1.
אל תיתנו להתרגשות מהתמונה הלילית המדהימה עם עשרות האלפים בסליחות הראשונות השבוע בכותל לבלבל אתכם. אל תיתנו גם לתמונות שעוד יבואו לילה אחרי לילה – מהשבוע ועד לשיא בערב יום הכיפורים – להסיח את דעתכם מהאמת.
ומה האמת? שהתופעה הזאת, של ישראלים שבימים אלה מתעוררים בתשובה, היא כל כך הרבה יותר גדולה מכמה עשרות אלפים בסליחות בכותל, או אפילו ממאות האלפים שיבואו בהמשך. עוד לא הומצאה המצלמה שיכולה להכניס לפריים אחד את כל הישראלים שליבם הומה בתשובה בחודש אלול תשפ"ה.
2.
אני לא משתמש בביטוי "ליבם הומה בתשובה" לתפארת המליצה. זה לא שנחה עליי רוח ספרותית לקראת הימים שבין כסה לעשור. כתבתי תיאור עיתונאי פשוט של מה שעובר בימים אלה ממש על מאות אלפי יהודים (ואם מכניסים לחשבון גם את יהודי העולם – אולי אפילו מיליוני יהודים), שחוו את המכה הנוראה והמעוררת של שבעה באוקטובר, ושחוו את החיבוק האלוקי הגדול של המתקפה באיראן – ולא נשארו אותו הדבר. איך אפשר להישאר אותו הדבר?
מה הם עושים בפועל? זה בכלל לא משנה. סתאם. נראה לכם? ברור שזה משנה. משנה לקב"ה, אבל אפילו עוד לפני זה: משנה להם. הם מחפשים עשייה. יהדות כתרבות? אל תחרטטו אותם. זה אולי היה השיח לפני שבעה באוקטובר. נפשם משתוקקת (שוב: תיאור עיתונאי!) לבטא את ההתעוררות הרוחנית באמצעות מצוות מעשיות. אולי לכן הפרשות חלה הפכו להיות כאלה פופולריות. מכל תרי"ג המצוות דווקא הפרשת חלה? כן. כי היא מאוד מעשית, פיזית, בצקית. אלו דברים שיש להם שיעור.
3.
אבל זה לא רק הפרשת חלה. זה גם שמירת שבת (ברמות שונות: החל מלהתנתק מהסלולרי ולא לנסוע ברכב, ועד הימנעות מלהוציא פסולת מתוך אוכל). וכמובן: הנחת תפילין. ראיתי השבוע, ממש במקרה, איגרת ישנה מאוד של הרבי מלובביץ'. עוד לפני שהוא היה אדמו"ר, אלא רק חתנו של האדמו"ר הקודם של תנועת חב"ד. הוא כתב מכתב אישי מרגש ליהודי שהתחיל להניח תפילין: "מעומק הלב וברגש של אהבת ישראל הננו מברכים אותו בצעדו החשוב ביותר. ראש שמניחים עליו תפילין חושב כיהודי. לב שלידו מניחים תפילין חש כמו לב יהודי. ויד הקשורה בתפילין – רחוקה ממעשים רעים, ועושה תמיד מעשים טובים". וואו. כמה פשוט, כמה עמוק.
והוא מסיים את המכתב הקצר לאותו יהודי כך: "תורה ומצוות הם חיינו. הנחת התפילין שלו היא אושר עבורו ועבור משפחתו. זו טובה לכל עמנו והגנה לארץ בה אנו נמצאים". כל כך הרבה ישראלים מבינים היום, מרגישים היום, ובעיקר מקיימים היום, את מה שהרבי מלובביץ' כתב פה לאותו יהודי.
על הפופולריות של מצוות ציצית לא צריך לדבר, כי רואים את זה בכל פינה. טהרת המשפחה לא רואים, אבל זה גם בכל פינה.
וכמה מסעדות הפכו לכשרות בשנתיים האחרונות? או בגלל שבעל הבית התחזק, או בגלל שבעל הבית פשוט הבין שבשביל להרחיב את קהל הלקוחות, או אפילו כדי לשמר אותו – הוא חייב להתחיל להיות כשר. יהדות ככשרות.
4.
אני מציץ מדי פעם למייל של אשתי ורואה מה הולך שם סביב כל דבר שרק מריח מיהדות. השבוע למשל היא פתחה סדנה לחודש אלול לנשים. בפרסום שהיא הוציאה לא היו יותר מדי פרטים והבטחות. לטעמי אפילו פחות מדי. רק מילים כמו "להגיע מוכנה לאלול", "תשובה והתעוררות", "לגלות את משמעות התפילות והסידור". אבל מסתבר שלא צריך יותר מזה. פתחו לי פתח כחודו של מחט – ואפתח לכם זום עם 6,809 נרשמות. כן, זה המספר המדויק. ומאחורי כל מספר יש נשמה. אני מקווה שגם הקב"ה מציץ מדי פעם למייל שלה.
