הגיהינום שהם שרויים בו.
נקודת המבט היהודית רואה את האומה כולה כגוף אורגני. כואב מאוד לאבד איבר אחד מן הגוף, ולכן ישנה מחויבות רבה להצלתם של אחינו החטופים. אולם לעסקה לא אחראית דיה תהיינה השלכות קשות לגוף הלאומי כולו, ולכן יש להתנגד בתוקף ל"עסקה בכל מחיר". מדינת ישראל איננה "חברת אחריות" שתפקידה רק לספק "שירות לקוחות" להגנה על הפרטים ('אורות', עמ' קיד). היא בראש ובראשונה "שירות לכוחות" של האומה בכללה ולהגשמת ייעודה, ומתוך כך היא מעניקה משמעות לחייהם, ואף לסבלם, של הפרטים. תפיסה זו, אף שאינה מקילה ראש במחויבות להשבתם של אחינו הנתונים בצרה ובשביה, נותנת משקל הרבה יותר גדול להכרעת חמאס, הנדרשת להבטחת קיומה של האומה בכללה.
הכותב הוא רב היישוב עטרת, ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***
