בסך הכול ביקשו מאיתנו להצטלם לסרטון קצר. לא יודע למה יצא שבסוף אכלנו סרטים
עונת החתונות בשיאה, וזה אומר שהמוני אנשים מקבלים בכל רגע נתון של היום בקשות לצלם את עצמם בכל מיני מצבים מוזרים.
כשאשתי ואני התחתנו (בצירוף מקרים מופלא זה קרה באותו יום), החתונה צולמה בסטילס ובווידאו, ומאז באמת ישבנו וצפינו בה פעם אחת אינספור. היום עדיין מצלמים חתונות, אבל העניין האמיתי הוא לא לצלם, אלא להקרין. בכל חתונה שמכבדת את עצמה מוקרנים סרטים שהכינו החברים של החתן, ושל הכלה, וההורים, והאחים, והחברים של ההורים, והחברים של החברים של ההורים של האחים. בסרטונים האלה רואים את החברים של החתן, ושל הכלה, ובעצם את כל העולם ואשתו הטרייה, עומדים מול המצלמה ועושים פרצופים מביכים לצלילי שיר כלשהו, שהותאמו לו מילים שקשורות לחתן ולכלה.
אנחנו, לקראת חתונה משפחתית במיוחד, קיבלנו משימה להצטלם עם הספרה שלוש. "כלומר", שאלנו, "מה הרעיון?"
"להצטלם עם הספרה שלוש", אמרו האחראיות למיזם.
"בסדר", אמרנו, "אבל מה לעשות עם זה?"
"כלום", הן אמרו, "רק לעמוד כל המשפחה ולהחזיק משהו שקשור לשלוש. אנחנו כבר נשבץ את זה אחר כך בסרטון".
סבבה, אמרנו (אנחנו אוהבים להשתמש במילים של צעירים כדי להראות שאנחנו אייזנים, כלומר חלק מהחבריא). להצטלם עם שלוש בכל זאת קל יותר מאשר ליצור כיתוב אנושי של שמות החתן והכלה, או לשיר את נוסח הכתובה בשלושה קולות במנגינת מארש החתונה של מנדלסון, או להקריא ברכה בחרוזים תוך כדי צניחה חופשית מהקומה האחרונה של מגדלי עזריאלי.
לכן הכנסנו למדפסת דף חלק ונקי, הדפסנו עליו 3 גדול ויפה, אספנו את המשפחה ונעמדנו מול המצלמה.
"רגע", אמרה אשתי, "איך נצלם?"
"אני אצלם וארוץ מהר כדי להיכנס יחד אתכם לתמונה", אמרתי.
"בדיחות של זקנים", אמרה הבת שלי ושאלה אם אנחנו מודעים לכך שמאז עידן הדינוזאורים כבר המציאו את אפשרות הצילום העצמי, המתקרא בעברית תקנית "סלפי".
"בוודאי שאני יודע מהו סלפי", גיחכתי, "אני הלא צעיר, מגניב ואייזן".
"יופי", נטלה הנערה את הטלפון, "אז תעמדו אחד ליד השני ובואו נגמור עם זה".
נעמדנו, חייכנו, והיא לחצה על הכפתור. רואים? לא מסובך.
"רגע", אמרה הבת אחרי שבחנה את התוצאה, "התמונה יצאה מטושטשת".
"כי את לא יודעת לעשות סלפי", טען אחיה.
"אני יודעת לעשות סלפי", היא החזירה לו, "אתם לא יודעים לעמוד מול מצלמה".
חזרנו, נעמדנו, הצטלמנו. שוב יצא מטושטש.
"תפסיקו לזוז!", התעצבנה הצלמת, "ותעמדו יותר קרובים אחד לשני".
"אה", אמרנו, "אז תגידי".
נעמדנו, הצטופפנו, קפאנו.
"תשתחררו!", היא אמרה, "מה אתם כאלה קפואים?"
"אמרת לא לזוז", הצטדקנו.
"בסדר, אבל תחייכו!"
"זאת חתונה", אמרתי, "מה יש לחייך פה?"
נעמדנו, חייכנו, והצלמת המדופלמת הרביצה סט של תמונות, כדי שלפחות אחת מהן תצא בסדר. שנייה אחרי שהתפזרנו היא החזירה אותנו לזירת הפשע.
"גאונים", היא אמרה, "לא החזקנו את השלט עם השלוש".
זאת אומרת, עיקר שכחנו. אז חזרנו, נעמדנו, הצטופפנו, חייכנו ואחזנו בשילוט הקדוש. יצא נהדר. חוץ מהשלוש שיצא הפוך.
"ברור", אמר הבן, "אתם לא יודעים שבסלפי הכול יוצא הפוך?"
ככה זה בסלפי. כדי שהוא ייצא ישר צריך להפוך את הצדדים.
"לא לזוז!", הוריתי לדוגמנים, לקחתי את הדף של השלוש והפכתי אותו.
