פרסומו של המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה לווה במלחמת קרדיטים בין ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים – אהוד אולמרט ואהוד ברק. מי שקצת נשכחו הם עמיר פרץ שהיה שותף לכל המהלכים הסודיים מאחורי הקלעים, וראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל
ברגע שבו הותר לפרסם שישראל היא שהפציצה את הכור הסורי בדיר א-זור לפני יותר מעשר שנים, פרצה מלחמת הקרדיטים על המבצע. המלחמה הזאת הותירה מחוץ למעגל שניים – אחד שמחל על כבודו, ואחר שלא יכול לעסוק בנושא לאחר פטירתו.
כן, אין ספק שקרדיט להישג מסוג זה הולך לראש הממשלה, וזהו אהוד אולמרט שהיה אז בשלהי כהונתו. שר הביטחון דאז ברק, שמתהדר בקרדיט, דחה את ההאשמות והרמיזות לפיהן ביקש לדחות את הפעולה, בתקווה להגדיל את הקרדיט שיקבל עליה. היה לו קל מאוד לתקוף את אהוד אולמרט בנושא הזה. אלא שלפחות עוד שני שרים בכירים לשעבר גורסים בדיוק את אותה גרסה שברק דוחה. על תופסי הטרמפים האחרים לא נרחיב בדיבור.
מי שראוי למלוא ההערכה ולא יזכה בה, לפחות לא בעוצמה הראויה, הוא ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל. האיש שהיה כפוף תמיד לראש הממשלה והתעקש לפגוש גם את שר הביטחון שקדם לברק, ח"כ עמיר פרץ, ולפרוש בפניו את התמונה המלאה ואת הסכנה במלוא עוזה. דגן התעקש לברר לעומק את הסוגיה של הכור הזה. עד כמה לעומק? גם היום קשה לתת את כל הפרטים, שחלקם עדיין מצויים תחת האפלה עמוקה. "הראשון שזיהה", אפשר לומר כלפי אותה נקודת זמן. אף אחד לא יזכור את זה. יש כלי תקשורת שדאגו אפילו להציג את הנושא המודיעיני כמחדל.
האדם השני שהיה מעורב בכל שלבי התכנון, אבל הודר משלבי הביצוע, בדיוק על ידי אותו אהוד ברק שכמובן אינו רודף אחרי קרדיטים, הוא ח"כ עמיר פרץ. פרץ ששימש כשר הביטחון במרבית שלבי התכנון והבין את הבעיות ברגעי האמת, נשכח כמעט לגמרי. נזכיר רק בקצרה את אירועי הימים ההם במערכת הפוליטית: שלושה חודשים לפני ההפצצה נערכו פריימריז במפלגת העבודה ובהם ניצח אהוד ברק את היו"ר דאז עמיר פרץ. בתוך זמן קצר ברק דרש להתמנות כשר הביטחון במקום פרץ, קיבל את מבוקשו וגרם לפרץ לעזוב את הממשלה. ברק גם שכח כנראה את החפיפה המשמעותית שקיבל מפרץ בנושא ההכנות לתקיפה.
לפני חודשים אחדים ישבתי לשיחה עם פרץ על האירוע. דובר אז על כך שדבר השיוך הישראלי לתקיפה, שעד השבוע נעשה רק על ידי מקורות זרים, יותר לפרסום. פרץ התחיל בפרגון לדגן. "מערכת הביטחון נחשפה לנתונים לגבי הקמת הכור, והבינה שמדובר באירוע חריג. ראש המוסד דאז, מאיר דגן ז"ל, הציג בפנינו את התמונות המפלילות, שלימדו אותנו כי פועלים מצפון קוריאה עובדים בכור הזה. על השולחן היו כמה אופציות צבאיות בשימוש של חיל האוויר. השיקול היה האם אנחנו מסוגלים לוודא שהפצצה מהאוויר אכן גורמת לפגיעה משמעותית", הוא הוסיף.
