הקואליציה יציבה ובמפלגת השלטון לא תמצאו מי שמדבר, בוודאי פומבית, נגד נתניהו, אולם לנוכח מספר החקירות והנחקרים, בליכוד חוששים שבבחירות הבאות יפסידו לקמפיין "מושחתים נמאסתם" | שופטי בג"ץ כל כך עיוותו את הדמוקרטיה, עד שצו על תנאי שהוציאה חיות נגד חוק ההסדרה עבר בדממה
זימונו של יו"ר הקואליציה ביטן לחקירה ביום ראשון בבוקר תקע את הקואליציה. התקשורת מטבע הדברים שמה לב בעיקר לתקיעתו של חוק ההמלצות, אבל בפועל חוק ההמלצות הוא רק אחד משלל חוקים שהקואליציה בחרה לעכב את ההצבעות עליהם מחשש להפסד. מטבע הדברים ביטן לא ממש היה בעניינים השבוע, וכשביטן לא בשטח אין בפועל קואליציה. הסדקים, יש לציין, נבעו בכל מקום. החל מוועדת הכספים, דרך ועדות הכנסת והפנים, ועד לחשש המבוסס שכמה חוקים פשוט לא יזכו לרוב אם יעלו להצבעה במליאה, דבר שקואליציה מתפקדת לא מרשה לעצמה שיקרה בשום מצב שהוא.
אבל הקואליציה במובן הרחב היא לא לב הבעיה. השותפות הקואליציוניות של נתניהו לא ממהרות להטביע את הספינה, גם כאשר נראה שהן מוכנות לשבור את הכלים. בשבוע שעבר התברר שהחרדים לא ממהרים לנטוש את הספינה, והשבוע הבהירו היטב גם אביגדור ליברמן ונפתלי בנט שמבחינתם אין שום סיבה שהכנסת הנוכחית, ובתוכה הקואליציה הקיימת, לא ימלאו את ימיהן. ביטן יחזור מן הסתם תוך כמה ימים לתפקוד מלא, ואם זה לא יהיה הוא, מישהו בוודאי ימלא את מקומו לא פחות טוב בייצוב הטכני של הספינה.
הבעיה הגדולה הולכת ומתפתחת בליכוד פנימה, והיא מתרחשת על רקע הלחץ הגובר והולך בתוך המפלגה. בליכוד רואים מצד אחד בסיפוק כיצד היריבות הגדולה בתוך גוש המרכז-שמאל בין יאיר לפיד לאבי גבאי, לא מאפשרת לאף אחד מהם להתרומם גבוה מעל נתניהו. אבל הם גם מבינים שברגע האמת התמונה הזאת עשויה להשתנות, בדיוק באותו האופן שבו השתנתה התמונה במחנה הימין בבחירות האחרונות. החשש בתוך הליכוד הוא ממה שיקרה למפלגה לנוכח השילוב בין חקירות נתניהו, חקירת השר חיים כץ, חקירת דוד ביטן, שהפך בשנה האחרונה לאחת הדמויות הכי בולטות במפלגה, וההעמדה לדין הצפויה של רעיית נתניהו. האפשרות שקמפיין השמאל בבחירות הבאות יהיה "מושחתים נמאסתם" הוא חלום הבלהות של הליכוד. יש שם חשש שאם תתעורר תחושה שהליכוד ניתן להבסה, אזי המאסות הגדולות של מחנה המרכז-שמאל יתרכזו סביב אחד משני המועמדים הבולטים, לפיד או גבאי, ויסחפו אחריהם שוליים רחבים ממצביעי הליכוד המסורתיים.
הספסלים האחוריים של הליכוד רוחשים כבר תקופה ארוכה, וההודעה של ח"כ יהודה גליק מהשבוע שלפיה הוא לא רואה את עצמו חלק מהקואליציה, היא רק דוגמה קטנה למה שקורה שם. החידוש הוא במה שמתרחש בשורה הקדמית. שרי הליכוד מתעטפים בשתיקתם אל מול סדרת החקירות כבר תקופה ארוכה, עם הבלחות קצרות בלבד לתקשורת. השתיקה הפומבית רועמת מאוד בחדרי החדרים, אבל בינתיים איש שם לא מוכן לקחת את הסיכון ביציאה פומבית נגד היו"ר נתניהו. יציאה כזו מנוגדת לדנ"א של הליכוד. מפלגה שכבר שבעים שנה לא הדיחה מיוזמתה יו"ר מכהן, אפילו אם הפסיד בבחירות, קל וחומר שתתקשה להדיח יו"ר שמכהן בפועל כראש ממשלה.
