בשבוע הראשון לפציעתו של אלקנה לוי, נפגשו הוריו עם בני משפחת מדן – אלישע, אשתו מירי, אביו הרב יעקב ואימו רות, כדי לשמוע מהם איך מתמודדים עם קטיעת גפיים, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה נפשית ואמונית. כשאורית לוי שאלה אותם: "אין לכם שאלות באמונה?", ענה הרב מדן בתקיפות שתורת הגמול היחידה שהוא מכיר בארץ ישראל היא מטבע הלשון שטבע חיים שטורמן לפני יותר ממאה שנה בעין חרוד: נופלים ההולכים ראשונה.
מתוך 6,108 פצועי צה"ל מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', שלושה הם בניהם של הרב משה ואורית לוי, תושבי תל אביב. לפני כחודש נפצע קשה הבן השלישי אלקנה, קצין בגולני, בפיצוץ בח'אן יונס, איבד את שתי רגליו וספג פגיעה בעינו. הסיפור נגע לליבם של רבים, בהיותו פצוע שלישי מאותה משפחה. על אף המציאות המאתגרת, המשפחה משדרת חוסן ועוצמה שמעניקים כוחות לכל הסובבים.
הרב משה ואורית לוי הם הורים לשבעה ילדים. פרט לשלושת הבנים שנפצעו ישנם עוד שני בנים ושתי בנות. "בליל שבת הראשון אחרי הפציעה היה לנו חשוב מאוד לשבת עם הילדים ולהקשיב לכולם", מתארת אורית בשיחה עם 'בשבע'. "הייתה לנו פינה בטיפול נמרץ. בסוף הסעודה, שנמשכה עד שתיים בלילה, דיברנו ובכינו. היה קשה מאוד, אך גם חשוב וחזק מאוד. זה היה בפרשת מסעי, דיברנו על המסע ועל המשא".
את הריאיון אנחנו עורכים בפתח המחלקה האורתופדית שבבית החולים סורוקה בבאר שבע. ההורים, בני המשפחה והחברים של אלקנה נמצאים במקום יום יום, שעה שעה, במטרה לעטוף אותו כמה שאפשר. בשל המבקרים הרבים, בית החולים העמיד לרשותם פינה שבה יוכלו להתרענן ולצבור כוחות. יומיים לאחר הריאיון עבר אלקנה לשיקום בתל השומר. "אנחנו משתדלים שכל אחד יצא טיפה להתאוורר. לפחות בשלב של האשפוז, אנחנו עוד לא בשגרה. אנחנו עדיין במלחמה, לכן אנחנו צריכים את כל הכוחות", משתפת אורית. "אמרתי להם שמבחינתי זה שכולם פה ביחד, לי זה ודאי נותן כוח. תוך כדי השיקום, נתחיל בשגרת מלחמה".
מדובר בתהליך שיקום ארוך ומאתגר שכולל לימוד כיצד להתנהל באופן עצמאי, ובהמשך יגיע שלב של התאמת פרותזות. "זאת דרך ארוכה", היא מישירה מבט למציאות. "בסיומה בעזרת השם כל אחד יחזור לשגרתו. כשאראה שכולם בשגרה, אתחיל לחשוב איך אני חוזרת לשגרה". ביומיום אורית מנהלת עסק עצמאי של עיצוב פנים.
הדירה שהמשפחה מתגוררת בה בתל אביב אינה מתאימה כעת למצבו הפיזי של אלקנה. ההורים כבר חושבים קדימה. "רגע אחרי שאמרו לנו מה מצבו של אלקנה, אמרתי למשפחה: אנחנו לא נוכל לחזור לגור בבית שלנו", מספרת אורית, "כולם התעצבנו עליי: מה את חושבת על זה עכשיו? אז כן, יש איזושהי אופציה לדירה אחרת, שאנחנו עכשיו עסוקים גם בבדיקה איך לשפץ אותה".
עדכון באמצע ההקפות
אחרי 27 שנים שבהן שימש ר"מ בישיבה הגבוהה 'מעלה אליהו' בתל אביב, הקים הרב משה לוי שלוחה של הישיבה בהרצליה. הישיבה נפתחה לפני שנתיים בדיוק, בחודש אלול תשפ"ג, בהרכב של חבורה מישיבת 'מעלה אליהו' עם מצטרפים חדשים. זמן אלול היה מוצלח במיוחד, אך מלחמת 'חרבות ברזל', שפרצה אחרי כחודש וחצי, טרפה את הקלפים.
