הקמתו של היישוב עפרה בשלהי שנת 1975, הייתה נראית בתחילה כמעט בלתי אפשרית. בשלב ראשון זכתה חבורת המקימים בראשות פנחס ולרשטיין, יהודה עציון וחנן פורת, במכרז לביצוע עבודות הגדר בבסיס חיל האוויר בבעל חצור. אלא שבשל האיסור על אזרחים לישון במקום, הם נאלצו מדי יום לחזור לישון בירושלים. בניסיון להתמודד עם החוק, זיהתה החבורה בסיס ירדני נטוש והחליטה לנסות ולהתיישב בו. כמובן תוך זמן קצר הגיעו חיילים לפנות אותם, אלא שאז אירע המפנה בעלילה, כאשר חנן פורת ז"ל ניסה לדבר על ליבו של שר הביטחון דאז שמעון פרס שיאשר להם להישאר. הלה לא היה תומך התיישבות נלהב, אך יריבותו הידועה עם ראש הממשלה יצחק רבין גברה על משנתו האידאולוגית וגרמה לו לעשות את הבלתי ייאמן – להורות למפקדי צה"ל בשטח לא להפריע להם להתמקם שם. ומאז הכול היסטוריה.
עוד ועוד אורות על ההר
בימים אלו מציין היישוב עפרה 50 שנים להקמתו. כחלק מחגיגות היובל לעלייתו לקרקע הושק ספר חדש – 'אילו סלעים יכלו לדבר' בהוצאת ידיעות ספרים. את הספר כתבה אשת התקשורת והסופרת אמילי עמרוסי, והוא מגולל את סיפור הקמת היישוב דרך עלילה בדיונית המיועדת לילדים בגילי בית ספר יסודי. במהלך החודשים האחרונים בילתה עמרוסי שעות ארוכות במרחבי עפרה וראיינה לא מעט תושבים, ותיקים וצעירים כאחד, ודרכם התוודעה לתהליך ההקמה של היישוב המשגשג, כמו גם לתלאות ולאתגרים שהתושבים התמודדו עימם במהלך השנים.
"היישוב עפרה הוא יצור ייחודי בכך שהצליח להיות חלוץ בהקמת היישוב הראשון בלב בנימין, ברשות ובהסכמת המדינה לעלייתם לקרקע", מחדדת עמרוסי. "בדרך כלל, הילדים הטובים שיושבים ומחכים לאישורים לא כל כך מצליחים לפרוץ דרך, אלא רק להצטרף בגל השני או השלישי. זה לא מאפיין חלוציות. אם אתה אוונגרד, אתה לא מתחשב ברשות הממשלתית. להם פשוט קרה נס", היא אומרת בהתפעלות. "התזמון המדויק של השיחה של חנן פורת עם שר הביטחון שמעון פרס נשמע לי כמו סיפור מגילת אסתר: הצטלבות של הרבה דברים במציאות, שעל כל אחד מהם אפשר לתת הסבר רציונלי. אבל העובדה שכל הדברים האלה התרחשו באותו הזמן – זה כבר ממש מושגח. גם אחר כך הם קיבלו ברכת שמיים. הם הצליחו והפכו ליישוב משגשג, ובעקבותיהם נדלקו עוד ועוד אורות על ההר. הם היו האור הראשון שנדלק בין ירושלים לעפולה מאז בית שני".
במהלך שלל הראיונות שערכה עמרוסי במסגרת העבודה על הספר, היא ראיינה אנשים מדורות שונים ביישוב. פעם אחר פעם היא שמעה מהם ביטוי שלא הכירה: "זכינו לפעול עם הא־ל". "כששאלתי: איך הצלחתם נגד כל הסיכויים? זאת הייתה התשובה שחזרה על עצמה לכל אורך הדרך. מי שעמד מול חבורת האנשים האלה ב־1975 בעפרה היו כל ממשלות העולם, הטרור הערבי, ממשלות ישראל וארגונים עתירי ממון מחו"ל. למרות הכול היישוב הצליח בגדול, וגם הצליח להדליק סביבו עוד ועוד אורות. הביטוי 'זכינו לפעול עם הא־ל' מתמצת בכמה מילים סיפור מאוד גדול. בביטוי הזה אתה לא לגמרי יודע מי החולם ומי המבצע, מי המתכנן ומי המגשים. אתה רק יודע שהייתה הסכמה של השמיים למה שאתה עושה. יכול להיות שהם תכננו משהו והקב"ה הצטרף אליהם. יכול להיות שהקב"ה תכנן משהו והם הצטרפו אליו. אבל היה פה איזה צוות. נורא ריגש אותי לשמוע את זה, כי זה אכן עבד".
