עכשיו, משהובהר שלא יהיה חוק גיוס, וגם הוסר החשש מפרישת החרדים מהממשלה, שהרי הם כבר פרשו, אפשר לדון בנושא בלי כל הרעשים והמתח. החכמים שישבו על המדוכה אומנם העלו חרס בידם, אבל אולי דווקא כעת יש מקום גם להדיוטות לומר משהו. ברשותכם, אפתח אני.
ועדת החוץ והביטחון הקדישה זמן רב לנושא גיוס החרדים ולא קידמה דבר. לבד ממתי מעט, איש אינו יודע אפילו על מה נסב הוויכוח. הצהרתו של חבר הכנסת אדלשטיין בשבוע שעבר לא פיזרה את הערפל, אבל הבהירה כי היה מדובר בחוק מפלה מאין כמותו, שנתפר במיוחד למגזר החרדי. ההנחה הייתה שחוק השירות בצבא אינו חל על חרדים כמו על אזרחים רגילים, ולכן צריך לחוקק להם חוק מיוחד. להבנתי, במדינה דמוקרטית החוק חל על כולם בשווה. חוקים מבטאים את צורכי המדינה ואת ערכיה. האזרחים, על כל גוניהם, מחויבים להישמע להם, ולא ראוי לחוקק חוק ייעודי למגזר מסוים.
סוגיית שירות החרדים בצבא נובעת משאלת זהותה וייעודה של המדינה היהודית, המעוררת מחלוקת עזה מאז קום המדינה ועד ימינו אלה. איננו יכולים ליישב את המחלוקת הזאת בבת אחת, וגם לא נכון לעשות כן, כאשר הדעות כל כך קוטביות. כדאי להגיע להסכמות בתחומים ספציפיים ולקבע אותן בחקיקה, עד שבהדרגה ייפתרו המחלוקות ונגיע לחוקה מוסכמת.
הדיון עם החרדים ממקד אותנו ביחסה של המדינה היהודית ללימוד התורה, ועל כולנו להודות להם על כך. התורה היא מרכיב חיוני בזהות העם היהודי ובקשר שלנו למקום הזה. רבות המחלוקות סביב דרכי לימוד התורה, אבל נדמה שקיימת היום הסכמה רחבה בציבור באשר לעצם חשיבות הלימוד. הגיע הזמן, אם כן, לחוקק את חוק יסוד: לימוד התורה. חוק זה יקבע את מעמדו של לימוד התורה כערך עליון בזהותה היהודית של המדינה.
אפשר לדון אם לפתוח אותו ב"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" או ב"תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", אבל המשמעות המעשית של כל ניסוח שייבחר תהיה מחויבות של המדינה להנחלת לימוד התורה. מחויבות זו תשתקף בתוכניות הלימודים של משרד החינוך, שיחייבו לפחות 8 שעות שבועיות במקצועות התורה בכל בתי הספר. המדינה תתמוך מתוקף חוק זה באברכים ותסדיר את תקציבי הישיבות, כשם שהיא מתקצבת את המוסדות להשכלה גבוהה. ההכרה בחשיבותו הלאומית של לימוד התורה תגרום גם לדחיית שירותו הצבאי של מי שמקדיש את עצמו ללימוד. הדחייה הזאת תחול על חניכי המכינות הקדם צבאיות, ועל בני ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, הציוניות והחרדיות.
וכעת לחוק הגיוס. כל מי שהתורה אינה אומנותו, יתגייס לשירות צבאי או לאומי. משרד הביטחון יחויב לדאוג לכל צרכיו של המתגייס, הפיזיים והרוחניים. הרבנות הצבאית תהיה הפוסק האחרון בכל סוגיה הנוגעת לצרכים הדתיים, שירות בהפרדה מוחלטת בין המינים, מזון מתאים, ופקודות על פי ההלכה. מי שלא יתגייס לצבא למרות שאינו לומד תורה ואינו זכאי לפטור על פי הכרעת ועדה שתוסמך לכך, יחויב לשלם קנס חודשי בגובה משכורת צבאית עד הגיעו לגיל הפטור משירות.
המשכורת הצבאית לחייל עורפי היא בערך 1,400 ש"ח לחודש, וזה מה שישלם כל מי שאינו משרת – ערבי, חרדי או סתם סרבן. לא יהיו סנקציות ועונשים שאינם ממין העניין, כגון שלילת רישיון נהיגה או מניעת תמיכות הנובעות ממצב סוציו־אקונומי. גם נסיעה לחו"ל תתאפשר, בתנאי שהמשתמט משירות יסדיר מראש באמצעות הוראת קבע את תשלום הקנס לכל תקופת היעדרותו.
זו ענישה מרתיעה שאינה דורשת מאבקים וכליאה, וגם אינה מצריכה הקמת מנגנון מיוחד. היא הוגנת, כיוון שראוי שמי שאינו משרת ישלם את משכורתו של מי שמגן עליו, וייקנס על כך שהוא עושה לביתו בזמן שאחרים ממלאים את חובתם ועושים למען הכלל.
במקביל, ראוי כמובן לתגמל חיילים המשרתים שירות ממושך ומשמעותי, ולתת להם קדימות בלימודים אקדמיים, במכרזי דיור ובהנחה ממיסוי, בהוקרה על התמסרותם להגנת עמם. מי שיבחר לעבור על החוק ולא יתגייס לשירות צבאי או לאומי, לא רק ישלם קנס כבד, אלא גם ידע שבחירתו תפגע בסיכוייו בכל מקום שבו תיבחן זכאותו ליהנות ממשאבי המדינה.
הנה כי כן, שתי הצעות חוק שחלות על כלל האזרחים, מבטאות את ערכי המדינה, משקפות את דעת רוב הציבור, ועשויות ליישב את המחלוקת הקשה הזאת. לפעמים גם להדיוטות יש מה לתרום.
