היישוב נווה צוף ספג שורה של פיגועי טרור בשנים האחרונות, בהם גם שריפה שכילתה עשרות בתים | ההלם והכאב בעקבות רצח בני משפחת סלומון הציפו השבוע אצל התושבים את התסכול מההבטחות שקיבלו בעבר ממערכת הביטחון וטרם קוימו
"יש כמובן הרבה אבל וכאב, אבל התחושות שלנו הן יותר של כעס מאשר פחד", אומר בתסכול סא"ל (מיל') איציק שדמי, שגר בנווה צוף קרוב ל‑40 שנה. "הכעס שלנו הוא על המערכת, שלא ידעה למנוע את הפיגוע. התרענו יותר מפעם אחת שבקטע הגדר שבו חדר המחבל היו לפחות שלוש חדירות נוספות. גם השריפה, שבה עלו באש 15 בתים, התחילה גם היא בדיוק באותו קטע של הכביש".
היישוב נווה צוף נמצא בשנה האחרונה תחת מתקפה כבדה. למרות מגוון אמצעי האבטחה, מדי יום שישי הם סובלים מהפגנות של אנשי שמאל שמתסיסים את הערבים מהכפרים השכנים. זריקות אבנים על הכבישים הפכו לדבר שבשגרה. השריפה הגדולה בחורף האחרון, שהוצתה גם היא בידי ערביי האזור, כילתה כמעט 20 בתים ורק בנס לא גבתה חיי אדם. השיא היה בשבת האחרונה, ברצח שלושת בני משפחת סלומון.
לפני כשמונה חודשים, אחרי השריפה, הובטח לתושבי היישוב שהאבטחה על הקטע הגדר המועד לפורענות תתוגבר. אך מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. "זה נורא מרגיז שאפילו דברים שסוכמו, לוקח יותר מדי זמן להוציא לפועל. למשל, סוכם כבר מזמן שנקבל מצלמות תרמיות שמזהות תנועה חשודה גם בלילה. הסייר קיבל התראה ונסע למקום, חיפש פרצה ולא מצא, ושיער שחיה נגעה בגדר. אם הייתה מצלמה על אותו קטע, הוא היה רואה שמדובר בחדירה ומזעיק את כל היישוב. המצלמות הללו אושרו מיד אחרי השריפה, אבל זה לא קרה עד היום", אומר שדמי בכאב.
לדבריו, מדובר בשחיקה של ההרתעה. "כשיש אוזלת יד ולא יודעים לטפל בדברים עד הסוף, אז הם מנסים. אין הרתעה בכלל. אם הם רוצים – הם יכולים להיכנס לכל יישוב כל הזמן. מה עצר אותם מלהיכנס אתמול בערב? הרתעה. פחד שהם ייתפסו, שהם ייהרגו, שיהרסו להם את הבית, שייתנו עונש למשפחה. ההרתעה הזאת הולכת ונשחקת וכתוצאה מזה הטרור הולך ומרים ראש".
"אמרת יוסי – אמרת שמחה"
"ההתקפה לא הייתה מכוונת ספציפית נגד נווה צוף", סובר הרב יהונתן בלס, רב היישוב. "אנחנו מכירים את הטרור הזה ביישובים אחרים ובערים, כמו הטבח בהר נוף. כל מדינת ישראל נמצאת בסביבה עוינת, לא רק היישובים. בארץ ישראל יש הרבה מאוד גבורה שנובעת מתוך אמונה עמוקה, ששיבת ציון והקמת מדינת ישראל זה משהו בעל ערך נצחי שראוי למסור עליו את הנפש".
"הם פועלים איפה שנוח להם והם יכולים להצליח. אנחנו עובדים עם הצבא, כדי שינקוט את הצעדים הדרושים, כדי שלא יראו את נווה צוף כנקודה חלשה שקל יותר לפגוע בה", ממשיך הרב בלס. "יש צער גדול על הנשמות הטהורות האלה, אנשים נפלאים וחביבים שמשמחים אחרים. אבל זה שמחבל בן 19 יכול להיכנס לעשות טבח כזה, זה חילול השם גדול מאוד. צריך לבקש מהקב"ה: 'עשה למען טבוחים על ייחודך'".
שדמי היה חבר טוב של יוסי סלומון הי"ד. הנשים הן חברות והילדים גדלו יחד והיו חברים טובים. "יש אנשים שאתה אומר את השם שלהם – ומיד מצטיירת בראש תמונה שמזוהה איתם. אמרת יוסי סלומון, אמרת שמחה. יוסי אהב את השמחה. לא שהיה שמח, אלא אהב את השמחה ורצה לשמח כל אדם בכל מקום, ועשה הכול בשביל זה. בכל אירוע הוא היה זה שרוקד לפני כולם".
