לפני כשבוע קרא הרב יצחק יוסף לראש הממשלה נתניהו "שקרן" וליושב ראש ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין "בן של כומר". לפי חוקי מדינת ישראל (ובניגוד לחוקי התורה), תביעת לשון הרע נדחית אם הנתבע יכול לטעון "אמת דיברתי". לכן (רק לצורך הדיון), לו יצויר שמאן דהוא היה תובע את הרב יוסף על אמירותיו, לא יהיה לו קשה להוכיח בפני הערכאות שאמת דיבר ודינא דמלכותא דינא. מעבר לכך זכה נתניהו לכינוי נוסף מפי כבוד הרב: "שועל עיוור". אולם זה שייך יותר לתחום הפואטי.
רצה הגורל שבינתיים הבשילה גם ההתנגשות, שמזמן הסתמנה, בין השקרן לבנו של הכומר. בזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ברור מי ינצח. אבל היות שנתניהו זכה לברכת רב כפולה – גם שקרן וגם שועל עיוור – יש להניח שלשון הזהב של הרב, שיש לו זכות אבות, מקנה לנתניהו יתרון על פני אדלשטיין. מה גם שאבא של נתניהו היה פרופסור ולא כומר. לפי הערכות בקרב יודעי דבר, בן הכומר ייאלץ לפנות את מקומו כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון למישהו אחר שלא יעשה לנתניהו בעיות.
למרות הפיתוי להמשיך עם העלילה המבודחת, בסגנון בדיחות יהודיות, על בן הרב ובן הכומר (ובן הפרופסור), אתאפק ואעבור ישר לגיבור המרכזי של העלילה שלנו: יולי אדלשטיין. הוא נולד בברית המועצות למשפחה יהודית חילונית מסורבת עלייה (לסקרנים: אביו אכן התנצר בשלב כלשהו, ואף הוסמך לכמורה. לא הצלחתי לברר את פרטי האירוע המצער). יולי הצעיר נהיה פעיל עלייה וחזר בתשובה. בשל כך הוא פוטר מהעבודה ונדד ממקום למקום עד שבסוף נעצר בהאשמת שווא של החזקת סמים שהושתלו בביתו. לפני משפטו הוא שבת רעב במשך שבועיים על כך שלקחו ממנו את התפילין. הוא נידון לשלוש שנים עבודות פרך בסיביר, שמתוכן ריצה שנתיים ושמונה חודשים עד ששוחרר בלחץ דעת הקהל הבין־לאומית. בגלל עבודות הפרך ובעקבות תקיפות סוהרים שעבר בסיביר הוא נפצע באורח קשה, ומאחר שלא זכה לטיפול רפואי ראוי, הוא חי עד היום עם נכות שנשארה לו מאז. לסיכום, אדלשטיין חווה אי אלו ניסיונות וקשיים בשל פעילותו לטובת עם ישראל, שהבן של הרב והבן של הפרופסור לא נאלצו להתמודד עימם.
לאחר שעלה לארץ הצטרף אדלשטיין למפלגת 'ישראל בעלייה' של נתן שרנסקי, ששאריותיה התמזגו, אחרי שנפחה את נשמתה, עם הליכוד. בפריימריז אדלשטיין זכה תמיד למקומות גבוהים, ואפילו גבוהים מאוד (מספר 1 ו־2). רק בפריימריז האחרונים ירד למקום 18, אולי בגלל ששקל בקול רם להתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה.
בניגוד לנתניהו, שבמצבי לחץ נוהג לזגזג, אדלשטיין, שעבר את כור הברזל הסובייטי, עמד תמיד על עקרונותיו. כך למשל הוא הצביע נגד ההתנתקות, בעוד נתניהו הרים את האצבע בעד. הוא היה מהראשונים שדרשו את ביטול ההתנתקות בצפון השומרון, והוא גם יזם והצליח להעביר את החוק שביטל אותה בפועל. בזמן האחרון אדלשטיין שוב עומד על עקרונותיו, וכיושב ראש ועדת החוץ והביטחון מתנגד לחוק הגיוס, שאותו הוא מכנה חוק השתמטות. בסוגריים אציין שלדעתי שני הכינויים אינם נכונים: לא מדובר לא בחוק גיוס ולא בחוק השתמטות. החרדים אינם משתמטים, הם סרבנים. זה לא הבדל לשוני חסר משמעות, אלא הבדל מהותי שגם דורש צעדים אחרים מאשר צעדים אל מול משתמטים. אבל זה נושא למאמר אחר ואכמ"ל.
ובחזרה לענייננו. בעיניי, הרקורד של אדלשטיין מרשים מספיק כדי שיוכל להיות מועמד ראוי לראשות הליכוד ואף לראשות הממשלה. מבחינה דתית אדלשטיין פחות דתי מהרב יצחק יוסף, אבל יותר דתי מנתניהו. מדובר, כאמור, באיש מרשים שהוכיח את מחויבותו לעם היהודי ולמדינת ישראל הן בצעירותו כמסורב עלייה והן בפעילותו הפוליטית רבת השנים. בפרט ההתעקשות האחרונה שלו בקשר לחוק האי־גיוס, שעלולה לסכן את הפופולריות שלו במחנה הימין כולל בליכוד, מרשימה בעיניי. ואשר למחליפו? בזמן כתיבת שורות אלה התותחים הפוליטיים רועמים, ולכן לא נותר למוזה הפובליציסטית אלא לשתוק, מחוסר ידיעה. יהי רצון שהעם הנפלא הזה, עם ישראל הנהדר שלנו, יזכה למנהיגים הראויים לו. זכות אבות יכולה לסייע, אבל היא איננה ערובה למנהיגות ראויה.
