השינויים האחרונים שהכניס חבר הכנסת יולי אדלשטיין במסמך העקרונות של חוק הגיוס, שכבר הוסכם על ידי הצדדים, הם לטענת החרדים ביטוי מובהק לכך שידי אדלשטיין נגועות בשיקולים פוליטיים. החרדים בטוחים שהם נפלו קורבן לטינה שאדלשטיין רוחש לנתניהו עוד מימיו כיושב ראש הכנסת, וככל הנראה מתוך הכרה כי דעך כוכבו. בשנה החולפת נציגי המפלגות החרדיות התלוננו על תחושות של ניכור ועוינות מצד אדלשטיין, שלדבריהם ניגש למלאכת התיווך העדינה מתוך הסתייגות וחשדנות מובנית, כשהוא נתון ללחצים מצד גורמים פונקציונרים שמזוהים עם האופוזיציה. לטענתם זה נעשה בדומה למקרי עבר כששרון, בנט, ליברמן, גלנט ואחרים מיהרו לעוטפו בחיבוק דב פוליטי ולנצל את הסוגיה כדי לתקוע טריז בין מפלגות הקואליציה ודחיקת העמדות החרדיות לפינה. אדלשטיין מצידו חזר והדגיש שחוק ללא סנקציות חריפות, כמוהו כחוק השתמטות. אך כפי שהיינו מצפים מבני זוג שמצויים בהליכי גירושין שידעו להתעלות לגודל השעה ולהסכים למסכת ויתורים הדדית כדי להימנע מסאגה יצרית מתמשכת על חשבון הילדים המשותפים, קל וחומר נצפה לכך כשמדובר בעיסוק באחת הסוגיות הרגישות והנפיצות מקום המדינה שנדונה בין שותפות לממשלה.
כדי לסבר את האוזן: במהלך ממשלת השינוי אושר ב־2022 חוק עם יעד גיוס של כ־1,560 חרדים בשנה הראשונה ויעדים מדורגים של עד כ־1,830 בשלישית, לצד הורדת גיל הפטור מ־26 ל־21, על מנת שיוכלו להשתלב מוקדם יותר בשוק העבודה. החוק הנוכחי כולל יעדי גיוס גבוהים בהרבה: 4,800 מגויסים בשנה הראשונה, עם עלייה שנתית עקבית של 20 אחוז במספר המתגייסים, במטרה להגיע ל־50 אחוז מגויסים מקרב החרדים בתוך חמש שנים בלבד במקום שבע, כפי שדרש אדלשטיין ברגע האחרון והתקבל על ידי החרדים. ועדיין, לצד המחלוקות שקיימות בחוק הנוכחי בעיקר בנוגע למנגנוני הפיקוח ליישומו (שהינם נוקשים בתצורת החוק שאושרה על ידי שני הצדדים ערב הלחימה באיראן), ראוי להדגיש שחוק הגיוס הנוכחי מציב רף שאפתני חסר תקדים וגבוה במידה ניכרת מהחוק שנוסח בממשלת השינוי. אף שזו התנהלה אז מול שער פוליטי ריק כשהחרדים באופוזיציה, ואף שעמדו לרשותה שלושה מושבי כנסת מלאים להעברת החוק, הוא הופל על ידי חברת הכנסת ממרצ ג'ידא רינאוי זועבי, שהייתה האצבע המכרעת והתנגדה לחוק. לטענתה עשתה זאת מתוך חשש שהדבר יהווה מדרון תלול לכפיית גיוס ושירות אזרחי של ערביי ישראל.