אולם אם תחושת המצוקה בצמרת תגבר, והחקירות יתחילו לזלוג לסקרים, תרחיש של פוטש פנימי בליכוד עשוי להפוך למציאות. קצב העבודה של המשטרה והפרקליטות פועל בינתיים לטובתו של נתניהו, אך השינוי במצב הרוח המפלגתי עשוי להגיע במפתיע.
התרגלנו לשיגעון
הצעד שנקטה השבוע נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הוצאת צו על תנאי נגד חוק ההסדרה עוד בטרם התקיים בנושא דיון, הוא צעד חוקי. בפרוצדורה כשלעצמה לא נפל פגם. לכאורה יש גם היגיון מסוים בצעד הזה, משום שהוא עשוי לקצר את ההליך כולו ולחסוך במה שמכונה בשפה המשפטית "זמן שיפוטי". כך לכאורה יכולים הצדדים להגיד לבית המשפט את כל מה שיש להם להגיד, ניתן להם לצורך כך מספיק זמן (יותר מחודשיים וחצי), ולדיון בבית המשפט העליון כולם מגיעים ביודעם שזהו "רגע האמת". אך למרות זאת, אי אפשר להתחמק מההרגשה שהצעד הזה מבטא את הבוז העמוק, התהומי, שרוחשת הרשות השופטת לרשות המחוקקת.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ייצב כבר מזה שנים את מעמדו כשליט על שמתנשא מעל הרשות המבצעת ורואה את עצמו ראוי להחליט במקומה בכל דבר ועניין. עילת הסבירות הקובעת שבית המשפט מוסמך לבחון כל החלטה של הרשות המבצעת, ולשאול את עצמו האם היא סבירה או בלתי סבירה, כבר הביאה אותנו למצב שכל החלטות הרשות המבצעת הן על תנאי. לכל החלטה כזו מצורפת כוכבית בלתי נראית, שפירושה הוא: "החלטה זו כפופה לכך ששופטי בית המשפט העליון לא יחשבו אחרת מאיתנו". "חזקת התקינות", אשר מניחה שהחלטה של רשות מנהלית היא החלטה נכונה עד שלא יוכח אחרת, כבר נשחקה בידי בג"ץ עד דק.
כעת הולך בית המשפט ומייצב סופית את מעמדו כמחוקק על, והטכניקה הנוכחית שבה נהג בית המשפט העליון היא חלק בלתי נפרד מהתהליך. בדמוקרטיה נורמלית ברור לכול שמחוקק יש אחד. הפרלמנט מחוקק וההנחה הראשונית היא שחוקיו חוקיים. במצב הרגיל אין אחר חקיקת המחוקק כלום, ובית המשפט הוא זה אשר כפוף למחוקק, לא להפך. המצב שבו בית משפט מבטל חוק, גם אם יש לו הסמכות לכך, הוא החריג שבחריגים, דבר שקורה אחת לשבע או לשבעים שנה. בדמוקרטיה כזאת, הכניסה להיכל הביקורת השיפוטית על החקיקה חייבת להיות בזהירות מופלגת, לא כלאחר יד. צו על תנאי נגד חוק יכול להינתן בדמוקרטיה נורמלית רק אחרי מחשבה מרובה, ולפחות אחרי שמיעה בעל פה ודיון במעמד כל הצדדים.
אבל בדמוקרטיה שלנו דלתות בית המשפט פתוחות לרווחה, כל הרוצה לערער על תוקפו של חוק – יבוא ויערער. אצלנו בית המשפט הוא בעל הבית ורק הוא יקבע איזה חוק ייכנס לתוקף ואיזה חוק ימצא את מקומו בפח הזבל של ההיסטוריה. לכן לאף אחד הצו על תנאי שניתן השבוע כבר לא נראה משונה, כי בית המשפט הצליח לעוות את תפיסת הדמוקרטיה שלנו.
בנות הן לא הפתרון
קריאה צמודה של שלל נתוני הגיוס שפורסמו השבוע מעלה כמה תובנות. ראשית, מודל צבא העם ממשיך להישחק. פחות ממחצית בני ה‑18 בשנתון מתגייסים לצה"ל. עם זאת, מאחר שהשנתונים בישראל הולכים וגדלים, לא נוצר בצה"ל מחסור אמיתי בחיילים. איפה כן מתחילה להסתמן בעיה? ביחידות הקרביות. יותר ויותר נערים מעדיפים שירות טכנולוגי ומאתגר מחשבתית, על פני הסתערות וצעידה על ג'בלאות. נכון שלכאורה איש איננו שואל את המתגייסים אם הם מוכנים להיות קרביים, אבל כל אחד יודע שמי שבאמת לא מעוניין להיות קרבי ימצא את הדרך לכך, ולכן הנתון בהחלט מדאיג. הבנות, כך מתברר, לא תהיינה הפתרון. גם השנה צה"ל לא מתכוון לשלב לוחמות בדרג המסתער, מה שיביא לקיפאון מסוים במספר הלוחמות.
