אבי גבאי לא רחוק בעמדותיו מהמחנה הלאומי, אבל כראש ממשלה הוא יהיה תלוי בשמאל הקיצוני ויובל על ידו | בדרך למיליון יהודים בשומרון צריך לוותר על ועדות קבלה ועל בתים צמודי קרקע
היו"ר החדש של מפלגת העבודה פונה אל המרכז. הצהרתו שהתפרסמה השבוע, על כך שהשמאל אכן זנח את ערכי היהדות ונשאר רק עם ערכים ליברליים, מצטרפת להצהרתו הקודמת שממשלה בראשותו לא תפנה יישובים ביו"ש. מנהיג מפלגת השמאל הגדולה מבצע פנייה ימינה, ומפזר הצהרות שקודמיו בתפקיד לא היו חולמים להעלות על דל שפתותיהם.
ברור שיש שיקולים פוליטיים מאחורי ההצהרות המפתיעות. אבי גבאי מבין שהוא לא יוכל להיבחר לראשות הממשלה רק בקולות השמאל החילוני. הוא זקוק לקולות של ימין רך ושל ציבור מסורתי. ההצהרות שלו, שערבות לאוזן הימנית-מסורתית, נועדו אומנם לצורכי בחירות, אבל זה לא אומר שהן מזויפות. הוא באמת אדם מסורתי, ודעותיו המדיניות באמת לא רחוקות משל הליכוד. הוא הגיע במקרה אל מפלגת העבודה, וזכה בראשותה במפתיע תוך שהוא מנצל הזדמנות פז של ואקום בהנהגתה. מבחינת עמדותיו הוא היה יכול למצוא את מקומו הטבעי בליכוד, אבל שם היה נאלץ לחכות בתור זמן רב, כי בליכוד לא חסרים אנשים כמוהו. בצעידה שלו אל המרכז הוא לא מאמץ דעות זרות לו בגלל שיקולים אלקטורליים. להפך, הוא מצעיד את מפלגתו, שבה בחר מתוך שיקולי כדאיות פוליטית, אל האזור האידיאולוגי הטבעי שלו, אי שם במרכז המפה הפוליטית.
לא את אבי גבאי צריך להאשים באופורטוניזם, אלא את חבריו מהאגף השמאלי הרחב של מפלגת העבודה. אלה שמגבים את גבאי ואלה ששותקים. אחרי שנים כה רבות באופוזיציה הם מריחים את ריח השלטון. הירידה המסוימת בכוחו של נתניהו בסקרים, בצירוף הפגיעה המתמשכת בתדמיתו של ראש הממשלה וצל כתב האישום המרחף מעליו, גורמים להם לחשוב שאולי הפעם זה יקרה. ולאיש שאולי יביא אותם אל השלטון הם מוכנים לתת אשראי פתוח. הם שומעים את ראש מפלגתם מביע עמדות שהם סולדים מהן, אבל הם לא יפריעו לו, כי עם כל הכבוד לאידיאולוגיה – השלטון חשוב יותר.
אך למרות שעמדותיו של גבאי אינן רחוקות מאלה של המחנה הלאומי, הבוחר הימני-מסורתי ישגה אם ייענה למסרים שלו. ולא רק משום שלגבאי אין ניסיון פוליטי או כישורים מוכחים שהולמים את גודל האחריות ורגישות המשימה של ראש ממשלת ישראל. גם מבחינת עמדותיו, גבאי עצמו אולי בסדר, אבל אם הוא יגיע אל ראשות הממשלה הוא לא יגיע לשם לבד. ביחד איתו יגיע כל מחנה השמאל, זה שמיוצג בתוך מפלגתו על ידי ח"כים מהשמאל הרדיקלי כמו סתיו שפיר, מרב מיכאלי, יוסי יונה וזוהיר בהלול, או מהשמאל הרדיקלי רק מעט פחות – כמו שלי יחימוביץ', עמיר פרץ או עומר בר-לב. ביחד איתו יגיעו גם מרצ והרשימה הערבית המשותפת, ששלטונו יהיה תלוי בגוש החוסם שהן יעניקו לו. ביחד איתו יגיעו גם כל גופי השמאל, עמותות השמאל ואליטות השמאל בממסדים השונים ובמערכות השלטון לזרועותיהן השונות. עד הבחירות הם ייתנו לו להוביל אותם, אחר כך הם יובילו אותו. זה מה שקרה ליצחק רבין. במערכת הבחירות הוא פנה אל המרכז ודיבר על שליטת ישראל ברמת הגולן ובבקעת הירדן, ומיד לאחר בחירתו הכריז "אני אנווט". אבל כראש הממשלה הוא הובל על ידי השמאל, תקע אותנו עם קללת הסכמי אוסלו והעניק שלטון וצבא לכנופיות של רוצחים ומחבלים.
אמור לי מי חבריך למפלגה ולקואליציה, ואומר לך מה יהיו מעשיך כראש ממשלה.
הגיע הזמן לעלות קומה
עתידה של ההתיישבות היהודית ביו"ש תלוי יותר מכל דבר אחר במספר המתיישבים. אם הגענו לידי כך שגם השמאל ואפילו אויבינו הפלשתינים מבינים שגושי ההתיישבות יישארו בכל מצב חלק ממדינת ישראל, הסיבה לכך היא שיש בהם אוכלוסייה יהודית צפופה. אם עדיין יש מי שזוממים למסור את כל מה שמחוץ לגושי ההתיישבות, הסיבה לכך היא שעדיין רק כרבע מכלל המתנחלים גרים שם.