כשעלה הרעיון לכתיבת ספר שיביא את הסיפור של עפרה, התחדדה ההבנה כי ישנו צורך לספר את הסיפור, באופן שייגע בכמה שיותר ילדים, ולכן ההחלטה הייתה לחבר ספר עלילתי שמופנה דווקא לדור הצעיר. "יכולתי לעשות ספר ראיונות עם ותיקי עפרה, מעין ספר עיון שיהיה מונח על המדף, ובו ותיקי עפרה מגוללים את השבוע הראשון ואת ההתרגשות לעלות על ההר מוכה הרוחות ועטור הטרשים, אבל כמה אנשים היו קוראים ספר עיון כזה? הרעיון ללכת לילדים הוא מבריק, כי הלכנו על סיפור שכל ילד יכול להתחבר אליו. זה פשוט סיפור מעניין, וילד שקורא את הספר מרוויח על הדרך סיפור חלוצי, ציוני, התיישבותי".
כאמור, עפרה קמה בהסכמה ממשלתית. אם הכול לפי הספר, איך החלוציות באה לידי ביטוי?
"נתנו להם הסכמה לישון בשטח. זו הייתה ההסכמה שהם קיבלו. אחרי מלחמת ששת הימים הורשו היהודים לטייל ביהודה ושומרון, אך האישורים היו לטיולים יומיים. היה אסור ללון בשטח. שינה בשטח נחשבה, ובצדק, לסוג של מעשה התיישבותי. האישור לישון בשטח התקבל מתוך צירוף של המון גורמים קטנים שקרו בערב אחד. ברגע שהם קיבלו אישור לישון, נפרצה הדרך", היא מספרת. "אבל הדרך עוד הייתה קשה. מאתגר מאוד להקים יישוב באזור מוקף ערבים, בלי תשתית, לא חשמל ולא מים זורמים, במקום מאוד קר. האזור הזה קשה להתיישבות והאדמה לא פורייה במיוחד. זה לא מקום שקל לתקוע בו יתד חקלאית, כי האדמה הייתה סלעית לגמרי. למרות זאת הם בחרו לטעת מטעים של כרמים ודובדבנים, והאדמה אכן נתנה את פירותיה. אז כן, אנשי עפרה עשו מעשה חלוצי גדול מאוד. אני חשה שאני עפר לרגליהם, ויש לי זכות גדולה להביא את סיפורם".
בשנה האחרונה ערכה עמרוסי עשרות ראיונות עם מקימי היישוב ועם תושבים משלבים שונים של היישוב. "עניין אותי לדעת איך זה לגדול כילד בעפרה בתקופות השונות, כמו האינתיפאדה השנייה או ההתנתקות. ניסיתי ללמוד על ילדות בעפרה משלבים שונים שלה, כי הספר מנסה לפרוס את כל 50 השנים, לא רק את תקופת ההקמה. בהתחשב בזה שקהל היעד הוא ילדים בני 8 עד 14, כיתות ד'-ח', לא יכולתי לפרט המון על הריסות בתים, על טרור, על נרצחים בדרך ליישוב. המחירים שהיישוב בהר דרש מובלעים בעלילה בעדינות. בסך הכול זה ספר ילדים שמיועד לעיניים תמימות, אז לא כל המכשולים גם מקבלים ביטוי בספר".
קופצים לקניות ברמאללה
עלילת הספר 'אילו סלעים יכלו לדבר' עוסקת בילדה בשם עופרי, שבחופש שבין כיתה ה' לכיתה ו' הולכת להתנדב במעבדה של פרופסור בירושלים, חוקר סלעים. בעקבות מחקר, אמיתי יש לציין, שנערך באוניברסיטת תל אביב והתפרסם לפני כמה שנים, הצליחו להקליט קולות שמשמיעים צמחים. במחקר אפשר לראות כיצד צמח מזהיר צמח מפני עטלפים או מינים פולשים, בתדרים שהאוזן האנושית לא יכולה לשמוע אבל ניתנים להקלטה במעבדה. בספרה של עמרוסי, הפרופסור מחליט לבדוק אם המחקר נכון גם לגבי סלעים. בעזרת תדרים רזוננסיים הוא מצליח להקליט צפנים שסלעים מוציאים. הוא מקבל סלעים מכל העולם, שפותרים תעלומות היסטוריות. נשאר רק סלע אחד שהוא לא מצליח לפתור את התעלומה שלו, עד שמגיעה עופרי שגדלה בעפרה. את המילים היא מתחילה לזהות באמצעות דברים שהיא שמעה משכנים שלה ומחברים של הוריה, והיא יוצאת עם הצופן הזה ליישוב, כדי לנסות לפצח חידות שהסלע פלט. תוך כדי שהיא מפצחת את הפתרון של החידה, היא לומדת על הקמת עפרה ועל השנים השונות בהיסטוריה היישובית.
