קרוב לשנתיים עברו מאז שנפלה עלינו מלחמת חרבות ברזל והבהירה לכולנו שמה שהיה לא יהיה עוד, קריאת השכמה לחברה הישראלית וקול קורא לעם היהודי. בין מראות קשים ראינו גם מראות מעוררי השראה. חיילים, בין בסדיר בין במילואים, שיצאו להפוגה קצרה בין קרב לקרב במעמקי עזה, שולפים ספר לימוד קטן וטוענים עצמם בכוח רוחני. לכולנו יש חיוך של נחת והערכה לתמונות האלה, כי הן מגלות אמת עמוקה שבעצם תמיד ידענו – הנשמה היהודית בוערת בתוך אותם גיבורים, וכשמגיעה השעה הקשה, היא פורצת כמעיין המתגבר.
כמי שזוכה לנהל ולהוביל את רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא על 70 מוסדותיה, אני רואה בתמונות הללו הזדמנות היסטורית לחזור ולהעמיד את המרכיב היהודי־ציוני במקום הראוי לו במערכת החינוך. זו לא "חזרה בתשובה", כפי שינסו מיד לתקוף המתנגדים האוטומטיים – זו השבת אבדה. מוסד חינוכי הרוצה להכין את הדור הבא שישפיע על עם ישראל וייטיב עימו, חייב לשנות את משקל התכנים שהוא מלמד באופן מהותי. לא די להסתפק בשיעור תנ"ך אחד בשבוע או בטקס בית־ספרי סימבולי לפני החגים בחלק מבתי הספר בישראל. חלק ניכר מזמן הלמידה חייב להיות מוקדש למרכיב הערכי היהודי והציוני – לא כתוספת, אלא כבסיס מוצק שעליו נבנית כל ההשכלה.
אנו חייבים להשקות את תלמידי מדינת ישראל, שיהיו מנהיגי המחר, ב"ויטמין" של הר סיני והר המוריה. כולנו היינו בסיני – זו נקודת המוצא שלנו. וכולנו פונים לירושלים – זו נקודת היעד שלנו. מבין שתי הנקודות הללו אנו שואבים את הרוח להמשך הדרך הארוכה. אין אלו לימודי דת מנותקים מהמציאות, אלא המצפן הפנימי שמנחה אותנו בכל תחומי החיים.
יפה עשו שר החינוך יואב קיש ומשרד החינוך בהחלטה על המיזם 'לטייל עם התנ"ך' שיצא לדרך השנה. זו תחילתה של דרך חשובה ומבורכת. אבל זו רק התחלה. יש להרחיב ולהעמיק אותה, להחזיר את לימוד התנ"ך וכל אוצר הספרים היהודי למרכז התוכנית הלימודית. התנ"ך אינו ספר היסטוריה או ספרות בלבד, הוא המדריך הרוחני והערכי של עמנו, המקור לזהותנו הלאומית.
ארגון 'מאירים', המייצג הורים לילדים בחינוך הממלכתי, ערך סקר בעקבות המלחמה על הרצון להשיב ולהגביר את לימודי המסורת והיהדות בקרב ילדיהם. הסקר חשף כי 80 אחוזים מההורים חושבים שבעקבות אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה יש צורך להכיר וללמוד יותר על מורשת העם היהודי. הם רוצים שילדיהם יכירו את מורשתם, יבינו מהיכן באו ולאן הם הולכים. זאת בניגוד לדימוי שתפס לכאורה בתודעה, שייצר מיעוט קולני, אשר מונע זאת ומכתיב מדיניות שאינה משקפת את רצון הרוב.
הגיע הזמן להקשיב לקול הפנימי – הקול שמבקש לחזור לשתות בצמא את המים של מסורת ישראל. הקול הזה לא נולד בוואקום. הוא נובע מהבנה עמוקה שבלי שורשים חזקים, אין עתיד יציב. שבלי זהות ברורה, אין כיוון. ושבלי חיבור למסורת, אין חוסן רוחני להתמודדות עם אתגרי הדרך.
דוגמה נוספת ומפתיעה לתהליך הזה רואים בשינוי הבולט שקרה בפלייליסט הקלאסי של ישראל. השירים שליוו אותנו עם פרוץ המלחמה ובימים שלאחר מכן קיבלו גוון יהודי־ישראלי מלא אמונה. זו לא תופעה מלאכותית או כפויה, זו תמורה טבעית שמבטאת את הרוח האמיתית של עם ישראל כשהיא נחשפת באופן אותנטי. מי היה מאמין שבעת נסיעה בפקקים נשמע מכל עבר משפטים כמו "וגם אני חולם כמו יוסף", "ורק לך נאה להודות, על כל הימים וכל הלילות", "בין קודש לחול אני חי", "תשמור עלינו פשוטים". רק לאחרונה הוציאה להקת הדג נחש אלבום שלם על בסיס ספר תהילים.
לשם כך חשובה הקפדה על מפגשים בין חדרי המורים של החינוך הדתי והחינוך הממלכתי. זהו צו השעה. השנה התחלנו לעשות זאת ברשת בני עקיבא, והוכח לנו עד כמה הדבר מתבקש ומועיל. המפגשים האלה מאפשרים החלפת ניסיון, למידה הדדית, וחשוב מכול – הבנה שלמרות ההבדלים, כולנו שותפים לאותה מטרה: חינוך הדור הבא של עם ישראל. ברשתנו כבר קיימים מפגשים כאלו גם בקרב תלמידות ותלמידי כיתות י"ב, שנפגשים עם תלמידי בתי הספר הממלכתיים. צריך גם לבנות תוכנית מקבילה יחד עם תלמידי החינוך החרדי. אחים אנחנו, ולנו עם אחד ותורה אחת.
המציאות החדשה שנוצרה לאחר המלחמה מעמידה בפנינו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. הציבור כבר מוכן להחזיר את היהדות למרכז החינוך. זה הזמן לפעול. לא בצעדים חלקיים או בפשרות, אלא במהלך מקיף ונחוש. נקים גשרים בין זרמי החינוך השונים, ונחנך דור שיהיה מחובר לשורשיו, גאה בזהותו, ומוכן להוביל את עם ישראל אל העתיד.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
***