מירי מעוז עובדיה נולדה וגדלה בבית שמול בית משפחת סלומון. אחיה הוא החייל שנטרל את המחבל באמצעות ירי של כדור בודד ומדויק דרך החלון. לאחר גיחה קצרה לירושלים, היא התחתנה וחזרה לגור ביישוב וכיום היא חברה בצוות צח"י (צוות חירום יישובי). "התחושות הן מוזרות. ככל שאני מדברת על זה יותר, אני קולטת את זה פחות. אני מגיעה הרבה להורים שלי, השכנים ממול הם כל הילדות שלי. זה מאוד עצוב. אני מאמינה שזה רק יכה בנו יותר אחרי שהשבוע המטורף הזה ייגמר", היא משתפת.
תוך כדי שיחה, מירי נזכרת שלמרות שכבר כמעט אמצע השבוע, עקב האירוע המתמשך היא עוד לא הספיקה לעשות הבדלה ומיד ממהרת להבדיל. "מה שקרה זה טבח נוראי, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים מבחינת העצמת הביטחון והרחבת היישוב, אבל בסוף יש אצלנו אמונה חזקה שיש יד שמכוונת מלמעלה. אם לא הייתה לי את האמונה הזאת, לא הייתי יכולה להגיד לאנשים בלב שלם שזה הבית לי ואני לא מפחדת".
"יש רגעים של חשש ויש רגעים של אמונה", מנסה מירי להעביר את התחושות ביישוב. "זה הציר שעליו אנחנו נעים. קודם כול, היישוב צריך להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון. הרבה תושבים חושבים שמעכשיו צריך להקפיד יותר לנעול דלתות. אני בטוחה שערב שבת הקרוב יהיה מאתגר בשביל הרבה מאוד אנשים. האחריות שלנו היא לדאוג שכל תושב יוכל לחזור ולהרגיש בטוח".
ברמה הקהילתית, אומרת מירי, יש תחושה של חוזק. "תושבים מחזקים זה את זה, לא תראה אנשים בוכים ברחובות. וזה לא בגלל שאנחנו לא עצובים או כואבים ומנסים להבין איך זה יכול להיות שהשכנים והחברים שלנו הלכו", היא מתארת וקולה נשנק. "אנחנו מבינים שהצער וכאב ילוו אותנו עוד הרבה זמן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל אנחנו כקהילה יודעים איך להתחזק בתוך הרגעים הקשים האלה. העובדה שאנחנו יישוב דתי ומאמין, נותנת לנו הרבה כוחות".
מירי מדברת גם על הרצון לגדול ולצמוח. "גדלתי כאן ביישוב, במאמץ רב זכיתי לקנות בית, אבל חברים שלי עוד לא זכו ועדיין מחפשים. זה יישוב שצריך לגדול ולצמוח. ברגע שהיישוב יצמח לכיוון צופית, זה יוריד את החשש הביטחוני הגדול מהציר שמהווה מוקד לפגיעה בתושבי היישוב".
שנאה בתדלוק השמאל
איציק שדמי מסביר שעיקר הבעיה היא שלא החיילים בסיכון, אלא האזרחים. "זה נכון גם לגבי פיגוע הדקירה בפתח תקווה. החזית היא האזרחים, והחזית של החזית זה ההתיישבות. אם לא היינו מוסרים את הנפש, היו קורים דברים הרבה יותר גרועים בתל אביב ובכל גוש דן. הם מגיעים אלינו כי יותר קל להם. מהבחינה הזאת, כולנו בסירה אחת".
אתה חושב שהטרור ביישוב קשור להסתה של פעילי השמאל לידכם כל יום שישי?
"השמאלנים מתדלקים את השנאה, את זריקות האבנים כל יום שישי ואת העימותים הקבועים עם הצבא. אבל אני מקווה שהשמאלנים עוד לא הגיעו למצב של הסתה לרצח".
לדידו של שדמי, קודם כול צריך לתת את כל אמצעי המיגון, כמו מצלמות וגדרות יותר טובים ממה שיש, כדי שרצח לא יקרה. אבל מעל הכול, ברמה האסטרטגית הוא רוצה שיובהר לאוכלוסייה הערבית: אם אתם פותחים במלחמת טרור – אתם תסבלו. "צריך ליצור מצב שהם מאבדים קרקעות לטובת התיישבות יהודית. אין משהו שיהיה יעיל יותר, מזה הם הכי פוחדים. צריך להכריז קבל עם ועדה במועצת הביטחון של האו"ם: על הפיגוע הבא אנחנו מקימים יישוב. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, תדעו שהשתגענו. אנחנו לא יכולים לסבול יותר. עברתם קו אדום. אחרי היישוב השלישי שיקימו, כל העולם יבין שזאת השיטה ותוך זמן קצר הערבים יבינו שזה לא משתלם".
