"כאשר שני חפצים מחוברים בחוט, והחוט נקרע באמצע וצריכים לקשור אותו מחדש, החפצים עצמם דווקא מתקרבים זה לזה. אם נצליח לצאת מהמשבר הנוכחי, נהיה מחוזקים יותר וקרובים יותר מאי פעם. אם לא נצליח, הארץ והמדינה יישארו רק בידי אלו הטובים ביותר המוכנים להיאחז בה בכל מחיר"
משחר האנושות ועד היום לא היה שפע כלכלי כה רב בארצנו. מעולם לא היו תלמידי חכמים רבים כל כך, או עוצמה צבאית כפי שיש היום במדינת ישראל. לעומת התקופה שקדמה לחורבן בית שני, הכיתות השונות בישראל הרבה יותר קשורות זו בזו ומעורבבות. ובכל זאת, נראה שמתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית, אזרחי ישראל נמצאים במחלוקת עמוקה. המחיר של המחלוקת הזאת כבד מאוד. משפחות לא רצו לשבת יחד בליל החג, חברי ילדות ניתקו קשר, אזרחים עברו חרם כלכלי ונראה שהתבטאויות חריפות הפכו לדבר שבשגרה. לא זכורה לי עוינות כזאת בשום תקופה אחרת בימי חיי – לא לפני רצח רבין, מלחמת אוסלו או הגירוש מגוש קטיף.
לא ניתן להתייחס להפגנות בקפלן כאל אירוע נקודתי. שימוש אגרסיבי בפגיעה כלכלית, מדינית וביטחונית, הנעשה מתוך תחושת שליחות של אלו הפוגעים במדינה, הוא אירוע בקנה מידה אחר. כך ניתן לראות ממשך זמן ההפגנות, העוצמה שלהן, ומחציית קווים אדומים כפי שלא נחצו כאן בעבר. גם הצד השני, שהצביע בעד הממשלה הנוכחית, לא נמצא במקום שהוא מוכן להתקפל ולהתפשר למען אחדות העם, כפי שהיה באירועי העבר. אף על פי כן, העימותים בעצימות הגבוהה בקנה מידה ישראלי נותרים עם מעט מאוד פגיעות ברכוש ובגוף משני הצדדים לעומת אירועים דומים במדינות אחרות.
שאלה של אופי
אנשים אחים אנחנו. על זאת אין מחלוקת. סימן מובהק לכך הוא הנפת דגל הלאום בקרב האזרחים משני צידי המתרס. אלו ואלו מבקשים עתיד טוב יותר לילדיהם, מבינים שיש אויבים העומדים בפתח המבקשים לכלותינו, וחוששים מהשתלטות לא הוגנת של הצד השני. אך נראה כי כל צד מייחס כוונות זדון לצד השני, עד כדי חוסר יכולת לנהל דיון ענייני. אלו חוששים שהממשלה תפעל כדיקטטורה חשוכה שתשנה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית־ליברלית, ואלו חוששים שקולם לעולם לא יישמע, גם כאשר קולם הוא קול הרבים.
הרפורמה המשפטית ששרי משפטים ניסו לקדם בצורות שונות החל משלהי שנות התשעים, כולל בממשלה הקודמת, היא רק סימפטום למחלוקות עמוקות בעם. המחלוקות מורכבות מאובדן מוקדי השפעה וכוח, פחד מתפיסות עולם שאינן מבקשות להיות ״בצד הנכון של ההיסטוריה״ ושאלה עקרונית באשר לאופייה של מדינת ישראל – אם מדובר במדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, או במדינה דמוקרטית שבמקרה יש בה (כרגע) רוב יהודי. אופייה של מדינת ישראל נשאר ללא הכרעה מזמן הקמתה וכפצע אשר במקום להגליד פיתח זיהום.
ישנם פערים אידאולוגיים שלא ניתן להתעלם מהם. בקרב חלקים מציבור המפגינים נגד הרפורמה רווחת האמונה כי העם מסוכן, טועה, או חשוב פחות מקבוצה בלתי נבחרת, אשר דואגת לשמור על האינטרסים והערכים שלה אף על פי שלא עברה את אחוז החסימה. יש בישראל אנשים שזהותם הגלובלית גוברת על זהותם הלאומית. הם רואים בדמוקרטיה סט של ערכים ולא מערכת שלטונית, ובכך הם לא רואים את הדבשת שעל גבם כאשר הם זועקים ״ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה״. מנגד, ישנם אנשים בצד התומך ברפורמה שבאמת אינם מונעים על ידי ערכים ליברליים ולא מצליחים לראות את הפוזיציה שבטענות שלהם, שהיו מתהפכות לחלוטין לו הרוב היה הצד הפוליטי השני.
כאשר שני חפצים מחוברים בחוט, והחוט נקרע באמצע וצריכים לקשור אותו מחדש, החפצים עצמם דווקא מתקרבים זה לזה. אך יש גם קריעה שהופכת את החיבור לכזה שלא ניתן לתיקון. כזו שמעבירה את המושכות למישהו אחר, בבחינת ״ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך״. אם נצליח לצאת מהמשבר הנוכחי, נהיה מחוזקים יותר וקרובים יותר מאי פעם. אם לא נצליח, הארץ והמדינה יישארו רק בידי אלו הטובים ביותר המוכנים להיאחז בה בכל מחיר.
כדי לאחות את הקרע בעם צריך ראשית להכיר בו, להכיר בכאבים ובחששות של הצד השני ולהודות בכנות היכן בכל מחנה יש פערים הנובעים מפוזיציה בלבד ולא מתפיסת עולם סדורה והגונה. אבל חשוב מכך, חייבים להחליט כיצד מכריעים כאשר לא מסכימים. ללא חופש ביטוי, החלפת דעות ושיח מכבד, לא יהיה אפשר להגיע לשום מקום. ושיח מכבד כולל גם את הדעות שלא נוח לנו לשמוע.
עורך הדין רן בר־יושפט
סמנכ״ל פורום קהלת למדיניות
