פז"מ כליה
תרמתי כליה לפני שנה וחצי.
מאין באת
גדלתי בקריית מוצקין, להורים שהקדישו את חייהם לחינוך – לא רק כמקצוע, אלא כשליחות. אמא הייתה מפקחת בחמ"ד, ואבא עסק בחינוך בבתי ספר לא דתיים. ההורים היו ועודם ראשונים לכל פעילות קהילתית ולכל מעשה חסד. הבית שלנו היה תמיד פתוח, מקום שבו כל אורח, כל חבר וכל מי שנזקק לכך מצא חום וקבלה. כמעט שלא הייתה שבת שלא אירחנו בה עולים חדשים, מתגיירים, חברים או סתם אנשים שחלפו בדרכנו. גדלתי גם לצד סבי, יצחק פרומוב, שהיה אדם משמעותי במיוחד בחיי. הוא עצמו הגיע לארץ לאחר השואה, ללא משפחה, ולקח תחת חסותו את האחיות של סבתי ואחיין שגדל ללא אב. החוויות והערכים של סבי וההורים שלי חקקו בי את הבנת חשיבותם של נתינה ללא תנאי, כבוד לאחר ואחריות לקהילה.
חיים של שליחות
כשסיימתי את לימודי המשפטים, המסלול הטבעי שלי היה עבודה בשירות הציבורי. לאחר מגוון תפקידים שמילאתי במשרד המשפטים, כיום אני מפקח על רישום מקרקעין. זהו תפקיד שיפוטי בסכסוכים בין בעלי דירות בבתים משותפים, תפקיד מרתק שנועד להכריע בסכסוכים בין שכנים שמתראים זה עם זה מדי יום, אך לעיתים נוצרים ביניהם חיכוכים ומריבות, לפעמים בנושאים פעוטים שמסלימים למריבות עזות. אומנם התפקיד הוא משפטי, אבל מבחינתי הייעוד הוא השכנת שלום בין הצדדים כדי שיוכלו לחיות זה לצד זה בשמחה ובאהבה.
רגע מכונן
כשבתי הקטנה זוהר הייתה בת שנה, במשך שבועיים לא יכלה לאכול ולנשום בצורה תקינה, ואפילו הרופאים לא אבחנו את מקור הבעיה. לאחר שהגיעה לקושי של ממש בנשימה, רופאת המשפחה שלחה אותה לצילום, ואז התגלה בוושט של זוהר כוכב ממתכת, שאותו בלעה כנראה תוך כדי משחק. לאחר פיענוח הצילום הובהלנו לבית החולים, שם זוהר הורדמה והונשמה עד שהצליחו בחסדי שמיים להוציא את הכוכב בניתוח. הרגע שבו צוות הרופאים הציל את חייה היה עוצמתי כל כך, שהבנתי בתת־מודע שאני חייב לעשות משהו משמעותי למען אחרים. לאחר זמן קצר נתקלתי במקרה בפרסומת של 'מתנת חיים', שבה נכתב שניתן לגלות התאמה לתרומת כליה תוך 30 שניות. נרשמתי, והשאר היסטוריה.
השראה לחיים
לא הכרתי הרבה אנשים שתרמו כליה מלבד אחיה של אשתי, שתרם לפני כמה שנים. תוך כדי ההליך התוודעתי דרך 'מתנת חיים' לאנשים שתרמו, ועם חלקם יצרתי קשר שנמשך עד היום. לאחר שעברתי את הבדיקות הראשוניות, חברה מהעבודה סיפרה לי על חבר שלהם – בחור בן 39, קצין לשעבר, שתוך כדי השירות הצבאי סבל מקריסת כליות. אותו בחור לא הכיר את 'מתנת חיים', והפניתי אותו אליהם על מנת שיעשו את ההתאמה רשמית. בד בבד התחלנו את הבדיקות המעמיקות בבית החולים, והתברר שאנחנו מתאימים, אך אז התקשרו אליי מהעמותה ושאלו אם אהיה מוכן לשקול תרומה לאישה אחרת, בת 39 ואם לארבעה ילדים, שכבר שנה וחצי לא מצאו לה תורם, ולבצע תרומה בהצלבה וכך להציל שני חולים.
