במאמרי בעיתון 'בשבע', "מה לכהן בבית הקוד האתי", טענתי כי השם 'רוח צה"ל' שבו מתהדר מסמך הקוד האתי של צה"ל, בטעות יסודו, היות שמסמך מצנן ומגביל אינו יכול להפיח רוח לחימה, ולעומת זאת הבנת חשיבות המלחמה וייעודה הגדול, כפי שעולה מדברי כהן משוח מלחמה בטרם קרב, היא הדרך להפחת רוח לחימה.
בתגובת הרב ד"ר פכטר שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר, הוא הסכים עימי שאכן מסמך רוח צה"ל אינו ממלא תפקיד מוטיבציוני כמו שממלא הכהן במלחמה, אולם לטענתו יש צורך החשוב ממוטיבציה, והוא ידיעתו המתמדת של החייל כי המלחמה היא הכרח מגונה ולא ייעוד, ידיעה שתגזור ממילא הגבלות על הלחימה. לטענתו, החזקתו הקבועה של המסמך ה"אידאולוגי", מסמך הקוד האתי הקרוי כיום רוח צה"ל – תיישם צורך זה. לדבריו, פרשיות התורה אשר ציינו הגבלות על המלחמה, כ"לא תשחית את עצה" וה"איסור" למנוע מים מהנצורים שלדעתו כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ח), הן "הבסיס הקדום למסמך רוח צה"ל", והן החידוש העיקרי של תורת המלחמה היהודית. היינו לדידו, החידוש היהודי הוא הריסון, לא הלחימה ברע.
אכן עומדות בפנינו שתי תפיסות קוטביות, הניצבות זו מול זו: האם המלחמה היא כורח בלתי מוסרי מגונה, והחידוש היהודי הוא ריסונה – גישה שתגזור יחס מגביל ומצנן, או שהמלחמה להצלת עם ישראל, או מילוי ייעודו, היא חשובה כל כך עד שכל מאמץ לא ישווה בה, אפילו מסירות נפש.
במאמרי הקודם צוין כי זוהי טעימה מתוך קובץ רחב מבית 'תורת המדינה', בשם 'משיב הרוח לצה"ל', המציע חלופה תורנית לרוח צה"ל. הרעיון המסדר העומד בבסיס החלופה הנצרכת הוא שהמלחמה של ישראל לכיבוש הארץ ולהגנת העם היא מצווה ציבורית חשובה, ואינה עבירה או דבר מגונה. התורה ציוותה על כיבוש הארץ ועל קידוש השם במלחמה לעזרת ישראל מיד צר.
חשיבות המלחמה, והיותה הכרעת הרשעים, ניצחון הטוב על הרע, באה לידי ביטוי במצוות רבות, בין היתר המצווה בפרשת השבוע לעשות מצור "עד רדתה" – עד הניצחון המוחלט, ואיסור רחמים וחמלה על האויב, שנאמר: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נתן לך, לא תחוס עינך עליהם". אור החיים הקדוש ביאר את איסור הרחמים על האויב: "'ואכלת את כל העמים' זו מצוות עשה… ואומרו 'לא תחוס עינך' וגו', על דרך אומרו 'ורחמי רשעים אכזרי', פירוש אין זו ממידות הטובות אלא מידה רעה… שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך".
מצוות המלחמה מייצגת את ייחודיותו של עם ישראל כעם נבחר, את היות האמונה הישראלית אמונת האמת שתביא אור וטוב לעולם, ואת החובה להביא לניצחונה על הרוע והשקר. איננו מופתעים מכך שבעת חזרת העם לארצו המובטחת, העמים אינם מקבלים את פניו בפרחים וסוכריות. המלחמה בין הטוב לרע היא הסדר העולמי. שבעת העממים התנגדו לביאת יהושע וישראל ארצה, גשם הערבי המשיך את התנגדותם בשובנו לציון בימי בית שני, וכך קורה גם בעת החדשה, בביאה השלישית של ישראל לארצם.
ישנה תפיסה השוללת את המלחמה, מפני שאינה מבחינה בין טוב לרע, וממילא רואה במלחמות כורח מגונה. היחסים בין העמים והמדינות נמשלים אצלה ליחסים בין נהגים ומכוניות בכבישים. כשם שכולם נוסעים בכבישים הסואנים ועליהם להימנע מהתנגשות, כך בחיים המדיניים העיקר הוא להימנע ממלחמה.
אידאולוגיה ומוטיבציה הן אכן מושגים שונים. האידאולוגיה היא חלק מהזהות התודעתית, והמוטיבציה היא הכוח המניע לפעולה. אידאולוגיה השוללת מלחמה בוודאי לא תוביל למוטיבציה. המקום שבו מבררים את הזהות ואת האידאולוגיה הוא בית המדרש, ולא שדה הקרב. לעומת זאת ביציאה לקרב זקוק הלוחם לדברי חיזוק ומוטיבציה שיובילו למטרה היחידה העומדת כעת לנגד עיניו, והיא הניצחון במלחמה. בפק"ל הכיסים של החיילים היוצאים לקרב צריך להיות מסמך הנוסך בהם רוח אומץ וגבורה, ולא מסמך הגבלות ואיסורים. הכהן היוצא עם המחנה מעודד את רוח הלוחמים, ואינו מזכיר את המגבלות ביחס לעצי המאכל וסתימת בורות המים.
כאמור, התודעה היהודית רואה במלחמה כלי ואמצעי לניצחון הטוב על הרע, הרעיון הבסיסי שמלווה את החייל היהודי הוא שמלחמת ישראל היא דבר קדוש, עד כדי כך שלמחנה המלחמה קבעה התורה דיני קדושה מיוחדים, וזכות גדולה יש למי שמשתתף במלחמה, כאשר המסר המלווה הוא: אתם זכיתם לקיים את המצווה הגדולה הזאת, ויש לקיימה בשמחה של מצווה, ולא חלילה: אתם המסכנים שהמלחמה נפלה במשמרת שלכם. הבנה זו ממלאת ברוח גבורה ובמוטיבציה לקיים את המשימה בשלמות, כך שאידאולוגיה גדולה מולידה מוטיבציה מנצחת.
לסיום, משהו מפרשת השבוע. המקור כביכול שהביא הרב ד"ר פכטר מהרמב"ם ל"איסור מניעת מים" מהנצורים, עוסק באיסור מניעת מים מעצי מאכל, ואינו מתייחס לאויבים הנצורים, שעליהם בפרשת השבוע נאמר: "ואם לא תשלים עימך ועשתה עימך מלחמה, וצרת עליה". המצור הוא הדרך המוסרית להכנעת האויב ללא סיכון חיילינו. כפי שביאר הספרי והביאו רש"י: "'וצרת עליה' – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים".
הכותב הוא חוקר בבית המדרש 'תורת המדינה' וממחברי הקובץ 'משיב הרוח לצה"ל'