הרב בלס מוסיף שעוד לפני ההצתה, ביקשה הנהגת היישוב ממערכת הביטחון שכביש 450 מדרום לנווה צוף, שמוביל לנחליאל ועובר בצמוד לגדר היישוב, יהפוך לכביש פנימי ושהערבים ייסעו בדרכים חלופיות. "ידענו שזה מקום נוח להצתה והרוח תיקח את האש לתוך היישוב, מה שלצערנו אכן קרה. הצבא טען שזה יפגע במרקם החיים של האוכלוסייה הערבית ולא נענינו בחיוב. אנחנו נדרוש את זה הפעם יותר בתקיפות ונקווה שכעת הדרישות יתקבלו באוזן קשבת".
"המצב הרצוי הוא חיסול המחבל"
מי שהגיעו לזירת הפיגוע בנווה צוף נמנעו מירי נוסף על המחבל, אולם מומחים לצבא ומשפט בינלאומי טוענים כי באופן עקרוני במקרה של פיגוע המצב הרצוי הוא לחסל את המחבל, בוודאי אם יש סיכוי שהוא ימשיך לפגע
במהלך הרגעים הקשים בנווה צוף, כולל בשלב שבו המחבל התעורר והחל לזוז מעט ולא היה ידוע מה מצבו והאם הוא מסוגל לקום, לא מעט גורמים שהיו במקום נמנעו מלירות בו כדור נוסף. על פי כמה עדויות שהגיעו לידי 'בשבע', גם מי שכבר דרכו את כלי הנשק, שמעו מאחרים שהיו בזירה שעדיף להם להימנע מהירי כדי שלא ייקלעו למצב שבו הם נחקרים ונשפטים.
"ברגע שנכנסתי לבדוק את הפצועים בבית ולתת טיפול רפואי ראשון וראיתי את כל התמונה, המחבל בדיוק התעורר והזיז את ידיו ואת רגליו", כך מתאר דורון מה טוב, חובש רפואת חירום של איחוד הצלה ותושב היישוב, את שהתרחש מול עיניו. "זה היה יכול להיות כמו בסיפור של הר הבית שבו אחרי שבריר שנייה הוא קפץ, אבל בשביל זה עמדו שם שני אנשים מכיתת הכוננות עם נשקים שלופים מכוונים אליו. למרות זאת אנחנו הוצאנו קודם כול את הפצועים החוצה כדי שיהיה אפשר לטפל בהם בלי איום". המחבל, כידוע, נפצע באורח קל וכבר שוחרר מבית החולים.
בעוד הערעורים סביב משפטו של אלאור אזריה עומדים בפני הכרעה, נשאלת שוב השאלה כיצד יש לטפל במחבל באירוע מסוג זה, והאם צריך לאפשר למחבלים לצאת חיים אחרי שביצעו רצח נתעב כזה, בוודאי אם הם מהווים איום.
האלוף במילואים עוזי דיין, מי שהיה ראש המל"ל, סגן הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז, מנסה להבהיר כיצד נראה מצב דומה בשטח מעיניו של לוחם. "חייל יכול להיות בשני מצבים עיקריים: אחד שנמצא בתפקיד כמו כיתת כוננות, ומדובר בחלק ממשימה כוללת להציל את המותקפים ולחסל את המחבלים. במקרה כזה פקודת המשימה גוברת על כל דבר, יש מפקד, ושאלות בתוך המשימה, כמו האם פותחים באש, מתי פותחים באש, מה עושים אחרי הפתיחה באש – זה מתנהל כמו משימה ויש מפקד במקום שנותן פקודות. אבל כאן יש מקרה אחר – חייל נמצא בחופשה עם נשק, ואז ראשית חובתו ללכת ולעשות כמיטב יכולתו להציל את המותקפים ולחסל את המחבל. אין כאן מי שייתן לו את הפקודות. במקרה הזה, המצב הרצוי הוא להציל כמה שיותר אנשים ולחסל את המחבלים".
מטרת הירי צריכה להיות נטרול או הרג המפגע?
