אין דרך לדעת מראש האם פלשתיני יצטרף למעגל המפגעים, אבל חובה לייצר עוד תמריצים שליליים שיגרמו למחבל פוטנציאלי לשקול זאת שנית. צעד ראשוני כזה הוא עצירת הכספים שמועברים למחבלים, וצד נוסף הוא הגליה | ושופטי בג"ץ סוף סוף הורידו את המסכה
המחבל שרצח לוחם מג"ב ושני מאבטחים בשער הכניסה האחורי להר אדר, לא ענה לכאורה על המאפיינים של סטריאוטיפ המחבל. הוא לא צעיר במיוחד, אב לילדים, עובד ומפרנס, בעל היתר לעבוד ביישובים ישראליים ביו"ש, ולפחות על פי המידע שהיה לרשויות לא היה מחובר לגורמי טרור. תושבת הר אדר שבביתה עבד המחבל מפעם לפעם בשנים האחרונות סיפרה בבוקר הפיגוע: "נימר היה כמו בן בית אצלנו. חבר של הילדים שלנו, מספר לנו, משתף אותנו, אוכל איתנו, שותה איתנו. בימים שבהם הייתי בבית, הייתי איתו לפעמים כמה שעות לבד בבית, אף פעם לא פחדתי, לא חששתי מכלום".
הפיגוע ממחיש בצורה הקשה ביותר את העובדה שאין דבר כזה "פרופיל של מחבל". אומנם יש מאפיינים שכיחים יותר בקרב מחבלים, אבל כמות יוצאי הדופן גבוהה והמובהקות נמוכה. האמת היא שאין שום דרך לנבא מראש מי עלול להפוך מאדם טוב, איש משפחה, אדם מן היישוב, למחבל אכזרי שרוצח שלושה בני אדם בבוקר של יום סתיו. זו גם הסיבה שאסור להתפתות למחשבה שמי שמחזיק בהיתר מטעם המנהל האזרחי לעבוד בישראל או ביישובים הישראליים ביו"ש, לא עלול להפוך ברגע אחד למחבל. המגמה של הרחבת מספר אישורי העבודה היא כשלעצמה מגמה חיובית. אין סיבה שהצורך של הפלשתינים בעבודה והצורך של מדינת ישראל בידיים עובדות לא ייפגשו. אין שום היגיון להביא פועלים מסין כשיש ברמאללה ובשכם פועלים מיומנים שיודעים את העבודה ומעוניינים לעבוד. אבל חובה להבין את הסיכון ולא לעצום את העיניים מולו.
אלא שסוגיית היתרי העבודה היא אומנם חשובה, אבל במהותה צדדית. הנקודה החשובה היא להבין שאי אפשר לצפות מראש מי יהפוך למחבל. האמת היא שגם אין דרך למנוע לחלוטין את ההצטרפות של פלשתינים למעגל מבצעי הפיגועים. מה שכן אפשר הוא לייצר תמריצים שליליים, ולמנוע תמריצים חיוביים. תמריץ שלילי אחד, כנראה שלא מספק (בוודאי באופן הקלוקל שבו הוא נעשה), הוא הרס בתי מחבלים. תמריץ שלילי נוסף שעוד לא נוסה, ואולי הגיעה העת לנסותו, הוא הגליית משפחות מחבלים לעזה. בנוסף לכך צריך לפגוע בתמריצים החיוביים. אין לישראל כיום דרך לגרום לחברה הפלשתינית להוקיע בני משפחה של מחבל, כך שאי אפשר לפגוע בתמריצים החברתיים להפוך למחבל. מה שכן אפשר לעשות, ועד היום לא נעשה מספיק, הוא פגיעה בתמריצים הכלכליים. כל עוד מחבל יוצא לפיגוע כאשר הוא יודע שבני משפחתו מסודרים כלכלית עד סוף ימי חייהם כתוצאה מהמעשה שהוא עושה, לא יפסיקו מחבלים נוספים להצטרף למעגל.
מה שעוד מתברר בפיגוע האחרון הוא העובדה שהרשתות החברתיות הן לא רק זירת הסתה לטרור. לרשתות יש גם ערך עצום כזירת איסוף מודיעין לסיכול טרור, במיוחד כאשר מדובר במה שמכונה בימינו "טרור בודדים". המקרה הנוכחי, שבו גופי הביטחון לא עלו בזמן על המחבל למרות הפוסט שפרסם בפייסבוק בלילה שלפני הפיגוע, הוא דווקא לא המקרה האופייני. כוחות הביטחון עושים, בדרכים שונות ומשונות, שימוש נרחב ברשתות החברתיות ככלי לסיכול מוקדם של מעשי טרור, ומנטרים באורח שוטף את הנעשה בהן לטובת השמירה על ביטחוננו.