"הפוך", אמרו החבריא, "צריך להפוך את השלוש מימין לשמאל, לא מלמעלה למטה".
"אתם אל תלמדו אותי איך לעשות סלפי", אמרתי, והפכתי את השלוש כמו שהם אמרו. צילמנו. יצא הפוך.
"רואים?", חגגתי את ניצחוני והפכתי את השלוש כמו שהתכוונתי מלכתחילה. ואכן, הפעם באמת יצא הפוך, אבל מהצד השני. זאת אומרת, ההפך של ההפך של ההפך. שבסיכום הכללי זה עדיין הפוך. רצתי מהר אל המדפסת והדפסתי את האות אפסילון היוונית, שהיא כמו שלוש רק הפוך. הצטלמנו איתה ישר. יצא אפסילון, זאת אומרת שלוש הפוך. הפכנו אותה לצד השני. שוב יצא אפסילון פסול. הצעתי שבמקום שלוש נצטלם עם שמונה הסימטרית, ושהבמאית של הסרט תסתדר עם מה שיש. החבריא הציעו שלא אציע הצעות. החלטנו להמשיך להצטלם ובכל פעם להזיז את השלוש 90 מעלות ימינה, עד שייצא כמו שצריך. לא יצא. אמרתי שצריך 100 מעלות. הם אמרו שאני מתבלבל בין זווית ישרה לטמפרטורת הרתיחה של המים. הלכתי להכין קפה בתשעים מעלות. לא רתח. חזרתי עם הקפה ושפכתי אותו על השטיח. אשתי התעצבנה, אבל הרגעתי אותה שבסלפי זה ייצא קפה הפוך. זה רק גרם לה להתהפך עליי עוד יותר. מה אני אגיד לכם, הביאו לנו את השלוש הזה בהפוכה.
בסוף, אל תשאלו אותי איך, הצלחנו לצלם תמונה שהיא גם חדה, גם כולנו מחייכים, וגם השלוש נראה ישר. זאת אומרת הפוך. זאת אומרת, בסלפי הוא נראה ישר.
אז בפעם הבאה שאתם רואים סרטון חמוד של חתונה עם אנשים שעושים פדיחות מול המצלמה, זכרו שגם שלוש שניות של תהילה דורשות שלוש שעות של תעייה. העיקר שיהיה בשמחות ובמזל טוב לכולנו, או כמו שאומרים אצלנו, האייזנים: שלוש ולהתראות, חבריא.
החופש הגדול-גדול
"תגידו רגע", שאל נהג המונית שהחזיר אותנו מההופעה, "שבועות זה כמו שבת?"
אמרנו לו שמבחינה הלכתית יום טוב די דומה לשבת, אבל אם הוא מתכוון לעניין החופשה אז כן, זה כמו שבת.
"זאת אומרת שביום רביעי לא לומדים וביום שלישי כן?", הוא שאל.
"גם בשלישי לא לומדים", הטלנו את הבשורה המרה.
"אבל אם רביעי הוא כמו שבת, אז יום שלישי הוא כמו שישי, לא?"
"כן", אישרנו, "כמו יום שישי".
"אז למה לא לומדים?"
"כי יש חופש".
"ובחמישי?"
"גם".
"אז בשישי בטח יעשו גשר, לא?"
"יש מצב".
"בקיצור", הוא אמר, "גם בשישי לא לומדים".
דרך המראה ראיתי שהוא מסתכל עליי בעין קצת עקומה. רציתי להתנצל ולהסביר לו שזה לא אני שמסדר את החופשות, אבל ידעתי שהוא לא יאמין לי. אחרי חופשת פסח, והמימונה, ויום העצמאות, ול"ג בעומר (יום או יומיים? מה נסגר עם זה בסוף?), ויום ירושלים (לא חופשה רשמית אבל בכל זאת, 50 שנה), ושבועות מורחב, ואווירת סוף השנה לקראת החופש הגדול שיפרוץ לחיינו או-טו-טו, נראה לי שכמו בסלפי גם כאן צריך ללכת הפוך: במקום שנת לימודים שבמהלכה יש ימי חופשה, צריך לקבוע שנת חופשה ובתוכה לשבץ מדי פעם ימי לימודים. ככה כולם יהיו מרוצים – הילדים לא ישאלו כל יום מתי כבר יגיע החופש, המורים לא ירגישו שחוקים, וגם ההורים לא יצטרכו למצוא לילדים סידור מיוחד בכל אסרו חג וכפל-ל"ג, כי ממילא יהיה להם סידור קבוע לחופשה המתמשכת. אולי אפילו, בהפוך על הפוך, לילדים כבר ממש יימאס משנת החופשה והם יצפו בכיליון עיניים לתקופת הלימודים הגדולה של יולי-אוגוסט.
פתרון גדול לחופש הגדול. איך לא חשבו על זה קודם?
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com