קופצים למים
אף שהרגשתי מחויבות לבחור שהייתי אמור לתרום לו מלכתחילה, נעניתי בשמחה. בסופו של דבר, יחד עם בית החולים, 'מתנת חיים' הצליחו לבצע הצלבה: האדם שהייתי אמור לתרום לו קיבל כליה מתורם אחר, ואני תרמתי כליה לאישה שהכליות שלה היו על סף קריסה. בכל התקופה הזאת קיבלתי ליווי צימוד מאיתן, שאותו הכרתי דרך העמותה, והוא היה כתובת לכל שאלה, להתייעצויות ולהפגת חששות.
גאולה
האישה שקיבלה את הכליה הייתה במצב קשה מאוד, עקב מחלה גנטית שפגעה בכליותיה. לאחר לידת בתה הקטנה הכליות שלה הפסיקו לתפקד. כשנפגשנו, כמה שעות לפני הניתוח, היא מסרה לי מכתב ובו גוללה את קורותיה בשנה שלפני הניתוח, והיא סיפרה שלא הצליחה לתפקד כאמא, כאישה ובמקצועה כמורה. ברוך השם התרומה הצילה את חייה, וחיי המשפחה חזרו אט אט למסלולם. עם הנתרמת נוצר קשר חם, שממלא אותי שמחה בכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים. בחג החנוכה האחרון היא ערכה מסיבת הודיה ובה השתתפתי עם משפחתי, והאירוע היה מרגש וממלא. אני מצוי בקשר גם עם האדם שהייתי אמור לתרום לו את הכליה, וגם חייו השתנו ללא היכר.
חיים חדשים
ברוך השם חזרתי לשגרה רגילה. אני נזכר בתרומה בעיקר בשיחות עם הנתרמת, שמביאות שמחה ונחת. זה מסכם בעבורי את כל התהליך: לא רק ההתרגשות מהמעשה עצמו, אלא גם הקשר האנושי שנוצר בעקבותיו והתחושה שהתרומה באמת שינתה חיים. זו זכות עצומה לדעת שזכיתי להציל נפש בישראל. ברוך השם אני מרגיש טוב, ומלבד בדיקות שנתיות אני לא מרגיש בחיי היומיום את התרומה. אני בעיקר שמח שנפלה בחלקי הזכות להעניק מעצמי ולהנחיל לבנותיי ערך ברור: הנתינה. גם אם נותנים חלק מעצמך – לפעמים ממש חלק – זה לא הפסד אלא רווח עצום. ברגע שאתה נותן לאחר, אתה בעצם מרוויח חיים שלמים.
חבר מביא חבר
אני לא מנסה לשכנע מישהו לתרום, זו החלטה שצריכה לבוא מבפנים. יחד עם זאת לא מעט אנשים ששמעו את הסיפור שלי פנו לבדוק את התאמתם. אני משתף מניסיון אישי ומדגיש שזו החלטה משמעותית בחיים, שדורשת רצון פנימי וצלול. אני לא יודע אם השפעתי על מישהו ישירות, אבל זמן קצר אחרי התרומה שלי, שכנה קרובה וחבר טוב מהקהילה תרמו גם הם כליה. התרומות שלהם העניקו לי תחושת המשכיות – מעשה קטן שלי יצר גלים של אור וחיים נוספים.
רגע של נחת
בתרומת הכליה הרגשתי 'מקף' קטן בין שני עולמות – בין האדם שהייתי אמור לתרום לו, איש לא דתי שחלה תוך כדי שירות צבאי, ובין האישה שלה תרמתי בסופו של דבר, שהיא אישה חרדית מבני ברק, אם לילדים שלומדים בישיבות. סימן קטן לאחדות שאנו זקוקים לה בימים אלו.
