בעד
ידידיה כהנא, ר"מ בישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין
יש דרכים רבות לתרום למדינה מלבד הצבא. בלימוד תורה, בחינוך, במדע או בגידול ילדים. אינני חושב שאדם צריך להרגיש מחויבות להישאר במילואים מעבר לגיל 40. בדיוק לשם כך המדינה קבעה גיל סיום, מכיוון שלרוב האנשים זה כבר לא נוח. לא כל אחד יכול לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, המשפחה תובעת יותר ויותר תשומת לב, וכך גם העבודה.
בכל זאת, למי שיכול, יש לתרומה בשירות המילואים ייחודיות. בשירות במילואים כל כולך נמצא במצב של תרומה. האדם מתנתק ממשפחתו ומסביבתו, לובש מדים כמו כולם, אוכל כמו כולם, ואפילו לא עוסק בעניינים שמעניינים דווקא אותו. לא בלימוד, בעבודה או בתחביבים.
נוסף על עניין התרומה, דווקא כאן, במקום שלכאורה האישיות הפרטית אמורה להימחק, אדם יכול להוציא מעצמו את האמת. האם אתה באמת מסוגל לשלוט בכעס? האם תפילה במניין חשובה לך באמת? ולימוד תורה? האם אתה מסוגל לחיות עם העם הזה על כל גווניו ויחד עם זאת להישאר מי שאתה?
אם התשובה לשאלות הללו שלילית, לא תזדקק אפילו לתירוץ. הרי שאם אתה רוצה להיענות לאתגר וללמוד איך להביא את עצמך למקום הזה – המילואים הם בדיוק המקום גם לתרום וגם להוציא את כל האמת שלך לאור.
נגד
צופית שטיין, יועצת זוגית
הימים הקשים ביותר שהיו לי מהרגע שהתחתנתי היו ימי המילואים. הצבא לא התחשב בהריונות הכבדים שסחבתי (למעט חודש תשיעי), בתינוקות הקטנים שהיו בני כמה חודשים כשאבא נעלם להם מהעין לחודש ארוך ומאתגר. בהתחלה הייתי בורחת לאמא שלי, מכיוון שעצם המחשבה להיות לבד הפחידה אותי מאוד. בהמשך, וכשהילדים גדלו קצת, הבנתי שעדיף להישאר בבית.
ימי המילואים נפלו לא פעם על חגים משמעותיים כמו פסח וראש השנה. אני זוכרת איך התארחתי אצל ההורים של בעלי עם ארבעה קטנטנים, מנסה להראות לכולם שאני חזקה אבל הלב פנימה המה מגעגועים ומרצון להיות יחד עם בעלי בחג. את חובתנו לשירות מילואים פעיל מילאנו על הצד הטוב ביותר, גם אני וגם בעלי.
נראה לי שבגיל ארבעים אפשר להפנות את האנרגיה לאפיקים חדשים ולהתנדב בתוך הבית, עם הילדים. אני בטוחה שישנם מספיק חיילים מסורים, צעירים ורעננים שמקדישים את זמנם לצבא, בדיוק כמו שאנחנו היינו.
רק אציין ואומר כי מי שהחליט בכל זאת להתנדב לצבא לאחר גיל ארבעים ראוי להערכה גדולה, אבל לא לכולם זה מתאים.