בסיום הספר, הסלע אכן מדבר ועולה על הבמה בחגיגות ה־50 ליישוב, ואומר לתושבים כמה בעיניו הם סלע איתן, הם אלה שמחוברים לאדמה מבפנים כמו הסלע, יציבים, נאחזים בקרקע ולא נכנעים לרוחות. "גם לי, כמי שכתבה את הספר ומי שראיינה את האנשים, אנשי עפרה נראו כמו סלע בעצמם", היא מציינת. "כל כך הרבה נופלים ונרצחים לאורך הדרך, כל כך הרבה 'אנטי' ציבורי ומזימות שנרקמו נגד היישוב, בזמן שאנשים ביישוב חשבו איך לפתח עוד חקלאות ואיך לקלוט עלייה. ונגד כל הסיכויים הם הצליחו, ממש כמו סלע שניצב על מקומו. בעפרה יש אתר שנקרא הסלע הגדול. עם הקמת היישוב פוצצו את הסלעים כדי לבנות עליהם בתים, ואחד הסלעים היה סלע מאוד עקשן וגדול, והחליטו להשאיר אותו כמין אתר משחקים לילדי היישוב. עד היום הוא מוקד עלייה לרגל, וילדים משחקים עליו או סביבו".
מאיפה הגיע הרעיון למקם אותו במרכז העלילה?
"קודם כול למדתי באולפנת עפרה, אני בוגרת מחזור ח' של האולפנה. במובן מסוים אני מרגישה שהיישוב עפרה גידל גם אותי", היא מחייכת. "כשהייתי נוסעת לעפרה זה מאוד בלט, הנוף הוא נוף סלעי, נוף אפרפר. רואים הרבה סלעים מסביב לעפרה, בתוך עפרה ובין הבתים. כל הסיפור של הסלע בעפרה הוא מאוד דרמטי, גם כי יש מערות תת־קרקעיות. ישנו הבור הסיני המפורסם, אבל חוץ ממנו יש עוד עשרות מערות. יש שורות שלמות של בתים בעפרה שיושבות על חללים תת־קרקעיים", היא מציינת. "הסלעים שם הם צופני סוד, אז קיבלתי החלטה לחפש מה הסלעים היו אומרים, אם היו מסתכלים מהצד על מה שקרה שם", היא מתארת. "אותו סלע שראה את אברהם אבינו הולך על נתיב האבות – כביש 60 של היום, אותו סלע שראה שכל טיפת מים שיורדת משמיים מתפצלת עליו לשניים, כי זה קו פרשת המים, חצי מהטיפה ילך לים המלח וחצי אחר ילך לים התיכון, אותו סלע שראה את כל העמים והאומות עולים ויורדים מההר ולא מצליחים להיאחז בו, הוא זה שגם ראה את האנשים האלה מתיישבים על מקום סלעי, ומצליחים לתקוע יתד בקרקע". לא זו בלבד, אלא אחרי שהבינה שהעלילה שלה צריכה להיות סביב סלעים, והתחילה לראיין את התושבים, הם לבד העלו סיפורים על סלעים. "הסלע חזר ככוכב וכגיבור בתיעודים, כשאנשים דיברו".
לצד סיפורי החלוציות, עמרוסי הופתעה לשמוע את הסיפורים על היומיומיות של היחסים עם השכנים הערבים. "היחסים עם הערבים בעשור הראשון היו כל כך פשוטים וקלים, שזה פשוט מדהים כמה אנחנו הרסנו אותם במו ידינו", היא נאנחת. "אחת התושבות שיתפה שהגיעה בתור ילדה יחד עם ההורים שלה ליישוב. באותם ימים למדו רק בנים בבית הספר שהקימו בעפרה, והיא לא רצתה ללמוד עם בנים, אז אבא שלה החליט לחפש בית ספר באזור, ולקח אותה לכיתה של בנות בבית הספר בעין יברוד, הכפר הערבי הסמוך. בסוף היא החליטה שלא ללמוד שם בגלל בעיה טכנית. הילדים היו נוסעים לבד באוטובוסים עם ערבים לחוג או לבדיקת ראייה בירושלים. ילדות היו עומדות בצומת איו"ש, לוקחות טרמפים עם ערבים. את הקניות כולם ערכו ברמאללה. הרבה אנשים סיפרו את זה בתצורות שונות, כך שלא מדובר באיזה דמיון. זה מה שקרה כשהם עלו להר".