"מבחינה מקצועית יורים במחבל לפחות שני כדורים, ואם הוא עדיין עומד – עוד שני כדורים. לאן לכוון זה תלוי במצב שאתה נמצא בו. יורים על מנת לעצור את ביצוע הפיגוע, או במילים אחרות – יורים על מנת להרוג. אם יש שיהוי, כשחייל יורה מבחוץ, פוגע, ואז נכנס לבית. אם יש נפגעים, וגם מחבל שיש על הרצפה, הוא שוקל אם להמשיך לירות או לא, האם קודם כול לטפל באנשים – כאן צריך לקבל את השיקול שלו בגלל שזה מצב סובייקטיבי. אתה לא יכול להגיד מה היית עושה אם אתה היית שם – כי לא היית. הוא רוצה הרי להציל כמה שיותר אנשים.
"אם המחבל ממשיך לסכן, אז בוודאי צריך לירות בו. הירי מהחלון והכניסה לבית הם אותו שלב במשימה. צריך לקבל את שיקול הדעת של החייל במקרה הזה, אבל באופן עקרוני צריך להגיע למצב שהמחבל חוסל".
יש חשש אמיתי בקרב חיילים שאם יירו את הכדור הנוסף הם ייחשפו לחקירות ולהעמדה לדין?
"ממה שאני רואה בשטח החיילים לא מגמגמים. אסור שחיילים יהפכו להיות 'ראש קטן' אחרי המקרה של אלאור אזריה. מה שקורה הוא שהמשפחות שלהם לא מרוצות מזה שחייל מתנדב להיות לוחם, ואז גם אם הוא טועה או כושל במקרה מבצעי, הם לא מוכנים שיעשו לו משפט ראווה פלילי ושיישאר לו רישום פלילי לחיים שלו".
מוטב להכניס כדור בראש
פרופ' אבי בל, מומחה לדיני מלחמה מאוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר בפורום קהלת, מסביר שמבחינה משפטית, לפחות במקרה כמו שהיה בנווה צוף, לא הייתה בעיה לירות ירי נוסף במחבל כדי להרוג אותו. "השאלה היא לא אם המחבל מסוכן או לא. בדיני מלחמה בינלאומיים השאלה היא אם האדם יצא ממעגל הלחימה או לא. לגבי אלאור אזריה הטענה היא שלדעת השופטים באותו רגע המחבל לא היה מסוגל להמשיך להילחם. יכול להיות שהוא היה מהווה סכנה בעתיד, אבל באותו רגע הוא היה מחוץ למשחק ולא יכול היה להילחם.
"ביחס לפיגוע בנווה צוף הרבה מאוד תלוי בעובדות. אם מישהו נכנס וראה שהמחבל עדיין זז, כפי שאני מבין שקרה, מכיוון שמדובר במצב של לחימה גם אם המחבל כבר נפגע, כל עוד הוא יכול לתפקד כלוחם אפשר לירות בו עוד, גם אם תיאורטית אפשר לנטרל אותו במכה. בדיני מלחמה השאלה היא אם המחבל הוא מטרה לגיטימית או לא, כל עוד התשובה היא כן – אפשר להרוג אותו".
האם אירוע טרור כזה נכנס להגדרת דיני המלחמה הבינלאומיים?
"התשובה חיובית. מצב של לחימה הוא כאשר יש אירוע חמוש בין הקבוצות הלוחמות באמצע סכסוך מזוין. האם יש לנו עם המחבלים האלה מצב של סכסוך מזוין? התשובה היא כן. האם זה אדם ששייך לסכסוך הזה? אני הייתי אומר שכן, אבל אפשר להתווכח על כך. אם זה לא מצב של לחימה, השאלה היא מתי מותר לאדם פלוני להפעיל כוח נגד אחר – זה עניין של הגנה עצמית או הגנה על אחרים. אני חושב שבכל מקרה זה מצב של לחימה. לא בגלל שבאותו רגע מסוים מחבל תוקף. מלחמה זה לא התקפה של אדם פלוני. מדובר כאן בסכסוך מזוין בגלל התמונה הגדולה יותר. אם אותו מחבל השתייך לקבוצה לוחמת, או אפילו אזרח שמרים נשק ומצטרף ללחימה ומצהיר על כך, כפי שהמחבל כתב בפייסבוק, אז באותו רגע הוא לוחם – גם אם הוא נלחם בניגוד לדיני המלחמה באזרחים תמימים. בשורה התחתונה אני חושב שעל פי איך שהעובדות נראות מרחוק, היה מוטב להכניס לו כדור בראש ברגע שנכנסו למבנה. עם זאת, קשה מאוד לשפוט דברים בלי לדעת הכול".