לרגל החג התארחה המשפחה בדירת הר"מים של הישיבה בהרצליה. בעיצומן של ההקפות בשמחת תורה נכנס הבן השני, רב סרן י', להיכל הישיבה וביקש מאביו לצאת איתו רגע החוצה. "הוא עדכן אותי שפרצה מלחמה בעזה, ושהבן הגדול שלנו, רחמים ישי, נפצע קל. זאת הייתה ההודעה הראשונה שקיבלנו", משחזר הרב לוי. את האזעקה שהופעלה ברבע לשבע הוא פספס משום שהיה שקוע בתפילה, אך אשתו אורית התעוררה ממנה בבהלה. "לא בדיוק הבנו מה פתאום יש אזעקה, אבל קמנו והלכנו לחדר המדרגות של הבניין. אחרי כמה דקות, בשיא הרוגע, חזרתי לישון", היא מספרת. "בסביבות שמונה וחצי יצאתי לסלון וראיתי את הבן השני שלנו על מדים. 'אמא, יש בלגן בארץ. פרצה מלחמה, הקפיצו אותי לצבא, ורחמים ישי נפצע קל בפָּנים'".
רחמים ישי נפצע בסביבות 7:30 בבוקר. הוא היה חייל במוצב מש"א ארז, הסמוך לחוף זיקים, שאליו פלשו מחבלים מהים. הוא ניהל קרב הגנה על המוצב. בשלב מסוים הצמד שלו נהרג, וכמה דקות אחר כך הוא ספג כדור של קלצ'ניקוב בפניו. "ברוך השם לרחמים ישי יש הבנת מציאות מופלאה. ברגע שהוא נפצע, הוא עשה סלפי ושלח לשני אנשים שהוא סומך עליהם: למ"פ שלו ולאח שלו, כדי לוודא שמישהו מבחוץ ידע שהוא פצוע", מספרת אימו בגאווה בלתי מוסתרת. "אח שלו הדריך אותו בווטסאפ ואמר לו: אתה לא מחכה לפינוי! אתה מנסה לראות איך אתה מפנה את עצמך. המשימה שלנו היא שלא תהיה חטוף. בסופו של דבר, הטבח של המוצב פינה אותו. בדרך ירו עליהם מסוואנה צה"לית. רחמים ישי היה בטוח שזה דו"צ, אז הם לא השיבו אש. למפרע התברר שהמחבלים גנבו את הסוואנה מהחוף, התמקמו בעמדה צה"לית וירו עליהם. הטבח של המוצב עצר כי הוא נפצע, ואז רחמים ישי צרח עליו: אתה ממשיך לנסוע, אחרת נהפוך למטרה נייחת. הטבח התגבר על הפציעה והמשיך בנסיעה, שהצילה גם את חייו. אם היה נשאר במוצב, לא בטוח שהיה שורד.
"הבן השני שלנו עדכן אותנו שהפציעה הייתה קלה: 'דיברתי איתו, הכול בסדר, הוא בהכרה', הוא אמר לנו. הוא פונה לברזילי. ניסינו לחשוב איך מגיעים לברזילי. בראש של ירושלמים במקור, חשבנו שנמצא מונית עם נהג ערבי", משחזרת אורית. הרב משה מציין שהמחשבה ההלכתית הייתה שאם הוא פצוע קל, זה לא פיקוח נפש, "כך שאי אפשר לנסוע כרגיל לבית החולים". למעשה לא היה ניתן להשיג נהג נוכרי, וההורים המודאגים נאלצו להמתין עד צאת החג.
אף שדווח להם שרחמים ישי פונה למרכז הרפואי ברזילי, הוא לא נמצא ברישומי בית החולים. "במוצאי שבת בתשע בערב, דפקו לנו בדלת שני קצינים. לשבחם ייאמר שהם אמרו מיד: זאת הודעת פצוע, אבל את השנייה הראשונה הזאת בעלי לא שמע. כשהוא ראה קצינים בדלת, הוא היה בטוח שקרה הגרוע מכול. הוא אמר: אני לא מאמין לכם!", היא נאנחת. "אני צרחתי עליהם: מה פתאום פצוע קשה?! אמרו לנו שהוא פצוע קל!". הרב משה מסביר: "אבא שלי היה רב שכונה. ידעתי שהודעת מוות לא מודיעים למשפחה בפעם אחת, בום! אלא אומרים בהדרגה: פצוע קשה, קשה מאוד, ואז לאט לאט נותנים לאנשים להבין. חשבתי שזה מה שהם עומדים לעשות לנו".
