המורה כתבה על הלוח תרגיל ארוך ומסובך, הסתובבה אלינו ובמבט קצת שובב שאלה: "טוב, בנות. בואו נראה מי מכן תצליח לפתור את התרגיל הזה…".
השתררה דממה. הבנות בהו בלוח, לא מצליחות למצוא קצה חוט לתחילת הפתרון. המורה גילתה סבלנות ואמרה: "קחו לכן חמש דקות לחשוב על זה", והתיישבה ליד השולחן. האמת היא שאני כבר לפני חמש דקות כתבתי בראש את הפתרון, אבל לא היה לי נעים לקלקל למורה. השתעממתי, והתחלתי לקשקש קצת במחברת.
"אמונה", פנתה אליי המורה, "אני מבינה שמשעמם לך. זה כי מצאת כבר את הפתרון?". הרמתי את העיניים מהמחברת: "האמת היא שכן", השבתי. המורה פתחה זוג עיניים עגולות ותמהות. "אהממ", כחכחה במבוכה, "טוב, אז בואי ללוח ותראי לנו על מה חשבת". ניגשתי ללוח בצעדים בוטחים, לקחתי את הגיר והתחלתי לכתוב את הפתרון בשורות מסודרות בזו אחר זו, עד לתשובה הסופית.
המורה הביטה בי בהלם. "איך הצלחת להגיע לפתרון? זה תרגיל שמתאים לתלמידי תיכון!". לא ידעתי איך לענות לה. "פשוט ראיתי את התרגיל, והבנתי מה צריך לעשות", מלמלתי. המורה הביטה בי בעיניים בוחנות. "טוב, נמשיך בשיעור. אמונה, גשי אליי בהפסקה". חזרתי למקום וקצת פחדתי ממה שהמורה תגיד לי, אולי היא רוצה להעניש אותי? עשיתי משהו לא בסדר?
כשהפעמון צלצל ובישר על ההפסקה, ניגשתי למורה. "אמונה, אני חושבת שצריך לבדוק אותך". נבהלתי: "מה? למה? אני לא חולה, אני מרגישה מצוין". המורה חייכה: "לא, לא בדיקה של רופאה. צריך לעשות לך מבחנים ולגלות אם את ילדה מחוננת. אם הצלחת לפתור תרגיל כזה בקלות, כנראה שיש לך יכולות יותר מהרגיל לגילך". "מחוננת", גלגלתי את המילה על הלשון, "אני מחוננת?".
שבוע לאחר מכן ניגשתי למבחנים, ביחד עם אבא ואמא שבאו איתי נרגשים. התוצאות היו חד-משמעיות: "אמונה היא ילדה מחוננת וכעת צריך לדאוג להעשרה מתאימה עבורה. רוב השיעורים לבנות כיתתה לא מתאימים ליכולות שלה. היא צריכה שיעורים הרבה יותר מתקדמים".
מאותו יום החיים הפכו להיות הרבה יותר מעניינים: נשלחתי לקורסים שבהם למדתי דברים שהתאימו לי הרבה יותר, והפסקתי להשתעמם כמו שהיה לי בכיתה. למדתי המון דברים חדשים בכל מיני מקצועות שבגיל שלי עוד לא לומדים בכלל. הלימודים הפכו לכיף גדול, אבל משהו בכל זאת לא היה כיף: החברות. מאז שגילו שאני מחוננת, בנות שהיו חברות טובות שלי הסתכלו עליי בקנאה, ושמעתי איך מאחורי הגב הן מדברות על "אמונה המחוננת והסנובית, חושבת שהיא הכי חכמה. לומדת בקורסים באוניברסיטה וחושבת שאנחנו החברות שלה סתם ילדות טיפשות". הצטערתי. אהבתי את החברות ולא רציתי שהלימודים החדשים שלי יהרסו לי את החיים האחרים, אבל לא ידעתי מה לעשות.
בהפסקת עשר ישבתי מהורהרת. החברות כבר לא דיברו איתי, ואני ניסיתי לפתור בינתיים תרגיל מסובך. לפתע ראיתי בזווית העין את חווה. היא הייתה רכונה על המחברת, ופניה נראו דאוגות. ניגשתי אליה: "חווה, יש בעיות?". היא הרימה אליי את ראשה: "כן", הסמיקה, "עוד מעט מתחיל שיעור חיבור, ואני לא הצלחתי עדיין לעשות את המשימה שהמורה ביקשה. היא תכעס. אני לא מכירה מילים יפות כאלה שטובות לחיבורים…". חייכתי: "אז קדימה, בואי נעשה את זה יחד. עד שהשיעור יתחיל יהיה לך חיבור מקסים". לימדתי אותה המון ביטויים יפים בעברית שידעתי מכל מיני ספרים, וכך החיבור נכתב, שורה אחר שורה. כשהפעמון צלצל, חווה נראתה מאושרת. החברות האחרות הגניבו אליי מבט חטוף. ידעתי שהכול יסתדר.