סניף של מרצ
שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, שאמור היה לייצג את בית המשפט העליון בטקס הממלכתי לציון יובל להתיישבות ביהודה ושומרון, לא ישתתף לבסוף בטקס. על ההחלטה הזאת הודיעה היועצת לנשיאת בית המשפט העליון לח"כ עיסאווי פריג', שהתלונן על השתתפותו הצפויה של השופט הנדל בטקס.
יש משהו סמלי בעובדה שההודעה על ההחלטה הזאת ניתנה במענה למכתב של ח"כ ממפלגת מרצ. איש לא יתפלא על כך שחברי הכנסת של מרצ אינם משתתפים בטקס הממלכתי שנערך בגוש עציון. אולם העובדה שבית המשפט העליון, בהנהגתה של הנשיאה מרים נאור, מצהיר על עצמו באופן כזה כסניף של מפלגת מרצ, היא העניין המדאיג.
שנים רבות מספרים לנו שבית המשפט העליון איננו עוין את ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושבעצם הוא דווקא זה שנתן לה את השכפ"ץ החוקי. שנים רבות מנסים לספר לנו שמה שמעניין את בית המשפט העליון הוא רק החוק. יש משהו כמעט משמח בעובדה שהמסכה הזאת הוסרה סוף סוף.
לא מדובר בהחלטה טכנית. במכתב לח"כ פריג' נאמר מפורשות כי "לאחר בחינה מחודשת הוחלט שאין מקום להשתתפות של נציג הרשות השופטת באירוע". מעניין אם הנשיאה נאור מרשה לשופט נעם סולברג, שמתגורר בגוש עציון, לא רחוק מהמקום שבו התקיים הטקס, לחזור לביתו בתום יום העבודה. הגיע הזמן שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת ימצאו את הדרך לקרוא לסדר את הרשות השופטת, ויפה שעה אחת קודם.
התיישנות תקשורתית
השורות הבאות אינן מכוונות לנשים שלטענתן נפגעו ממעשים בלתי ראויים שעשה הזמר והיוצר שלמה גרוניך, לפני שני עשורים ומעלה. אי אפשר לשפוט את תחושתה של אישה שחשה שנפגעה מאדם מפורסם, לנוכח התגברות והתעצמות ההכרה הציבורית בפועלו. אי אפשר לסתום את הפה למי שמרגישה נפגעת, וגם לא ראוי לעשות את זה. השורות הבאות מופנות לכלי התקשורת, וגם בשנת 2017, למרות כל השינויים שחלו במפת התקשורת ולמרות מהפכת הרשתות החברתיות, עדיין ישנם כלי תקשורת ועדיין מוטלת עליהם אחריות.
לכלי התקשורת בכל מדינה יש רשימת כללים שלפיה הם פועלים, אף שפעמים רבות היא איננה כתובה בשום מקום. הרשימה, או אם תרצו הקוד, היא אוסף של כללים שנובעים מחוכמת חיים ושכל ישר ומנחים את העבודה. אחד הכללים הללו למשל הוא אי חדירה למה שנחשב מרחב פרטי. כך למשל לא תקראו בתקשורת הרגילה אף לא מילה על חבר כנסת שלמשל עזב את משפחתו ועבר להתגורר עם אישה אחרת, למרות שדברים כאלה קרו גם קרו.
למשפט הפלילי כללים משלו, ובכל זאת יש בהם היגיון מסוים שתקף גם מחוץ לעולם הפלילי. אחד הכללים הללו הוא ההתיישנות. אפילו בעבירות חמורות יש תקופת התיישנות, שלאחריה גם אם מסיבות כלשהן ברור לנו שאדם ביצע את העבירה, הוא לא יעמוד בגינה לדין. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הנזק שנגרם ליכולתו להתגונן. להוכיח שמשהו לא קרה זה דבר לא פשוט, גם בטווח זמן קצר. כחלוף שנים לא מעטות, זה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
יש היגיון רב בציפייה שהתקשורת תאמץ לעצמה קוד התיישנות. זה נכון במקרה כמו זה שעלה השבוע לכותרות בעניינו של הזמר שלמה גרוניך, שהואשם בהטרדה ומעשים מגונים לפני יותר משני עשורים. זה נכון עוד יותר בנוגע לכתבה שפורסמה על רחבעם זאבי (גנדי) ויחסיו עם נשים בעבר. במקרה של גרוניך יכולתו להתגונן מפני הטענות בחלוף שנים רבות כל כך היא אפסית. גנדי, מתוך קברו, בוודאי שלא יכול היה אפילו להשיב לטענות.
