לא בשר, לא יין, לא האיסור לכבס ואפילו לא המקלחת במים קרים. הדבר הכי קשה בימי בין המצרים הוא ריסון הכעסים שרוח ההלכה דורשת מאיתנו
ימי הדיכאון הלאומיים שלנו עושים לי רע על הנשמה. וזה בסדר גמור, כי זה בדיוק מה שהם אמורים לעשות. מטבע הדברים לא כל האיסורים משפיעים על מצב רוחי באותה מידה. יש כאלה שאני לגמרי חיה איתם בשלום, כמו העלמת היין והבשר מהתפריט. הקשר היחיד שלי לאלכוהול הוא החיבה שלי למדורי ביקורת יין ("יין עגול, פתייני ונגיש עם נגיעות אדמתיות, ממשיך בארומות עשבוניות של דשא קצוץ וגרגירי נחל עם רמז לאורוות סוסים…". ברצינות? מאיפה הם מביאים את זה?!), ובחתונות אני תמיד אעדיף את הסלמון על פני המשהו הממולא בשר למנה הפותחת. בחום הזה להתקלח במים קרירים זה עינוי נסבל בהחלט, ובתור בלבוסטע בינוניות ומטה, עוד קצת אבק לא ממש מעיק עליי. גם איסור הכיבוס מציק לי יותר כשתשעת הימים נגמרים. אבל המוזיקה… כאן תפסו אותי. הבית פתאום שקט, אי אפשר לגשת ליוטיוב ולבחור שיר כבקשתך, והפסנתר סגור ומסוגר. שלא נדבר על כך שבנסיעות אני נאלצת לשמוע אקטואליה במקום רשת ג'. רק זה יכול להשקיע אותי במרה שחורה.
והנה הלכה אחת שלא מדברים עליה יותר מדי – האיסור להכות את הילדים. זה ממש קשה לי. סתם, לא באמת. ברוך ה', אני לא במקום של ענישה פיזית, אבל אם ניקח את רוח ההלכה, שדורשת מאיתנו יותר ריסון בתקופה הזאת, ברור שתמיד יש מקום לשיפור. מי לא כועס על הילדים שלו מדי פעם? ומי לא מצטער על זה? אז הנה הזדמנות לתקן.
הבעיה היא בתוכי
אחד הדברים הנכונים ביותר שלמדתי, וגם המעצבנים ביותר, הוא העובדה שבהורות, הכול תלוי בנו. ולא רק שם, גם בזוגיות, ובכל מערכות היחסים שלנו. אבל בואו נחזור להורות. אין כמו קבוצה של הנחיית הורים כדי להדגים את שלל הקשיים שילדינו היקרים מציבים בפנינו: בזה אחר זה הדוברים (או הדוברות, ליתר דיוק) מספרים כמה הילד שלהם עקשן, חצוף או בטלן, וכמה הם עומדים מולו חסרי אונים. וכשאומרים להם ששינוי גישה מצידם ישנה את התמונה מקצה לקצה, הם מתקשים להאמין. איך זה יכול להיות? הרי אני בסדר, הבעיה נמצאת מחוץ אליי, וכל מה שצריך זה למצוא את הדרך היעילה לעצב מחדש את הילד הפגום שלי.
פעם גם אני חשבתי ככה, אבל עם הזמן גיליתי שהמדריכה צודקת בהחלט. זה לא בדיוק שאני האשמה הבלעדית, זה יותר האינטראקציה ביני ובין הילד. יכול להיות שלשנינו יש מפתח לשינוי, אבל אני יותר גדולה, ואני זאת שאמורה להיות עם הכוחות לחולל שיפור. וכשהצלחתי ליישם, התוצאות היו מדהימות. כמו קסם. זה אשכרה עובד.
הכעס, כעס הלב, הוא אחד המכשילים הגדולים, לפחות אצלי. גם אצלכם יש ימים כאלה שכולם עצבניים? שמתי לב שבאופן מחשיד, זה קורה כשאני עצמי עצבנית. ואם אני מצליחה להירגע, באופן פלאי כולם נרגעים יחד איתי. הכעס לא מאפשר לחנך. תגיד את אותם המילים, תעשה את אותם הפרצופים, אבל אם תכעס באמת זה לא יביא אותך לשום מקום. אם תצליח להתנתק מהרגשות שלך, מהעלבון על מה שהילד עשה לך, ולהוכיח מתוך מקום פנימי נקי ורגוע, המסר יתקבל.
אלא מה? העולם הוא מקום מלחיץ. זאת באמת לא חוכמה להישאר רגועים כשלוחות הזמנים שלך גמישים וכל האפשרויות בידיך. אבל כשההסעה מצפצפת למטה, את צריכה להיות בעבודה בזמן והילד בוכה בגלל שהוא רוצה מטרייה אדומה ולא כחולה, צריך כוחות על-טבעיים כדי לא לכעוס. ומה עם ימי השישי הקצרים? סתם ככה השטן מרקד בין קירות הבית? גם מצבים גופניים שונים ומשונים הופכים את האם הצעירה לבעלת פתיל קצר, וכמה טוב שיש לנו הורמונים להאשים. אבל אני באמת מאמינה בזה: באחד ההריונות שלי הייתי פקעת עצבים מהלכת, הרבה הרבה יותר ממה שאני בימים כתיקונם. וגם אחרי לילות לבנים עם תינוק צורח, קשה עד מאוד להיות נינוחים.
ויש כמובן גם את האופי הבסיסי שלנו. מכירים את האימהות השלוות האלה, שכל הקטסטרופות הקטנות של החיים לא גורמות להן אפילו להרים גבה? במו עיניי ראיתי פעם אם למשפחה ברוכת בנים צופה באדישות מוחלטת כיצד שניים מילדיה משחקים מסירות עם אחיהם התינוק… אולי זה סתם קטע הישרדותי, אבל לא כולם ניחנו במזג נינוח כל כך. אז מה עושים?
לתפוס רגע קטן
בימים האחרונים אני קוראת את 'מה יקרה אם אמות מחר בבוקר', ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר הי"ד. אישיותה של דפנה כללה מנה גדושה של פלפל, ומילים חריפות לא היו זרות לה. חלקים נרחבים מהספר הם חומרים שדפנה עצמה כתבה, וכשדברים הרגיזו אותה היא לא חסכה בשבט לשונה או מקלדתה. ועם כל זה, ילדיה מסכימים לגמרי עם חוות דעתה העצמית, שהיא הייתה האם הטובה ביותר בגלקסיה. איך היא עשתה את זה? אולי בזכות העובדה שהכול היה מאהבה. והיא סלחה – גם לאחרים וגם לעצמה – ולא נתנה לכעס לנהל אותה.
אז אולי זה בדיוק הזמן לנסות להיות מודעים לעצמנו, אפילו קצת: "דיבור בנחת מציל מכעס" זאת עצה נהדרת, ולפעמים מספיק לתפוס רגע אחד קטן בתוך ההיסחפות, ולעצור שם. ואולי אם ריבונו של עולם יראה איך אנחנו, הקטנים, מתגברים על מידת הדין שלנו, גם הוא ינהג איתנו במידת הרחמים.
לתגובות: eramati@gmail.com