במוצאי שבת הגיעו ההורים לברזילי, שם גילו לתדהמתם שבנם נמצא בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם, ומוגדר בשם אנונימי 855. "היו בעצם שני קווים מקבילים. הרישומים של ברזילי היו אנונימיים, אבל ברישומים של צה"ל ידעו מי הוא", מציינת אורית. בברזילי הוא שהה חמישה ימים, משבת עד יום רביעי. כשיצא מטיפול נמרץ, הוחלט להעביר אותו לבית החולים איכילוב בתל אביב, שיהיה קרוב יותר לבית. "שיקול נוסף היה שבאותם ימים אשקלון הייתה עדיין תחת אש. ביום הראשון שהיינו שם נפל טיל על ברזילי. הבנו שאחרי חוויה לא פשוטה כמו שהוא עבר, נכון שהוא יהיה קצת פחות מטווח, במקום קצת יותר רגוע". אחרי 16 ימים שוחרר רחמים ישי הביתה לשיקום יום. בהמשך עבר כמה ניתוחים. אחרי הניתוח השלישי הוא אושפז במחלקת שיקום למשך חמישה חודשים.
משפחת לוי ניסתה לחזור לשגרה, אך זאת המשיכה להשתבש. חודשיים אחרי הפציעה של רחמים ישי, הרב משה קיבל אירוע מוחי. "הייתי בשיעור דף יומי", הוא מספר. "לקראת סוף השיעור הרגשתי שאני לא מצליח לדבר. חשבתי שזאת סתם חולשה רגעית. בסוף השיעור נסעתי לישיבה בהרצליה, למפרע התברר שנהגתי תוך כדי אירוע מוחי. החברותא שלי בישיבה אמר לי: הרב, אתה לא מרגיש טוב, לך לנוח קצת. אמרתי לו: עדיף שאחזור הביתה. התקשרתי לאורית ואמרתי לה: תעברי דרך הבית. כשאורית הגיעה הביתה, אמרתי לה שאני מרגיש כבדות בפה. ישר אורית אמרה לי: זה אירוע מוחי, אנחנו טסים לבית חולים!". בתוך רגעים ספורים בבית החולים אבחנו שאכן מדובר באירוע מוחי. "במשך כמה ימים הייתי מאושפז, ואחר כך שלושה חודשים בשיקום. היום אני ברוך השם בסדר. זה כמעט מאחוריי".
מה'שבעה' לשערי צדק
בתום שלושת חודשי השיקום, משפחת לוי הצליחה לחזור לשגרה מסוימת, אך לא לגמרי מלאה. אביה של אורית אושפז בבית החולים, ובחודש אייר אשתקד הוא נפטר. בסוף השבעה הגיעה הבשורה על פציעת הבן השני. "בערב האחרון של השבעה, רחמים ישי נכנס לסלון וראיתי על הפנים שלו שמשהו לא בסדר. שאלתי אותו: 'רחמים ישי, מה קרה?', והוא ענה: 'י' נפצע קל בעזה'. ישר הזדעקתי: 'מה קל? כבר הייתי בסרט הזה'. הוא אמר לי, 'הנה אמא, תדברי איתו, הוא לא מורדם ומונשם'. הוא נתן לי את הטלפון, וי' אמר לי: 'אמא, אני בסדר, פוניתי במסוק לשערי צדק'. קמנו עם החולצה הקרועה, ונסענו לשערי צדק".
כלי הרכב הצבאי שי' נסע בו בעומק רצועת עזה חטף טיל RPG. בהתחלה הוא הוגדר פצוע אנוש משום שקיבל הרבה רסיסים בראש, אבל בסופו של דבר ברוך השם הפציעה הייתה שטחית. "היה לו שיקום של שבעה חודשים. בחודשים הראשונים של השיקום שני הבנים היו מאושפזים יחד בשיקום באיכילוב. מאז ברוך השם י' חזר לצבא, שם הוא משרת בקבע". כמעט שנה של שקט עברה על משפחת לוי, עד שהתבשרו לפני חודש על פציעת הבן השלישי, אלקנה.
איך התחושה כשזה קורה לכם בפעם השלישית?
הרב משה: "יש פסוק ידוע: 'והחוט המשולש לא במהרה יינתק'. כשנסענו לסורוקה, לא ידעתי מה זה אומר פצוע קשה. גם אחרי הפציעה של רחמים ישי לא ידעתי למה לצפות. ידעתי שהוא חי, אבל לא ידעתי מה המצב שלו. המשפט שליווה אותי כל הדרך בנסיעה היה: ריבונו של עולם, נפצעו לנו שלושה ילדים, אני רוצה את שלושתם חיים".