דיווח עיתונאי, ואפילו תחקיר, אינם צריכים לעמוד באמות המידה של משפט פלילי. הצבת דרישה כזו מסוכנת ועלולה לחסל את יכולתה של התקשורת לשמש כמכשיר לחשיפת מעשי עוול. אבל האלטרנטיבה לא יכולה להיות היעדר כל קוד בנוגע למה מפרסמים ומה לא מפרסמים. טוב שהתקשורת תקבע לעצמה כללים כאלה, כדי שלא יהיו מי שירצו לקבוע אותם בשבילה.
הפינה הכלכלית: הגיעו למיצוי?
מקובל לחשוב שהחברה החרדית עוברת בשנים האחרונות תהליכים של שינוי, שעיקרם השתלבות בחברה הישראלית ופתיחות גבוהה יותר לסובב אליה. אחד המאפיינים לכאורה של התהליכים הללו הוא העלייה שנרשמה בעשור וחצי האחרונים בשיעור התעסוקה בחברה החרדית. אולם נתונים שפורסמו השבוע על ידי משרד האוצר מעלים את השאלה האם אומנם מדובר במגמה יציבה וחד כיוונית.
נתחיל מהחדשות הטובות. בעשור וחצי האחרונים חלה עלייה משמעותית בשיעור התעסוקה של הגברים החרדים. מגמת העלייה התחזקה מאוד בין הרבעון האחרון של שנת 2014 ועד סוף שנת 2015. אולם מאז חלה בלימה (ואף ירידה קלה) בשיעור התעסוקה של גברים חרדים, שעמד ברבעון השני לשנת 2017 על 50.9 אחוזים. שיעור זה נמוך בכ‑37 אחוזים משיעור התעסוקה של הגברים היהודים הלא חרדים. שיעור התעסוקה של הגברים החרדים ברבעון השני לשנת 2017, רחוק בכ‑12 אחוזים מהיעד הממשלתי לשנת 2020 (63 אחוזים). אם יישמר קצב הגידול הממוצע בשיעור התעסוקה בחמש השנים האחרונות, היעד הממשלתי יושג לא לפני שנת 2030. עם זאת, באוצר מעלים כמובן את החשש שקצב הגידול בשיעור התעסוקה לא צפוי להישמר בשנים הקרובות, וראיה לכך היא הבלימה שחלה בשנתיים האחרונות.
אגב, מגמה דומה לא נרשמה אצל הנשים החרדיות. שם היעד שהוצב לשנת 2020 הושג כבר בשנת 2012, ומגמת העלייה בשיעור התעסוקה נמשכת בקצב מהיר. באוצר מעריכים שבתוך שנים ספורות ידביק שיעור התעסוקה אצל נשים חרדיות את הממוצע בקרב נשים לא חרדיות.
השאלה היא כמובן, למה זה קורה? באוצר מעלים את האפשרות שהגורמים שהשפיעו על בלימת המגמה הם "שינויים במערך התמריצים" שחלו בתקופה זו. בתרגום לעברית, הכוונה היא להחלטות שקיבלה הממשלה הנוכחית (שבה החרדים שותפים), כדוגמת ביטול מבחן התעסוקה במבחני הסבסוד של מעונת יום.
יש לציין שלוח הזמנים, הן של ההאצה בתהליך והן של בלימתו, מתיישבים עם ההסבר שמציע האוצר, אך למרות זאת אפשר להציע גם שתי אפשרויות חלופיות. אפשרות ראשונה היא מיצוי הפריפריה החרדית. ההצטרפות הגוברת לשוק העבודה התרחשה בקרב אוכלוסיות שמידת חרדיותן היא פחותה. הגרעין הקשה של החרדיות הליטאית היה מחוץ למעגל ונותר מחוץ למעגל. גם הבטחות וגם איומים לא ישנו את זה.
אפשרות שנייה, במידת מה הפוכה, מתייחסת דווקא לתמריצים. פוטנציאל ההשתכרות של גברים חרדיים הוא בעייתי מאוד עקב קושי בהשכלת רקע (שכמעט אינו קיים בקרב נשים חרדיות). יש גבול למידת השילוב בעבודה שניתן להשיג אצל גברים חרדים בלי לטפל טיפול עומק בסוגיית לימודי הליב"ה במגזר החרדי. אלא שהטיפול בבעיה הזאת הוא כבר מורכב הרבה יותר.
לתגובות: pyuter@gmail.com