כדי לסבר את האוזן עד כמה היחסים עם השכנים היו שלווים, היא ממחישה זאת באמצעות יורם רסיס־טל, אחד מוותיקי עפרה, שסיפר שבפעם הראשונה שהוא נסע לעפרה, הוא פספס את השיירה של גוש אמונים והחליט להתקדם באופן עצמאי. "הייתה לו נקודה על המפה שהוא היה צריך להגיע אליה, והוא החליט שהוא מתקדם לבד. הוא פשוט לקח משאית ערבית, ואז עלה על רכב ערבי, וכל פעם התקדם צפונה. בכל פעם הוא עלה עם ערבי מנקודה לנקודה. יהודי מסתובב לבד בשטח, לרגע אפילו לא מעלה בינו לבין עצמו איזו תמיהה, אם יכול לקרות לו משהו. עוד המחשה לכך אפשר לקבל באמצעות אופן תפעול חדר האוכל השיתופי בעפרה שהיה באותם ימים. המצרכים הגיעו מהשוק ברמאללה, והמתנדבות שהגיעו לחדר אוכל היו נוסעות במונית ערבית, יורדות בשוק ברמאללה, עושות קניות וחוזרות. תאר לעצמך אישה צעירה שנכנסת לבדה לשוק ברמאללה, וחוזרת עם שק של כרוב ותפוחי אדמה לחדר האוכל בעפרה. היה מאוד מפתיע לשמוע את זה. זה מעלה תמיהה מי קלקל את זה, ואיך קלקלנו את זה בעצמנו".
יש לכך התייחסות כלשהי בספר?
"הסיפורים האלה מופיעים בספר. הייתי חייבת להכניס עיניים זרות לעלילה, אז אחת החוקרות במעבדה היא אשת שמאל שמגיעה לעפרה יחד עם עופרי כדי לתחקר את הצופן של הסלע. היא זאת שמגיעה עם העיניים של הזר, והיא זאת ששומעת את הסיפורים האלה, ונשמע לה לא הגיוני שהערבים היו כל כך מיודדים, או שהיה כל כך קל להתנהל בין הערבים. היא מסמנת סימן שאלה סביב הסיפור הזה. אבל זה לא ספר שנכנס יותר מדי לסוגיות של אוסלו ופוליטיקה. יש פה ערך להעביר את הסיפור כהווייתו. כשהוקמו היישובים, ההתנגדות לא הייתה מצד הערבים, אלא יותר מצד אומות העולם וחלקים מבני עמנו, שחשבו שזו טעות לשבת על ההר. דווקא הערבים עצמם התייחסו לזה במין שוויון נפש".
מסע של הקשבה
זהו ספרה הרביעי של עמרוסי תוך שנה אחת. קדמו לו שני ספרים שסוקרים את הגבורה הישראלית: האחד, 'גיבורים ללא מדים', שנכתב יחד עם דב קלמנוביץ' ומתאר עשרות סיפורים של אנשים שהצילו חיים של אנשים שהם אינם מכירים, משנות החמישים ועד ימינו. השני, 'רוח קרב', ספר שמביא שיחות בין הדי הקרבות עם גיבורי הרוח סביב המלחמה, הורים לחטופים, הורים שכולים, פצועי מלחמה ולוחמים. כמו כן הוציאה עמרוסי את הספר 'דרך שלום', סיפורו של ניצול רשימת שינדלר שלום הולנדר, סבה של בעלה. "קו אחד מתוח בין כל הספרים האלה, קו שאפשר לקרוא לו במילים של הרב השל: 'אלוקים מאמין באדם'. גם החלק שלנו בהשתדלות ובהתערותא דלתתא שלנו כאן בעולם הזה, הוא חלק שצריך להיות גאים בו ושותפים לו, כמו שאמרו אנשי עפרה: 'זכינו לפעול עם הא־ל'".
