1.
התאריך המדויק לא זכור לי, אבל זה היה אי שם בשנת 2003, לאחר סיומו של מבצע חומת מגן ביהודה ושומרון, ולפני שאריאל שרון הכריז על תוכנית ההתנתקות מעזה בנאומו בכנס הרצליה בסוף אותה שנה. הגעתי בתוך קבוצת עיתונאים למפגש תדרוך עם אלוף פיקוד הדרום באותם ימים, דן הראל. האלוף הראל שוחח איתנו בהרחבה על תפיסת הביטחון של צה"ל ופיקוד הדרום בגזרת עזה, כשהוא נעזר במה שבאותם ימים עוד היה חידוש טכנולוגי – מצגת ממוחשבת.
מפיו של האלוף דן הראל שמעתי אז לראשונה את המושג "מדיניות ההכלה", שאותה מנהל צה"ל מול הטרור הפלשתיני בעזה. שאלנו את האלוף מדוע לא יצא צה"ל למבצע כיבוש וטיהור של קיני הטרור בערים העזתיות, כפי שנעשה שנה קודם לכן במבצע חומת מגן בערי יהודה ושומרון. האלוף הסביר לנו שבעזה הוחלט לנקוט מדיניות אחרת, ולפיה המלחמה בטרור תתנהל על קו הגדר הסמלית שהפרידה בין יישובי גוש קטיף שבשליטת ישראל וצה"ל ובין השטח שנשלט אז בידי הרשות הפלשתינית. בכל מה שקורה מעבר לגדר, הסביר האלוף, אנחנו לא מתערבים. אם הם ינסו לחצות את הגדר, אנחנו נפגע בהם.
ההסבר הלא משכנע הדליק אצלי נורות אזהרה שדי מהר הוכחו כנכונות. ארגוני הטרור ובראשם חמאס קיבלו חופש ושקט להתארגן, להתאמן ולהתחמש כאוות נפשם בעזה, חאן יונס, רפיח ודיר אל־בלח. בעקבות זאת הם הצליחו ליצור מציאות מדממת של חיילים ואזרחים שנהרגו ונפצעו – מחיר דמים שסלל את דרכו של שרון להחלטה על נסיגת צה"ל מעזה, תוך הריסת חבל התיישבות שלם וגירוש אלפי תושביו.
2.
גם מאחורי הנסיגה מעזה עמדה תפיסת הביטחון של מדיניות ההכלה. התחזית הוורודה של אדריכלי ההתנתקות דיברה על כך שנסיגתנו מעזה, כמו הנסיגה מלבנון שקדמה לה בכמה שנים, תנטרל את הגורם המניע של ארגוני הטרור לתקוף אותנו, ותפנה אותם לעסוק ברווחת בני עמם בחקלאות, תעשייה ותיירות. אבל גם אם חלילה ימשיך האויב לחרוש עלינו רעה, שרון ודובריו האזרחיים והצבאיים הסבירו כי אחרי שניסוג אל מאחורי גדר ביטחון שתימתח על גבול הקו הירוק, יקל עלינו לפעול צבאית נגד כל איום שיופנה אלינו מעזה. "גם לנו יש מרגמות", אמר הרמטכ"ל דן חלוץ בהתייחסו לאפשרות שירי הפצמ"רים על יישובי העוטף יימשך לאחר הנסיגה והעקירה. מנהל לשכתו של שרון, עורך הדין דב וייסגלס, זלזל באיום הרקטות של חמאס שאותן כינה "חפצים מעופפים". לימים הוא נאלץ להתנצל על הביטוי הזה, לאחר שחפצים מעופפים בוערים ומתפוצצים היו לסיוט של יישובי העוטף.
מדיניות ההכלה הופנתה כעת כלפי רצועת עזה כולה. ישראל לא התערבה כשחמאס לקח את השלטון מידי אבו־מאזן שנתיים לאחר הגירוש. לאורך השנים הוכרז פעם אחר פעם כי "שקט ייענה בשקט". כאשר חמאס תקף אותנו, יצאנו לעוד סבב של מכת נגד. כשהוא לא תקף, הנחנו לו להתעצם, להתבצר ולהתחמש כרצונו. תעשיית הטרור החמאסית הלכה והשתכללה עם השנים, אפילו יותר מכפי שהזהירו מתנגדי הנסיגה מעזה, וטווח האש של רקטות חמאס הגיע עד להשבתת נתב"ג ואיום על תל אביב.
גם פרויקט המנהור של חמאס התפתח לממדי ענק. עד שנכנסנו לעומק השטח במלחמת חרבות ברזל לא הבנו עד כמה הוא מסועף, משוכלל ומסוכן. את סכנת מנהרות התקיפה למדנו כבר באירוע חטיפת גלעד שליט ב־2006 ובאירועים נוספים, עד שלבסוף מצאנו לכך פתרון קסם בהקמת גדר משוכללת שנחפרה ונוצקה לעומק עשרות מטרים. השקענו בגדר מיליארדים ועם השלמתה הכרזנו על מציאות ביטחונית חדשה ומוגנת, רק כדי לראות לגודל אסוננו איך הגדר הזאת נפרצת בקלות באמצעים פשוטים ובעשרות מקומות, בדרך אל הטבח הנורא של 7 באוקטובר.