המבקרים טוענים שבניגוד להצעות החוק שהועלו בעבר, המתווה אינו נותן מענה מיידי לצרכים הביטחוניים החריגים שהתעצמו לאחר שבעה באוקטובר. ברם, חשוב לזכור שכאשר מדובר בתהליכי חיברות בממדים כאלה, צורכי השוק תמיד יפגרו בכמה צעדים אחר החזון האידיאי. דוגמה בולטת היא סוגיית הלימודים האקדמיים; מה שנראה לפני קצת יותר מעשור כחזון אוטופי רחוק מהמציאות, הפך למציאות מוכחת: אלפי אברכים, כולל בוגרי ישיבות עילית כוויז'ניץ ובעלזא, משולבים באקדמיה ובשוק העבודה. רבים מהם רוכשים מקצועות יוקרתיים ומשתלבים בתפקידי מפתח בחברות הייטק ובתעשיות ביטחוניות. לאור כך הקו המנחה חייב להיות: להתחיל לפעול כאן ועכשיו! גם אם בתחילת הדרך המספרים יהיו צנועים יחסית, התנעת התהליך תאפשר לכוחות השוק לפעול וליצור בסיס לתיקוני חקיקה ומקצי שיפורים בהמשך הדרך.
ההיסטוריה מלמדת על ניסיונות רבים להסדרת סוגיית הגיוס לאורך השנים. המוכר שבהם הוא חוק טל, ב־2002, שהציע מתווה הדרגתי לשילוב חרדים בצבא. בדומה לקודמיו והבאים אחריו גם הוא נפסל על ידי בג"ץ כחלק ממעגל שוטה: המדינה מצהירה על כוונות, מנסחת חוקים, ובית המשפט פוסל אותם. סביר מאוד להניח שאילו החוק היה נותר בתוקף, גיוס חרדים היה כבר מציאות נורמטיבית בחברה הישראלית כיום. אם חוק הגיוס לא יעבור במלחמה הנוכחית, הרי שעל פי ניסיונות העבר קיים סיכוי גבוה שהתהליך יתמסמס עוד שנים ארוכות. קשה להאמין שממשלות שמאל-מרכז יתאמצו להוביל חוק כה מורכב ושנוי במחלוקת, בעיקר כאשר במערכת המשפטית ובתקשורת צפויים לתת גיבוי לאפסון החוק ב"הולד", כל עוד המטרה מקדשת את צורכי הממשלה שהם חפצים ביקרה.
לפיכך יש לברך על החלטת הקואליציה למנות את חבר הכנסת בועז ביסמוט ליושב ראש ועדת חוץ וביטחון. מעבר להיותו חבר ועדה פעיל שמכיר את נבכי החוק לפני ולפנים, הוא גם מביא עימו יחסי כבוד ורגישות הדדיים עם המפלגות החרדיות. ביסמוט העיד בעבר שעל אף הקשיים הביורוקרטיים הקשים שחווה לאורך תהליך הגיור שעברה רעייתו, הם מעולם לא חשבו לשבור את הכלים לרגע, כי האמין בכל מאודו בקדושת המטרה אל מול מהמורות הדרך. גם הפעם ביסמוט הבטיח שיקדם תהליך אחראי וענייני ובעיקר מכבד, שממיר את רף החשדנות המובנה באמון הדדי, ומתוך הכרה שאף הסכם דרקוני לא יוביל את אותם מגויסי כפייה להפוך ללוחמים עם מוטיבציה. במקרה הטוב ייווצר מאגר של חיילים ממורמרים שמטרתם היחידה היא לסיים את השירות במהירות האפשרית ובמינימום תרומה.
גם הציבור החרדי מבין שהפעם הדבר ייעשה תחת זכוכית מגדלת ציבורית, ללא טריקים ושטיקים. אם כן ישנו צורך בחוק שמכיר בזכותה של החברה החרדית לשמור על זהותה, תוך קידום פתרונות פרגמטיים שישרתו את צורכי הביטחון של החברה הישראלית כולה. דמיינו בעיניכם את המראות הבאים: מדים צבאיים מתייבשים על חבלי כביסה במרפסות בבית שמש, ברחוב גאולה בירושלים ובביתר עילית, והתמונה הזאת מתקבלת בקהילות בהבנה, גם אם לא בטבעיות. זו אינה פנטזיה, אלא אפשרות מוחשית יותר מתמיד, אם רק נבחר בדרך הנכונה.
הכותב הוא מנכ"ל בלומברג תקשורת