אמילי עמרוסי (46), נשואה בשנית לשייקה הולנדר ואם לארבעה ילדים, היא אשת תקשורת רבת פעלים, ותיקה ומוערכת. לצד עיסוקה התקשורתי, היא מתנדבת כחברה בוועדת השמות הממשלתית שקובעת שמות לערים, מחלפים וכבישים, חברת המועצה הציבורית של ארגון 'קדמה' שמקים כפרי סטודנטים וכפרי צעירים באזורי הספר של ישראל וכן מנהלת יותר מעשור את קבוצת העיתונאים 'שובי נפשי', בעקבותיו של אורי אורבך ז"ל.
היא כותבת טור במגזין הנשים 'פנימה', ומתחילת המלחמה מגישה תוכניות ראיונות בערוץ האינטרנטי 'משב' מבית רבני צוהר, בהן תוכנית הדגל הפופולרית 'א־לוהים אדירים'. בשלוש השנים האחרונות היא גם מגישה תוכניות בערוץ האינטרנטי 'דמוקרטTV', שמשתייך לארגון השמאל 'דרכנו'. מלבד כל אלו היא גם מנחה כנסים וטקסים, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת לבכירים.
במקביל לראיונות שערכה עמרוסי בעפרה, היא השתתפה בפרויקט ראיונות לתוכנית דוקומנטרית בשם 'סמול טוק – מסע בעקבות הזהות השמאלנית'. "יצא שביום אחד הייתי בעפרה, שומעת סיפורי ארץ ישראל, וביום אחר הגעתי לראשון לציון, כדי לשמוע את ג'ומאס, אחינועם ניני, גדעון לוי, יולי תמיר וכל השמאלנים הבכירים בישראל מדברים על השמאלניות שלהם. זה היה תרגיל בישראליות, וגם תרגיל בהקשבה".
את גם מתנחלת בדימוס, דוברת יש"ע בדימוס. איך אפשר להכיל את המורכבות הזאת?
"אני לא בדימוס. כנראה אני דוברת מועצת יש"ע עד הקבר", היא אומרת ומחייכת. "זה משהו שנמצא מתחת לעור שלי. אבל מתחילת המלחמה אני מרגישה שאנחנו נקראים להקשבה. להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב. אמרתי המון בחיים שלי, כתבתי, שידרתי, התווכחתי, שילמתי מחירים על הוויכוחים. דיברתי כל כך הרבה ואני לא בטוחה ששכנעתי מישהו. בגילי, אני גם לא חושבת שמישהו ישכנע אותי. גם אם אקשיב עכשיו לאלפי שעות שמאלנות רהוטה, לא אשנה את דעתי על זה שאיתמר צריכה להפוך להיות עיר, ושמדינת ישראל צריכה לסלול רכבת לקריית ארבע. אם אני לא אשנה דעתי, ולא אשנה את הדעה של מישהו אחר, אז בעצם כל מה שפובליציסט עושה זה בידור. ואם אני כבר עושה בידור, אז אעשה בידור יותר איכותי. אלך לעשות דוקומנטרי ותוכניות ראיונות, ולא תוכניות פובליציסטיקה של צעקות באולפנים, שכנראה לא משפיעות על איש מהמאזינים, ורק משכנעות את המשוכנעים", היא מסכמת.
"לכן יצאתי למסע של הקשבה, לשמאלנים שמדברים על השמאלניות שלהם, ומנסים להסביר לי, כמו לתיירת שהולכת ביבשת חדשה, מה הם רואים שאני לא רואה. הם אמרו שטויות. הם אמרו דברים שהאוזניים שלי נשרפו מלשמוע, והלשון שלי בערה מן הסתם להגיב להם", היא מודה. "אבל מכיוון שהפלטפורמה הייתה לנסות להתבונן על העולם דרך המשקפיים של אנשים שמאוד שונים ממני, לשמוע איפה הם צמחו ומה מניע אותם ומה מעציב אותם, התנהגתי כמו חוקרת ביבשת אחרת – בלי לספור לעצמי נקודות, ובלי להעיף את היריב למטה בנוק־אאוט, כמו שעשיתי כל החיים שלי בתוכניות כאלה ואחרות. דיברתי איתם על עקרונות, לא על דברים חולפים. לא על נתניהו וסמוטריץ', אלא על עניינים של זהות. בפערים האלה בראיונות, בין הפרויקט של השמאל לבין ראיונות של המתנחלים הבכירים בעפרה, הרגשתי שבשבילי זה היה ממש מושגח ששניהם קרו יחד. קיבלתי כל פעם זריקת חיסון מאזנת בין שני הצדדים. לא לשכוח את ארץ ישראל, וגם לא לשכוח את העם".