המצב שלו קצת יותר מורכב מאשר של השניים הקודמים.
אורית: "בהחלט יותר מורכב. מאוד מאוד כואב. אלקנה אומר: אני לא רוצה שיאחלו לי חיים מלאים וטובים! בסך הכול רציתי להיות בן אדם רגיל. אני רוצה חיים רגילים, לא מלאים. כל פעם שמאחלים לי בהודעות ובטלפונים 'רפואה שלמה' אני מתכווצת, כי הוא כבר לא יהיה שלם".
הרב משה: "ב'מי שבירך' שעושים לאלקנה, מברכים אותו שיהיה בריא ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אבל אין לו. אז אני אומר: בבחינת רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".
איך הוא מקבל את זה?
אורית: "העיכול וההבנה של ההשלכות קשים מאוד. השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך – זה משפט חזק שהולך איתו, שהקב"ה לא התחייב שיהיו לו רגליים עד 120. אלקנה הוא כן מאוד. אז כשקשה לו, הוא יכול להגיד מזמור לתודה על 23 השנים שהיו לו עם הרגליים".
הרב משה: "מצד אחד הוא לא רוצה לשדר מלאכיות. מצד שני הוא עם חוסן פנימי גדול מאוד. יש לו משפטים של רבי נחמן שתופסים אותו חזק, שאם ככה השם רצה, שעד גיל 23 וחצי יהיה אלקנה מלא, מעכשיו הוא רוצה את אלקנה בלי רגליים ויש לו תפקיד. התחדש לי פשט בפסוק 'והשיב לב אבות על בנים' – שאני לומד מהבנים שלי אמת, כנות, יושר בעבודת השם, זה בעיניי מיוחד במינו".
"לחיילים יש כוח להמשיך להילחם"
מבחינתה של אורית, המלחמה שלהם על השיקום של אלקנה והמלחמה של עם ישראל היא אותה מלחמה. "אנחנו לא אנשים פרטיים בעניין הזה", היא מבהירה. "אלקנה אומר: זה לא שהחלקתי על אופנוע. זאת אותה מלחמה. זה גם מה שנותן לנו כוח, הידיעה שאנחנו חלק מהמלחמה של עם ישראל".
"אנחנו לא מלאכים, קשה לנו", מוסיף הרב משה בכנות, "אבל יש לנו תפקיד גדול, להזכיר לעצמנו ולעם ישראל את המטרה הכל כך מוצדקת של המלחמה הזאת – לבער את הרע כפשוטו. כמו שאנחנו מבקשים בתפילות ראש השנה 'והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ' – ממשלת חמאס, זה ממש לנגד עינינו ועיניהם של ישראל. לא מזמן הגיעו לפה הורי חיילים של אלקנה כדי לבקר אותו. אחד האבות אמר: 'יאללה, נשבר לי, די! העיקר שיגמרו'. ואז דווקא אחות של אלקנה, אלקנה ועוד חברים אמרו לו: 'מה פתאום? מה זה נשבר? עוד לא סיימנו את המשימה!'".
לשיטתכם, המלחמה מתנהלת נכון? יש קולות שטוענים שאנחנו לא עושים דברים שהיינו צריכים לעשות, בגלל כל מיני סיבות שהן לא בהכרח ענייניות.
אורית: "בשיחות סלון כולנו יודעים להיות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ולתת עצות, אבל שנייה אחר כך אנחנו אומרים: מזל שאנחנו לא. כי אנחנו לא יודעים לקחת את האחריות הזאת. בעיניים שלי, מה פתאום להכניס סיוע הומניטרי? מה פתאום לרחם עליהם בכלל? אבל אני לא מבינה את כל השיקולים. אני לא יודעת איך לנהל את זה. אני כן יודעת להגיד שאין אופציה אחרת חוץ מלנצח. אחד הבנים שלנו אמר לאותו הורה של חייל: 'היה נכון בעיניך שמנהיגי בעלות הברית היו מוותרים לנאצים?'. אין אופציה כזאת! תעשו את זה איך שאתם רוצים, תעשו את זה הכי מהר, הכי טוב, ושיהיה ברור וחד שכל הקמים עלינו לכלותנו יושמדו".