האמריקנים, כך סיפר פרץ, הוכנסו לסוד העניינים רק בשלבי תכנון מתקדמים, אבל מספיק זמן קודם לתקיפה – יותר מארבעה חודשים לפניה. "היה ברור שנכניס את האמריקנים בסוד העניינים, השאלה הייתה רק העיתוי. נוצר מצב ששר ההגנה האמריקני גייטס הגיע לביקור בישראל לפי הזמנתי. הביקור החל ב‑18 באפריל, והיה ברור גם לראש הממשלה אולמרט וגם לי שאין מצב שהוא ייצא מישראל בלי המידע על הכור. ראש הממשלה החליט לדאוג שהנשיא יידע כמה שעות לפני גייטס, ולשם כך שיגר את יורם טורבוביץ' ואת ראש המוסד דגן להודיע לכל הגורמים בארצות הברית. ואז, כדי שהתזמון יהיה נכון, הגעתי אל גייטס ב‑19 באפריל, לפגישה עם ראש אמ"ן עמוס ידלין ועם המזכיר הצבאי דנגוט, וחשפנו בפניו את המידע. הוא קיבל אותו בהפתעה, אבל התייחס לכך באופן מאוד ענייני ומקצועי. ביקשנו ממנו לשמור את הדברים בסוד וכך היה".
פרץ גם יודע עמוק בליבו את חלקו הרב והמשמעותי במבצע הזה, אבל נראה שמלחמות הקרדיט לא נוגעות לו. "ביום ההפצצה, בשבע בבוקר, התקשר אליי אהוד ברק ואמר לי: 'עמיר, אני רוצה לדווח לך שהמבצע בוצע בהצלחה. כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם. טביעות אצבעותיך ניכרות בכל מקום'".
פרץ התייחס השבוע לאירועי אותה תקופה, גם במאמרים שכתב, ובעיקר חלק שבחים לאחרים, פירגן. תכונה נדירה בפוליטיקה הישראלית, של מי שהיה במרכז קבלת ההחלטות, ויודע עמוק בלב על עוד כמה הישגים ביטחוניים משמעותיים בתקופתו כשר. אולי לא ידובר בהם רבות, אבל הוא עצמו יכול לחוש סיפוק על תרומתו ועל הפעילות שעשה בתפקיד שר הביטחון בימים ההם.
הקונסוליה הצרפתית מסתבכת
יש רגעים שבהם אפילו הקשות שבמדינות אירופה שמנהלות קו פשרני מול הפלשתינים, מוצאות את עצמן במבוכה אמיתית. לצרפת זה קרה השבוע, ולמרבה צערה זו לא הייתה הפעם הראשונה.
עובד הקונסוליה הצרפתית שנתפס בקלקלתו כשהוא מעביר אמצעי לחימה לארגון חמאס בעזה לא היה יכול להשאיר את הצרפתים אדישים. הם, שהכריזו על מלחמת חורמה בטרור, לא יכולים לגלגל עיניים כשאחד משלהם חשוד בסיוע באופן הכי חמור ובוטה למי שרוצח יהודים.
האם זו רשלנות או מגמה? אם לבחון את ההיסטוריה, נראה שבקונסוליה הצרפתית לא שוכנים אוהבי ישראל גדולים. הצרפתים כבר מזמן היו צריכים לרענן את נוהל קבלת העובדים לקונסוליה. עד לפני שנים אחדות עבדה שם דיפלומטית ושמה אלסה לפורט. לכאורה לא הייתה איתה שום בעיה, אלא שבעלה של אותה לפורט הוא לא אחר מאשר סלאח חמורי – מחבל פלשתיני שמרצה עונש מאסר ארוך, לאחר שהורשע בתכנון להתנקש בחייו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. ב‑2015 היא סיימה את עבודתה בקונסוליה, ומאז מסרבת ישראל לאפשר לה להיכנס לשטחה, לאחר שעלה חשד שהיא עצמה הייתה מעורבת בפעילות אנטי ישראלית בעייתית מאוד.
דיפלומטים אחרים בקונסוליה הרשו לעצמם בעבר הקרוב להשתתף בהפגנות נגד חיילי צה"ל, ולפני כשש שנים השתתפה נספחת התרבות דאז בהפגנה שהפכה אלימה, וסייעה לפלשתינים לתקוף את חיילי צה"ל מול מצלמות התקשורת.