בכלל, מאז שיצא הספר שלה שמנגיש את ברכות השחר, אני מרגיש כאילו אני חי לצד סופרת מותחנים. התגובה הנפוצה ביותר היא: מתי כבר יוצא הכרך הבא? אנשים ונשים, מהמקומות הרחוקים ביותר, מהעדות הרחוקות ביותר (רמז: הן ממש לא התחילו לומר סליחות השבוע), פשוט התחילו לומר ברכות השחר. שימו לב: לא לקרוא ספר עם רעיונות יפים על הפרשה, לא להקריא לילדים שלהם מתוך ספר עם סיפורים מעצימים – אלא להתפלל. לברך. אז עכשיו הם מצפים בקוצר רוח לספר המנגיש הבא. כי הם רוצים להתקדם, לעבור להמשך התפילה, אבל הם לא יודעים בדיוק איך לעשות את זה. מבינים את המצב? המוני יהודים תקועים ברגעים אלה ב"הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". המשך יבוא.
5.
אל תיתנו לתקשורת להטעות אתכם. היא תמיד מפספסת את הסיפור האמיתי. ובכל הקשור ליהדות: היא תמיד נלחמת בסיפור האמיתי. מנסה להסית נגד התורה, לפלג בין המחנות השונים של שומריה.
פה אתם כן יכולים לקחת את הסיפור של הסליחות כמייצג: כמה הוא מסוקר בתקשורת ביחס להפגנות קפלן? והרי מדובר כאן בכמות גדולה פי כמה, ובקהל שמגיע בלי שום קמפיין, לילה אחרי לילה בשעה מאוד מאוחרת, מוותר על שעות שינה, מחפש חניה, נדחק בסמטאות הרובע. ובעיקר, וזה ההבדל הכי משמעותי: בקהל צעיר. בדור העתיד של מדינת ישראל. כמה התופעה המטורפת והמרתקת הזאת נוכחת על סדר היום התקשורתי, בייחס לאייטמים שכל מטרתם להרחיק יהודים מהנשמה שלהם ומנשמת האומה?
6.
קבלו כלל תקשורתי שאין בו יוצאים מן הכלל. תבדקו אותי: אם אתם רואים חרדי על המסך, הוא תמיד יאמר דברים מקוממים. לפעמים אני תוהה אם יש אודישנים כאלה מסודרים למרואיינים חרדים. הם מגיעים אחד אחרי השני למבחן מול מצלמה באיזה מרתף בבני ברק או בבית שמש. אלה שמדברים יפה, או אפילו רק נראים יפה, אומרים להם "אל תתקשרו אלינו, אנחנו נחזור אליכם". את היתר אנחנו רואים בפריים טיים.
כשמדובר במרואיינים מהציונות הדתית זה כבר סיפור אחר. עד המלחמה, גם אותם הציגו כחבורת משיחיים עם עוזי ודובון. וזה גם מה שיקרה דקה אחרי המלחמה. בעצם, זה קורה גם תוך כדי המלחמה. כבר עכשיו מאשימים את המגזר שמחרף את נפשו להגנת העם והארץ בכך שהוא "אוכל מוות".
אבל מאז השבעה באוקטובר התפתח פה גם ז'אנר תקשורתי נוסף שרווח מאוד: עורכי העיתונים והתוכניות מחפשים את היפים, את הגיבורים, את אלמנות הגיבורים הי"ד. הם יקבלו שערים מרגשים אבל תמיד – ושוב: כמעט ללא יוצא מן הכלל, תבדקו אותי – הכתבה תהיה חייבת להכיל ביקורת על נתניהו או על החרדים או על שניהם (לא על הרמטכ"ל, לא על ראש אמ"ן, לא על ראש השב"כ, לא על הפצ"רית, לא על 'אחים לנשק', לא על מובילי קמפיין ההרעבה, לא על מוסר הלחימה, לא על הפשיטות החוזרות ונשנות וכו' וכו'). אין חיבוקים חינם.
7.
