מבין כל הסרטונים מ־7 באוקטובר שנחרתו בזיכרוני בולט סרטון אחד, לא אלים בכלל, מותר לצפייה גם לילדים. אין בו מעשי אכזריות, להפך, יש בו רק שמחה ואושר, כן אושר, אושר של עזתים. רואים בו – מלבד טנדרים ואוכלוסייה עזתית אזרחית על כביש לא סלול בדרכם לאחד מיישובי העוטף – צעיר עזתי אחד עומד ומקפץ מרוב שמחה שוב ושוב עם שתי רגליו באוויר. זו שפת גוף המעידה על שמחה עילאית, ככה נראה אדם שחווה את הרגע המאושר בחייו.
אני לא זוכר מתי קפצתי לאחרונה מרוב שמחה בשתי רגליי באוויר, שלא לצלילי מוזיקה. אולי כשהייתי בן ארבע. על כל פנים את ביטויי השמחה של קפיצה חוזרת ונשנית במקום עם שתי רגליים באוויר, ככה בספונטניות ולא למשמע צלילי להקה בחתונה, אני מכיר רק מילדים קטנים, ועכשיו גם מאותו עזתי בסרטון הנ"ל: שמחה "טהורה" שכזו, שמחה של ילד מאושר. כל מי שעיניו בראשו ושכל בקודקדו יודע שתמונת העזתי המקפץ מאושר היא תמונה לגמרי מייצגת. יש לכך אין־ספור עדויות.
ישנן דעות שהפער בין הפופולריות שלהן בחברה לבין נוכחותן בשיח הציבורי המתוקשר הוא בלתי נסבל. זה נכון בכמה וכמה סוגיות, וזה בוודאי נכון בקשר למלחמת עזה. הדעה שעזה צריכה להפוך לעי חורבות שלא ייבנה עוד – לא בגלל הנוח'בות אלא בגלל שיתוף הפעולה הנלהב של הרחוב העזתי והשמחה העצומה שהטבח עורר בו – נשמעת הרבה בציבור, ולאו דווקא אצל ימניים קיצוניים. עם זאת, לא תשמעו אותה בתקשורת. השמאלנים בתקשורת לא מרשים אותה, ובעצם גם הימניים לא. זה גם לא יתקבל יפה באירופה. בעיניי, זוהי לא רק דעה לגיטימית אלא דעה מתבקשת, מתבקשת מאוד, והיא תישאר כזו גם אם על מי שאומר אותה תיאסר הכניסה לאירופה, לאוסטרליה ולהונולולו. אחרי שכל עזה שמחה וצהלה על טבח, אונס ושרפת יהודים בחיים, אנשים, נשים וטף, אין לעזה זכות קיום.
אינני יודע אם הקב"ה ישמע את תפילתי וחורבן העיר עזה אכן יתבצע. אין מלבדו מי שיכול ליצור את התנאים לכך, אולי בהסתייע בטראמפ, כי לב מלך ביד ה'. החרבת עזה היא התגובה ההולמת היחידה ל־7 באוקטובר. וכאשר עזה תיעלם מעל פני האדמה ייעלם עוד מישהו פופולרי מאוד בעולם: "העם הפלשתיני". לעיתים רחוקות נראתה בהיסטוריה תופעה רעשנית וצעקנית ועם זאת כל כך חסרה ממשות אמיתית כמו "העם הפלשתיני". כל העולם מלא מהצעקות מחרישות האוזניים של ה"עם" המומצא הזה. גם הנאצים רעשו וצעקו, וגם הקומוניסטים. מי שחי בתקופתם באירופה היה בטוח שזה הדבר הבא, שהעתיד שייך להם. אך בפרספקטיבה היסטורית לא היה בהם ממש, הם נעלמו, ודי בפתאומיות.
כך יקרה גם לפלשתינים: צעקות, הפגנות של מאות אלפים, משטים, חרם בין־לאומי – כל זה עשוי להיעלם יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו. צעד הכרחי בכיוון זה הוא לא שנפייס את העולם אלא שעזה תיחרב. עזה היא הנשמה של ה"עם" הפלשתיני המומצא, נשמה שחורה משחור. לאחר שנשמתם תיחרב, גם ה"פלשתינים" המומצאים ביהודה ושומרון לא ישרדו כעם. הם יחזרו להיות מה שהסבים שלהם היו: ערבים תושבי האזור. מי שפרנס את האשליה האכזרית הזאת של "העם הפלשתיני" במאות מיליארדים במשך השנים, מוזמן לתעל את הסיוע הכספי שלו לשיקום אמיתי של ערביי 'פרום דה ריבר טו דה סי', בדרכים שיביאו שלום ולא מלחמה אין־סופית.
אני מוכן לנהוג, בחלקת האלוקים הקטנה שלי שבמדור דעות זה, כפי שנהג קאטו הזקן, מדינאי וסופר רומאי מהמאה השנייה לפני הספירה. בגיל 80 ואחרי שתי מלחמות עקובות מדם נגד הפּוּנים שבירתם הייתה קרתגו, גמלה במוחו ההבנה שהפונים מכינים לרומי מלחמה שעלולה לשים קץ לקיומה. מאז ועד למותו, ארבע שנים מאוחר יותר, הוא סיים כל נאום שלו בפני הסנאט – גם אם לא היה לנאום שום קשר לפונים – במילים: "מלבד זאת, אני סבור שאת קרתגו חייבים להחריב". ה"מלבד זאת" המופיע באמירה זו מסגיר את התפיסה שלו שאסור להסיח את הדעת מהמשימה החיונית לעצם קיום המדינה: החרבת קרתגו.
ובכן, גם עלינו להפנים שבכל מאבק ציבורי, אם זה על יוקר המחיה, על החינוך או על כל דבר אחר, אל לנו לשכוח ש"מלבד זאת, את עזה חייבים להחריב". אנחנו חייבים זאת לעצמנו, ועוד יותר לדורות הבאים. מה שילדינו, נכדינו, נינינו, צאצאינו וצאצאי צאצאינו חייבים לזכור הוא הדבר הבא: העזתים יצאו לעשות ליהודים שואה, הם צילמו בהתלהבות את מעשי הטבח האכזריים שהצליחו לבצע ביותר מאלף אנשים, נשים וטף יהודים, והם צהלו ושמחו שמחה גדולה עד מאוד, ובעקבות כך צבא הגנה לישראל יצא נגד עזה "להילחם עליה" והחריב אותה עד היסוד, "…עד רדתה".
***