גם סתם עניינים פליליים היו צריכים לחדד את נוהל קבלת העובדים. עובד קונסוליה פוטר לפני שנים אחדות לאחר שהתברר שהוא ניצל את החסינות הדיפלומטית, ואת רכב השרד שעובר בדיקות הרבה פחות קפדניות, כדי להבריח סחורות ובעיקר מטילי זהב וסיגריות לירדן, במטרה לגזור קופון אישי שמן.
במכון NGO מוניטור הזכירו לנו השבוע שזה לא הכול: בשנת 2015 העבירה הקונסוליה הצרפתית 63 אלף שקלים לארגון 'שוברים שתיקה' לאיסוף עדויות על חיילי צה"ל, ובשנים 2014‑2017 העבירה אותה קונסוליה 373 אלף שקלים לארגון 'בצלם'.
אז מה קרה הפעם שהצרפתים יישרו קו עם ישראל? הפעם פשוט האיש שלהם נתפס על חם. שגרירת ישראל בצרפת, עליזה בן נון, הגיעה לשר החוץ הצרפתי עם הוכחות חותכות – ובעיקר מביכות – בשביל הצרפתים. השר אפילו לא טרח לשאול את הנשיא. הוא הבהיר שארצו נותנת לגיטימציה לישראל למצות את החקירה ואף להגיש כתב אישום. עם זאת, גורם בממשל הצרפתי סיפר השבוע ל'בשבע' כי בתום המשפט, אם ייגזר על עובד הקונסוליה עונש מאסר חמור, הוא ירצה אותו בכלא צרפתי ולא בישראל.
האם הצרפתים ילמדו את הלקח מהסיפור הזה? השבוע סיפרו בשגרירות צרפת בישראל כי מתנהלת חקירה פנימית שלהם, כיצד אירעה התקרית שהם מכנים "תקלה" עם עובד הקונסוליה. "שר החוץ דרש לפתוח חקירה אדמיניסטרטיבית מיידית, שהופקדה בידי המפקח הכללי במשרד החוץ", אמרו לנו בשגרירות הצרפתית. "החקירה תאגד את כלל המידע העומד לרשותנו הנוגע לפרשה הזאת. מדובר גם בהסקת מסקנות שתאפשר לצוות עובדי הקונסוליה הכללית להמשיך בעבודתם החשובה בתנאים הטובים ביותר בנסיבות קשות".
אין ספק שהמקרה הזה ינוצל ברגע הנכון על ידי המערכת המדינית באופן החד ביותר, מול האיחוד האירופי והמדינות החברות בו. ההמתנה לרגע הנכון מסבירה גם מדוע ישראל הגיבה בשקט יחסי. לא נשמעו תגובות קשות מדי במערכת המדינית, וגם משרד החוץ ניסה להוריד את רמת הביקורת. הטענה היא שפשוט ממתינים לזמן שבו המידע יוכל להיות מנוצל בצורה האופטימלית מול אירופה. יש במערכת המדינית גם מי שמעלים השערות לפיהן איש הקונסוליה, שפעל מתוך בצע כסף, אינו היחיד מבין עובדי הנציגויות הזרות הפועלים בישראל שידו במעל. זו טענה שנכון לעכשיו אין לה שום ביסוס ביטחוני, אבל מנגד, עד לפני ימים ספורים לא ידע איש על אותו עובד קונסוליה שמעל בתפקידו.
גורם מדיני אמר לנו כי "מדובר באירוע קשה מאוד, ואנחנו מתייחסים אליו בחומרה רבה, אך אין לנו עניין לפגוע ביחסים הטובים עם צרפת. זה מקרה שכולנו מקווים שהוא מעידה של גורם בודד שאינו מעיד על הכלל". יכול להיות שההיסטוריה של עובדי הקונסוליה, כפי שקראתם אותה כאן, תגרום למישהו לחשוב שוב. סביר להניח שלא.