3.
ביהודה ושומרון, ברוך ה', אין חטופים ואין רקטות שמאיימות על ערי המרכז הסמוכות. ביהודה ושומרון אין מדיניות הכלה. כוחות צה"ל ושב"כ פרוסים בעומק השטח, מקבלים מידע מודיעיני שוטף, נכנסים בעת הצורך אל תוך האזורים שבשליטה פלשתינית ופוגעים במחבלים בכל מקום שהם נמצאים בו. כשמדי פעם מנסים לנקוט מדיניות הכלה באזור מסוים או לסמוך על הרשות הפלשתינית שתילחם בחמאס, התוצאה הנפיצה והמדממת לא מאחרת לבוא. זה לא שאין טרור ביהודה ושומרון, אבל גובה הלהבות נמצא בשליטה, ובכל רגע ניתן להעביר הילוך לפעילות התקפית עצימה. הנוכחות הצבאית וההתיישבותית היא שעשתה את ההבדל בין המציאות הנסבלת ביו"ש ובין מה שאפשרנו לחמאס לעולל לנו לאורך השנים עד לאסון הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל.
היום כבר ברור לכל מי שלא מתעקש לעצום את עיניו שההתנתקות, הנסיגה והגירוש המיטו על ישראל מציאות ביטחונית הרת אסון. חטא הגירוש היה איוולת ביטחונית איומה ועוול מוסרי נורא, וטבח 7 באוקטובר הוא תוצאה שלו. זה לא אומר שלא היה אפשר למנוע את אסון הטבח גם לאחר הגירוש. עם יותר ערנות וכוננות ופחות שאננות, בוודאי שזה היה אפשרי. אבל תפיסת ההכלה, הנכונות לחיות לצד הטרור במקום לקדש מלחמה עליו, היא שהמיטה עלינו תחילה את אסון הגירוש ולבסוף את אסון הטבח.
הלקח הברור הוא שאסור לישראל לאפשר את קיומו של איום ביטחוני לצידה, ולהיתלות בכל מיני הסברים ותקוות מדוע האיום הזה לא ימומש. מתוך התפיסה המעודכנת הזאת יצאנו להשמיד את הגרעין האיראני, וסירבנו להסתמך על התקווה שגם אם איראן תשיג נשק גרעיני הוא לא יופעל נגדנו בגלל חששות שונים. מתוך התפיסה המעודכנת הזאת, אסור גם לאפשר מצב שבו חמאס יוכל לחזור ולבנות את כוחו בעזה. אם כנים אנחנו בהחלטתנו הנחושה שטבח 7 באוקטובר לא יחזור על עצמו, ארגון החמאס חייב להיות מפורק ומושמד לחלוטין. המטרה הקריטית הזאת היא שמצדיקה את המשך סיכון חייהם של לוחמינו בעזה, ובלית ברירה היא מצדיקה גם סיכון מסוים של החטופים, כפי שאמרה השבוע בצדק ובאומץ חברת הקבינט השרה אורית סטרוק.
4.
הניצחון בעזה יושג כאשר חמאס יפסיק להתקיים כארגון לוחם או כארגון אזרחי, והרצועה כולה תהיה כבושה ונשלטת בידי צה"ל. כמובן שבמצב כזה גם החטופים ישתחררו. זה אומר למשל שחמאס יהיה לא קיים כגוף שמשלם משכורת חודשית לרבבות עובדיו ומחבליו, או מנהל את חיי האוכלוסייה בדרך כלשהי. לא מזון, לא חינוך, לא בריאות ולא כלום. אף עזתי לא יעז לפעול במוצהר מטעם חמאס, כי הוא ידע שאם יעשה זאת הוא יחוסל או ייעצר. רוב המחבלים יניחו את נשקם בהיעדר תוחלת להמשך המאבק. מיעוטם ימשיך בלוחמת גרילה בדומה למה שקורה היום ביהודה ושומרון, והשב"כ וצה"ל יילחמו בהם ויסכלו אותם בעזה ובחאן יונס, כמו שזה נעשה היום בשכם ובג'נין. מאות אלפים יהגרו מעזה מרצונם החופשי למדינות שיסכימו לקבל אותם במסגרת הסדר מדיני או במעמד של פליטים.
השלטון בעזה יהיה בשנים הקרובות ממשל צבאי שלנו. בעתיד הרחוק אפשר לחשוב על שליטה עצמית מוניציפלית, מחולקת לקנטונים ולא חמושה, עם נוכחות צבאית ישראלית כמו ביו"ש, וכדאי מאוד שגם עם נוכחות התיישבותית – הרבה יותר מסיבית מבעבר.
בינינו ובין המציאות הרצויה הזאת מפרידים רק בהירות ההכרה ונחישות הרצון וסדר עדיפויות נכון. כשהמטרה תהיה ברורה, היא תושג בשבועות ספורים של לחימה, בין אם בהסתערות עוצמתית ובין אם בדרך של מצור. אם נמשיך להיות כבולים בידי הייעוץ המשפטי, דעת הקהל העולמית וחתירה חסרת תכלית לעוד עסקת חטופים – הדשדוש המדמם הזה ימשיך לגבות מחיר דמים כבד ואף עלול להסתיים בתיקו שמבחינת חמאס הוא ניצחון.