מדהים כמה הקמפיין הזה בעצם מתנהל במקביל: מלחמה בחרדים שלא מתגייסים, ומלחמה בציונות הדתית שוחרת המוות. לפני שבוע נסענו לחופשה בצפון. כל הנוף בדרך – צהוב. כל צומת. כל גשר. כל שדה. שאלתם את עצמכם למי יש אינטרס להשקיע כל כך הרבה כסף כדי להזכיר לנו את מה שלרגע אנחנו לא שוכחים? מה האינטרס שלו בקמפיין החטופים? מה האינטרס שלו בעצירת המלחמה בטרם עת?
לא ניכנס עכשיו לנושא החטופים והשימוש הציני בכאב הנוראי של משפחותיהם, גם לא לשימוש הציני בכאב הנוראי של המשפחות השכולות ובקושי העצום של משפחות המילואימניקים יבדל"א. אבל רק עוד חוויה אחת מהדרך הצהובה לחופשה: במיקום אסטרטגי במיוחד מעל כביש 6, ראיתי שני שלטים מושקעים שבעצם יוצאים זה נגד זה: בשלט הראשון היה כתוב "עושים סוף למלחמה – מחזירים את כולם הביתה!". ובשלט שלידו היה כתוב "ממשלת המשתמטים!". לא הבנתי. משתמטים ממה? מהמלחמה שצריך לעשות לה סוף? התשובה היא כן. אין מוקדם ומאוחר בקמפיין. הכול הולך. העיקר לשסות מגזר במגזר.
צריך לזכור תמיד: הכאוס הוא תוכנית העבודה שלהם. זו תקוותם היחידה. רק שהם לא מביאים בחשבון שאומנם יש להם המון כסף, אבל עם ישראל כבר פחות אוכל את הקמפיינים האלה. אז בכל יום הם מנסים לעורר "סערות" כמו "בזמן מלחמה וחטופים – החרדים חוגגים בנסיעות לאומן" (כאילו שאומן בראש השנה זה אירוע "חרדי"), או "בזמן מלחמה וחטופים – הקבינט חוגג במסעדה באירוע של מתנחלי בנימין" (מי אמר קמפיין נגד החרדים ונגד המתנחלים בו־זמנית ולא קיבל?), אבל בשורה התחתונה, הם לא מצליחים להזיז את העם מהמקום הנכון. מאות אלפי ראשים שמניחים עליהם תפילין כבר חושבים אחרת.
8.
וידוי קטן: באלול הזה נהיה לי פתאום פומו־תשובה. כולם מתחזקים. ראיתי השבוע סרטון של איזה כוכב רשת, סליחה אבל אני אפילו לא מכיר את שמו, מניח תפילין ופשוט בוכה מהתרגשות. מה איתי? בסדר, נולדתי דתי, אז מה, לא מגיע לי לבכות קצת מאיזו מצווה?
אני מנסה גם להתחזק. מקבל על עצמי כל מיני החלטות טובות – ולא מחזיק בהן יותר מכמה ימים. אין לי משמעת עצמית. ואז אני מצטרף למיזם של לימוד קבוע – ורואה ישועות. דווקא המסגרת הקבועה והתובענית מחזיקה אותי.
ואם נראה לכם שאני הולך לחפור לכם עכשיו שוב על הדף היומי, אז צדקתם. אבל רגע, חכו, זה לא סתם הדף היומי. זאת מסכת הוריות, המסכת הכי קצרה בש"ס, שמתחילה השבוע ביום רביעי. תשמעו, זה תזמון אלוקי. מה הסיכוי שהמסכת הכי קצרה בש"ס – 13 דפים בלבד! – תתחיל בדיוק בשיא חודש אלול ותסתיים שבוע ימים לפני ראש השנה? מי לא חותם על עסקת טיעון כזאת ערב יום הדין? לא למדתי כל השנה, אבל הנה עכשיו אני חוזר בתשובה.
9.
טוב, סליחה. נסחפתי פה קצת לכיוון של הפחדות אלוליות, בדיוק הכיוון שאותי אישית רק מרחיק ומשתק. האמת שזה בדיוק להפך: להצליח להיכנס למסגרת של לימוד יומי קבוע, ועוד בחודש אלול, זה פשוט כיף. הדגים שבים רוקדים.
ואם אתם חושבים שאני מגזים עכשיו לצד השני, אז רואים שלא למדתם את הדף מתוך אפליקציית 'יומי' המפנקת. היא באמת הופכת את הלימוד לכיף. וזה עוד לפני שדיברנו על מצוות תלמוד תורה, ועל ההשפעה הסגולית שלה עלינו, ועל משפחתנו, ועל עמנו, ועל חיילינו, ועל חטופינו. אז קדימה, בן אדם, מה לך נרדם.
לתגובות:
***