הצבת היעד של מיליון יהודים ביו"ש היא צעד הצהרתי נכון. כשזה יקרה, חזון המדינה הפלשתינית ייקבר סופית. אבל לא יהיה קל להגיע לשם, ומפריעים רבים יעמדו בדרך. הדרג המדיני צריך להתמלא באומץ ונחישות ולאשר בניית רבבות יחידות דיור. במקביל, גם המתיישבים עצמם צריכים להשתחרר מהרגלים מקובעים שמעכבים את התפתחות ההתיישבות.
הגיע הזמן להתקדם משלב ההתיישבות הכפרית הקהילתית ולעבור להתיישבות עירונית. היישובים הגדולים בכלל והמועצות המקומיות בפרט צריכים לתכנן את עתידם כערים של רבבות תושבים. משאבי הקרקע מוגבלים, ולכן צריך לוותר על הקונספציה של בתים צמודי קרקע ולבנות ביישובים המבוקשים בניינים רבי קומות. את המהלך הזה צריכה להוביל חברת 'אמנה' הוותיקה, שבונה ביישובי יו"ש יותר יחידות דיור מכל גורם אחר.
המגורים ביישובי יו"ש מציעים, בנוסף לערך האידיאולוגי, גם חיי קהילה מפותחים, חינוך ברמה גבוהה, מזג אוויר נוח ומחירי קרקע שמוזילים את הדיור. משפחה ברוכת ילדים יכולה להשיג ביו"ש דירה גדולה ומרווחת במחיר של דירה צפופה בעיר. ככל שיגדל מספר התושבים כך יתפתחו יותר השירותים הרפואיים, אזורי המסחר, מוסדות התרבות וכל השכלולים שמציעה העיר. ביישוב שבו אפשר למצוא את כל זה, הגינה הצמודה לבית כבר איננה כה חשובה כמו בימים הראשונים.
בנייה לגובה יושמה בהצלחה כבר מזמן ביישובים כמו אריאל, מעלה אדומים, קריית ארבע, גבעת זאב ואפרת ובערים החרדיות ביתר עילית וקריית ספר. מה שהצליח שם יכול להצליח בכל המועצות המקומיות, ואפילו ביישובים קטנים יותר. ביישוב הר ברכה שבגב ההר כבר מזמן בונים בתי קומות, וזו אחת הסיבות לכך שקצב ההתפתחות של היישוב הזה הוא מהגבוהים ביו"ש, למרות מיקומו בעומק השטח.
גם מי שחלמו בעבר על יישוב קהילתי קטן ואדום-גגות שבו כולם מכירים את כולם, באו קודם כול כדי להבטיח את עתידו היהודי של האזור. ועדות הקבלה והבתים צמודי הקרקע היו נכונים אולי לשלבים הראשונים. כעת המצווה היא לנצל כל הזדמנות כדי לצמוח, לגדול ולהתרחב. השגת היעד הנכסף קודמת לכל דבר, ומצדיקה ויתור על נוחות והשתחררות מקיבעונות. אין סיבה לבנות יחידת דיור אחת על שטח שאפשר לבנות עליו עשר. מה שטוב ליהודים בגבעת שמואל יכול להיות טוב גם בעפרה, קדומים וקרני שומרון.
לנעול את הדלת
יש הרבה היבטים מבורכים בקמפיין חשיפת המטרידנים שמתנהל בשבועות האחרונים. טוב שאנשים שחטאו משלמים את המחיר. טוב שמי שאינם רוצים או מסוגלים לרסן את יצריהם מאבדים מעמד ציבורי שאינם ראויים לו. ובעיקר, טוב שנוצרת הרתעה שעשויה למנוע לא מעט פגיעות כאלה בעתיד, אם לא בגלל המצפון והמוסר אז לפחות בגלל הפחד.
קשה גם שלא לשמוח לאידם של אוחזי מיקרופון ומובילי דעה בעלי סגנון בוטה במיוחד, כאשר נחשפת העובדה שהוולגריות והגסות שלהם הופנתה כלפי בנות המין האחר לא פחות מאשר כלפי בעלי דעות אחרות.
אבל התיקון וחשבון הנפש לא צריכים להסתכם בענישתם של העבריינים. ההיקף המבהיל של ההטרדות המיניות הוא בין השאר תוצאה של תרבות מתירנית שמטשטשת את הגבולות בין האסור והמותר, מסירה חגורות בטיחות ומקילה את הגישה אל אזורי הפשע. בתרבות שבה גבר ואישה זרים יכולים להיפגש בפאב ולשתות יחד לשוכרה, האפשרות שבחלק מהמקרים יתקיים בהם הפסוק "ולא ידע בשוכבה ובקומה" לא צריכה להפתיע. הגנב צריך להיענש, אבל עדיין זה לא אחראי להשאיר את הדלת פתוחה.
זאת ועוד: רבות מהנשים המפורסמות שהתלוננו על הטרדות וניצול, היו בעצמן ומתוך בחירה חלק מתרבות שמחפיצה נשים ומוכרת אותן כאובייקט מיני. כך בענפי הדוגמנות, הפרסום, התקשורת, הקולנוע, התיאטרון, המחול, המוזיקה ועוד רבים. רבות מבין המתלוננות המפורסמות זכו לפרסום, עושר והצלחה תוך שיתוף פעולה מרצון עם תרבות שהחפיצה אותן והרגילה את הציבור להתייחס אליהן ואל נשים בכלל כאובייקט מיני.
זה לא אומר שלמישהו מותר לפרוץ כל גבול ולעשות במישהי ככל העולה על רוחו ויצריו. זה כן אומר שאם רוצים שיהיה כאן תיקון אמיתי, אי אפשר להסתפק רק בהכאה על חזהו של הזולת.