זכריהו קלוצמאכער הלך ברחוב וליבו ריק מדאגות, כמו שרק לב של מורה בחופשה יכול להיות. בפינת הרחוב פגש דרך מקרה את תלמידו האהוב יחיאל וטפח על גבו, כדרכם של מחנכים השמחים לראות את תלמידם אך בו זמנית גם מנצלים את ההזדמנות כדי לבדוק האם תלמידם לבוש בציצית. זכריה טפח על גב תלמידו מפה ומשם, כמו קין שמחפש מהיכן להוציא את נשמתו של הבל, אך נאלץ להודות שאיך שלא טופחים על הגב הזה, ציצית קטן מסתמן שאין. יחיאל המסכן, שבדיוק בילה בים יומיים קודם וחזר שרוף כולו, הרגיש כל טפיחה ביתר שאת כמו עקיצות של מדוזה רבנית, ולבסוף נשבר וזעק: "רבינו, עד כאן!". זכריהו קלוצמאכער הפסיק לטפוח רק כדי לשמוע מתלמידו שפשוט חם מדי לציצית היום, וש"חוץ מזה אין חיוב ללבוש בגד ארבע כנפות בכלל".
"עד כאן דברי יצר הרע", חשב לעצמו זכריהו, ומכיוון שלא היה איש חינוך מהשורה הראשונה החליט לחזור על העקיצה הזאת עוד פעם אחת בקול, כדי שגם יחיאל ייהנה. תלמידו הנבוך ממילא התנבך עוד יותר ופנה ללכת. זכריהו קלוצמאכער מחה את הזיעה הקלוצמאכערית ממצחו ולא היה יכול שלא להודות שבאמת הקיץ הזה, המתקרא בלעז אוגועאסט, חם באופן יוצא מגדר הרגיל. אפילו הוא עצמו הרגיש כאילו בגדיו עזבו את אביהם ואת אמם רק כדי להידבק בו ולהיות לבשר אחד. אבל שלא כמו האנשים שכתבו את הוראות ההרכבה לרהיטים של איקאה, ריבונו של עולם לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. לכן החליט זכריהו שאם הוא לא יכול לגרום לתלמידו ללכת עם ציצית בחמסין, לכל הפחות הוא יכול לדאוג שלא יהיה חמסין.
שלושה שבועות מאוחר יותר מצא עצמו זכריהו קלוצמאכער בוועידת אקלים במאליבו שבקליפורניה, יושב בפאנל מכובד לצד אל גור, ליאונרדו דיקפריו וג'ורג' קלוני. "מצב הקרחונים הכי גרוע שהיה מאז החלו לתעד אותם", הסביר אל גור לקהל הליברלי המודאג, "התמעטות הקרחונים המובילה להתחממות גלובלית, היא העומדת חוצץ בין ילדינו ובין עתיד טוב יותר וחיים בריאים יותר!" קרא בקול שבור, וכל הקהל ההיפי נאנח כאילו דאעש לא מתאמנים ברגע זה על מתקפה משולבת במערב. "וזה גם גורם שלא לובשים טלית קטן!" קרא זכריהו קלוצמאכער בכאב, "קרחונים נמסים בצד אחד של העולם, ובבני ברק ילד יהודי מפסיד מצוות עשה!". האנגלוסקסים בקהל כמובן לא הבינו על מה היהודי המוזר מדבר, אבל מאחר שמראש כולם התכנסו שם רק כדי להרגיש טוב עם עצמם, הם זרמו. חלקם אפילו הגדילו ראש והחלו לצרוח "בגלל טראמפ אין יותר ציצית!", בעוד האחרים מהנהנים כדי לא להיות פחות צדיקים מהאפיפיור. "אבל מה לגבי דובי הקוטב?" שאל דיקפריו כדי להחזיר את השיחה למסלול מוכר יותר. "הם לא חייבים במצוות ציצית", ענה זכריהו, "אבל טוב ששאלת, אם לא שואלים לא לומדים". דיקפריו הנהן במבוכה.
"תראו," הסביר זכריהו והכין את האגודל שלו לתנועה, "מצוות ציצית היא מצווה נכחדת. פעם כולם היו לובשים ציצית צמר, אבל מאז שנהיה חם הרבה עברו לציצית בד וחלק, לא עלינו, לובשים ציצית רשת". ברגע שאמר "ציצית רשת" כמה נשים מבוגרות התעלפו מרוב זעזוע, וקלוני – שעד עכשיו ישב בשקט וחשב כמה הוא יפה – החליט שהוא לא יכול לשבת רגל על רגל בזמן שמשהו בעולם נכחד. "אני תורם מיליון דולר בשביל שהציציות יוכלו לחזור לרעות באחו בחופשיות", קרא, "אם זה מה שציציות עושות, אנאערף", המשיך ליתר ביטחון.
זכריהו לקח את מיליון הדולר, טס חזרה לארץ ונסע ישר למכון צומת, שם הניח את כל המזומנים על השולחן וביקש פתרון הלכתי מחוכם לבעיית הציצית בקיץ. בהתחלה החבר'ה ממכון צומת אמרו שהם לא לוקחים כסף מאנשים פרטיים, אבל אז התאמצו קצת ומצאו דרך לקחת את הכסף בגרמא.
חודשיים מאוחר יותר יצא מכון צומת עם ליין חדש של ציציות לבוד, המתבססות על הלכות סוכה וכוללות רק שתי רצועות בד דקות ואווריריות. זכריהו קלוצמאכער שמח על הפתרון ההלכתי המחוכם וראה בו פתרון מושלם. עד הרגע שבו פגש את תלמידו יחיאל ברחוב וניסה לשווא למשש את כתפו בחיפושים אחר ציצית שאי אפשר היה למשש.
"אוי א-ברוך", חשב לעצמו באכזבה, "מה שווה מצוות ציצית אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?"