"הבא להורגך השכם להורגו – זה שכל ישר, לא איזה פלפול", מוסיף הרב משה. "זו תובנה עמוקה של המציאות. זה שייך לעומק רוחני, שעם ישראל מתבגר ומבין מה הוא רוצה מעצמו". "בשבועיים-שלושה הראשונים של המלחמה זה היה קונצנזוס", מזכירה אורית. "היה לנו חבר קיבוצניק פצוע קשה שהכרנו בבית החולים, הוא אמר: נהפוך את עזה לחוף הים של שדרות. זה היה ברור. אז יכול להיות שבאמת זה קצת יותר מורכב ממה שחשבנו, זה יותר ארוך, אבל בואו נחזור ליסוד שמשותף לכולנו".
הרב משה: "אלקנה כל הזמן אומר לנו: אנחנו רוצים להגיד למקבלי ההחלטות במדינת ישראל שיש לנו כוח להמשיך עד שעם ישראל ימלא את הייעוד שלו".
אורית: "החיילים של אלקנה, שחוו אירוע טראומטי של אובדן חבר שלהם ופציעה קשה מאוד של המ"מ החדש והאהוב שלהם, מיד אחר כך המשיכו לעשות את העבודה, והמשיכו לעדכן אותו: הרגנו מחבלים, מצאנו אמל"ח וכן הלאה. חשוב להם גם כל הזמן להגיד: יש לנו כוח ואנחנו ממשיכים קדימה".
מה התחושות שלכם כשאתם רואים את ההפגנות על עצירת המלחמה?
"זה קשה לי מאוד", מודה אורית. "אני מנסה לא להתרכז בזה, אבל אני גם מנסה להיזהר לא להגיד דברים חריפים. אני מזמינה כל אחד מהמפגינים לבוא ולדבר".
הרב משה: "היה פה חייל שבא לבקר את אלקנה, בזמן שהייתה הפגנה למטה. הוא סיפר שניגש אליהם ואמר להם: אני בא מעזה. נראה לכם שאני רוצה להפסיק? אתם אומרים לי להפסיק? הוא אמר שהם שמעו את זה ואחר כך הלכו משם".
עברתם שלוש פציעות בזו אחר זו. יש לכם תובנות שיכולות לתת כלים להורים של חיילים פצועים?
אורית: "קודם כול הקשר עם הקב"ה הוא שנותן את הכוח. מעבר לכך, ברור לי על איזו מטרה קדושה הבנים שלי נלחמו, ולמה הם נפצעו – גם זה דבר שנותן לי כוח. כשאלקנה התעורר בטיפול נמרץ, הוא אמר לנו שהיה עושה את אותו הדבר שוב, גם כשהוא יודע את המחיר".
אם הייתם מראש יודעים שזה המחיר, הייתם שולחים את הילדים באותה בהירות?
"כל אמא ששולחת את הבן שלה לצבא, יודעת שהוא יכול לא לחזור חס ושלום. אנחנו אנשים ריאליים. לצערנו זאת אופציה שקיימת. אף אחד לא רוצה לחשוב עליה, אבל אם תדבר עם אימהות של לוחמים, זו התחושה המשותפת לכולם. הילדים שלי צוחקים עליי שמכל דפיקה בדלת אני קופצת. אף אחד לא בוחר בזה, כולנו רוצים ומתפללים שכולם יחזרו בריאים ושלמים, אבל אנחנו לוקחים את זה בחשבון. שואלים אותי: תגידי לחתן שלך לא ללכת? תגידי לבנים הבאים שלך לא להיות קרביים? אולי אני אמא משוגעת, אבל זו לא אופציה. יש לנו תפקיד. אם כל אחד יגיד 'אנחנו לא נעשה את זה' – אז מי יעשה?", היא תוהה.
"עוד כשהיינו בטיפול נמרץ בברזילי, אחרי הפציעה הראשונה, כמות האהבה והחיבוק שהורעפו עלינו הייתה בלתי נתפסת. גם פה בברזילי, כל טלפון, כל עוגה שמגיעה, כל מכתב פשוט מרגשים ברמות. נסתרות דרכי השם, אבל בעיניי לפחות, התוצאה של שמחת תורה ושל כל המלחמה המורכבת הזאת היא שאנחנו יכולים להסתכל במראה ולראות שאנחנו פשוט עם שעשוי מזהב טהור. להיות זהב טהור זה לא רק בשביל ללטף לעצמנו את האגו ולטפוח לעצמנו על השכם. יש בזה גם אחריות. יש לנו גם תפקיד. התפקיד הזה הוא מורכב, הוא קשה, אבל זאת זכות. שנזכה בעזרת השם למלא אותו רק בחן, בחסד וברחמים".
***
