בשבוע האחרון ידעה ארצנו מכת אש שהותירה אחריה אלפי דירות ובתים שרופים, מאות מהם בלתי ניתנים לשיקום, באזור חיפה, בהרי ירושלים ובגוש טלמונים שבבנימין. אלפים נותרו חסרי בית ובחסד ה' לא היו קורבנות בנפש.
כל בר דעת קרא וראה תגובות רבות של ערבים ושונאי ישראל ששמחו לאידנו וקראו להמשיך להצית את ישראל.
אין ספק שהשריפות בדולב ובטלמון נבעו מהצתות של ערבים מהכפרים השכנים. פצצות אש נזרקו לעבר חורשת העצים ביישוב ועל הבתים. בשבת גם נווה צוף הפכה למלכודת אש כתוצאה מהצתה, ואין עוררין על מקור האש. עשרות משפחות הפכו לפליטים, ולמאות מתושבי נווה צוף וטלמון נותר רק אפר ואבק ממה שהיה פעם ביתם.
למה, אם כן, בתוך טירוף ההרס הנורא הזה מקבלת הרש"פ מקום של כבוד כמי שעמדה לצד ישראל?
הרש"פ, כממשיכה של ארגון האם שלה אש"ף, היא אשפית ביחצנות, אשפית המניפולציות ואלופת חצאי האמיתות והשקרים. ניסיונות להצתת מכוניות על יושביהן הם עניין שבשגרה, כמו גם הצתת בתים על יושביהם ביישובי יהודה ושומרון. הרצחנות המושתקת בתקשורת חיה ובועטת.
האם שמענו אי פעם את אותו אבו-מאזן מגנה את המבעירים ופועל לעצור את האלימות הרצחנית השגרתית שמתבצעת מהשטח שעליו הוא שולט, כולל התפרעויות שבועיות גם בנבי צלאח הסמוכה לנווה צוף? האם יו"ר הרש"פ דרש לעצור מסיתים ומאיצי הצתות ברשתות החברתיות? אם אזרחי הרש"פ טומנים מלכודת מוות לאחינו בנווה צוף, בטלמון, בדולב ובשאר היישובים, האם יש מקום להפוך את מנהיגם הפוליטי לגיבור בזכות העזרה שהציע ושלח? למה הדבר דומה? לגבר אלים שמכה את אשתו כדבר שבשגרה, ודואג להזעיק בעבורה אמבולנס.
תרגיל יחסי הציבור של אבו-מאזן היה לא פחות מגאוני. תגובותיהם של נשים וגברים, גם מקרב ציבור אוהדי ההתיישבות, שמביעים את הערכתם לעזרה של הרש"פ מוכיחות עד כמה התרגיל הצליח. כמה קל עדיין לשטות ביהודים טובים ותמימים.
חשוב לי להבהיר את ההבדל הגדול שבין הערכה והכרת הטוב לכל אדם שעוזר, יהודי לערבי או ערבי ליהודי, ובין השחקנים בזירה המדינית. כוחות ההצלה היהודים עוזרים לפצועים וחולים ערבים מהרש"פ כעניין שבשגרה. ולמרות זאת, ברמה הדיפלומטית המתנחלים נתפסים כצד האלים הודות לאג'נדה של מהנדסי התודעה, והמשחק המסוכן הזה המשיך גם השבוע.
וכאן הבעיה. אבו-מאזן זקוק ללגיטימציה ולאהדה דווקא בימים אלה, כשטראמפ הנחרץ והלא-פוליטיקלי-קורקט נבחר. אבל אנחנו כמדינה נפלנו למלכודת הדבש שלו. אם לממשלת ישראל קשה לסרב להצעת עזרה, מוטל על המנהיגות בהתיישבות מועצת יש"ע ובנימין למלא דווקא כעת את החלל התודעתי שנוצר. לדרוש מהרש"פ גינוי ללא תנאי לאלימות הרצחנית השגרתית, גם אם לצד מילת תודה והכרת הטוב לכבאים שהיא שלחה.
חני לוז