השבוע פורסמו גם הנתונים על "מיצוי ללחימה" ו"מיצוי לקצונה" כשהם מפולחים לפי ערים ויישובים, לפי בתי ספר ולפי מגדר. לא תמצאו בנתונים הללו הפתעות. ככל שמבוססים יותר מתגייסים יותר, קצינים יותר וקרביים יותר, זה לא סקופ. השאלה היא למה הדתיים ממשיכים להתלהב, גם בשנה המי יודע כמה, מכך שבתי ספר דתיים נמצאים בצמרת הטבלאות. אותי באופן אישי מעניין הרבה יותר באיזה מקום נמצאים בתי הספר הדתיים בחוגים לפיזיקה או להנדסת חשמל באוניברסיטאות המובילות. ההובלה בתחומים הללו קריטית לא פחות לעתיד המדינה.
הפינה הכלכלית: תביעה ייצוגית כסוג של השקעה
העימות הגדול סביב סוגיית העלאת האגרות על תובענות ייצוגיות הסתיים השבוע, כצפוי, בפשרה. האגרות הועלו אומנם באופן משמעותי, אולם לא לגובה שאותו תכננה שרת המשפטים בתחילת הדרך. התוצאה היא שאף אחד מהצדדים לא יצא וכל תאוותו בידו, אולם שינוי מסוים בוודאי שיש כאן.
לפי המתווה שאושר, האגרה על הגשת בקשה לבית משפט השלום תעמוד על 8,000 שקלים, כאשר עם ההגשה ישולמו 3,000 שקלים והיתר ישולם בסוף ההליך. האגרה לתובענות ייצוגיות בבית משפט מחוזי תעמוד על 16,000 שקלים, סכום ראשון של 5,500 שקלים וסכום שני של 10,500 שקלים. אם התובע זכה בתביעתו יושב לו הסכום הראשון על ידי הנתבע, והוא לא ישלם את הסכום השני אלא הנתבע. בתובענות ייצוגיות נגד רשויות מקומיות סכום האגרה יהיה זהה לאגרה החלה על עתירה לבג"ץ (כ‑1,800 שקלים). לגבי תובענות ייצוגיות נגד המדינה – סכום האגרה גם במחוזי יהיה זהה לסכום האגרה בבית משפט השלום, ושרת המשפטים תוכל להפחית סכום זה ולהעמיד אותו על סכום האגרה החל על עתירה לבג"ץ.
הדיון הציבורי שהתפתח סביב סוגיית האגרות היה רחב והגיע גם לציבור, אולם למרבה הצער נעדרה ממנו זווית הסתכלות חשובה. בשנים האחרונות הולך ומתפתח בשדה שבין המשפט והכלכלה תחום מחקר חדש, שמנתח נושאים משפטיים בכלים כלכליים. כך למשל ניתן להסתכל על הגשת תביעה כעל צעד כלכלי, סוג של השקעה בעלת סיכוי מסוים וסיכון מסוים. זה נכון גם בכל תביעה אזרחית אישית, וזה נכון כפל כפליים בתביעות מהסוג של תובענות ייצוגיות. בתביעות כאלה המייצג לוקח על עצמו חלק ניכר מהסיכוי ומהסיכון, כאשר אצלו מדובר באמת בהחלטה עסקית.
ברגע שמסתכלים על תביעה ייצוגית כהחלטה עסקית, מבינים שאגרת התביעה צריכה לשקף מחיר שיווי משקל. שיווי המשקל הזה צריך להפוך את מקסימום תביעות הסרק ללא כדאיות, ובמקביל לפתוח את שערי בית המשפט למקסימום התביעות ה"אמיתיות". חשיפת הנקודה הזאת עשויה להיות יעד של מחקר כלכלי, שלמרבה הצער לא הוצג בכל הדיונים הללו.
נקודה נוספת שלא באה לידי ביטוי די הצורך היא היפוך יחסי הכוחות. כאשר אזרח קטן עומד מול תאגיד גדול, מקובל להתייחס לאזרח כחלש ולתאגיד כחזק. ההצגה הזאת כמובן מבוססת על המציאות. אולם כאשר נכנסים לעולם התובענות הייצוגיות, גם אזרח קטן עשוי להעמיד תאגיד גדול בחשיפה לסיכון, לעיתים של עשרות מיליוני שקלים ויותר מכך. הכוח הזה יוצר שינוי משמעותי בשיווי המשקל, ואין סיבה שהשינוי הזה לא ישתקף גם בסוגיית האגרות.