"אליחי, אתה בא?" קרא לי גלעד, אחי הגדול, כשעמד כבר ליד דלת הכניסה. "רגע, שנייה, אני רק…". גלעד כבר ידע את המשך המשפט בעל פה ולכן הכריז: "טוב, אז שבת שלום, אני הולך. תצטרף כשתהיה מוכן". אני לא יודע למה, אבל כל יום שישי אני מגיע לאותו מצב: אמא כבר הדליקה נרות, אבא והאחים שלי כבר לבושים לשבת ויוצאים לבית הכנסת, ורק אני עוד לא התקלחתי, ואני צריך עוד להתלבש, לנעול נעליים, למצוא את הסידור ועוד כמה דברים שנשכחו בדרך. כשאני סוף סוף מגיע לבית הכנסת, בערך באמצע "לכה דודי", אני מתבאס בכל פעם מחדש: כולם יושבים נינוחים, רחוצים ומחייכים, ורק אני בקושי נושם אחרי שרצתי כל הדרך, ומגלה שגם כפתרתי את החולצה לא נכון.
אני חושב שאבא שלי כבר התייאש קצת, והוא כבר הפסיק לזרז אותי ביום שישי שאהיה מוכן בזמן. זה פשוט לא עובד. האמת שהייתי רוצה מאוד שזה יהיה אחרת, להגיע בזמן כמו כולם, להתיישב בנחת בכיסא ולא להיכנס מתנשף ולחפש מקום פנוי בבית הכנסת. "למה זה קורה לי?" תיניתי את צערי בפני גלעד בשבת אחר הצהריים, "אני רוצה שזה יהיה אחרת. להיות מוכן ביום שישי בזמן!". גלעד התבונן בי ומולל את הזקנקן הקצר שהתחיל לגדול על סנטרו. "אהמממ…" הוא הרהר, "אולי נעשה ניסוי קטן ונראה אם אתה באמת לא מסוגל להיות מוכן בזמן".
שבוע לאחר מכן גיליתי על שולחן הכתיבה שלי בחדר מעטפה צבעונית ומזמינה. פתחתי אותה במהירות, סקרן לגלות מה היא מכילה. "הנך מוזמן למסיבת ממתקים מיוחדת שתתקיים ביום שישי הבא בשעה שתיים בצהריים. בתוכנית: הכנה עצמית של ממתקי שוקולד, תחנות של הכנת שערות סבתא או פופקורן לבחירה, דוכן עם חמישים טעמי גלידה ותוספות מיוחדות!". ההוראות למסיבה כללו הגעה בלבוש חגיגי, חולצה לבנה ומכנסי שבת. המסיבה יועדה להתקיים במועדון הנוער, ברחוב הראשי של השכונה שלנו, ממש ליד בית הכנסת.
"בינגו", חשבתי לעצמי, "אני לא יודע מי חשב להזמין אותי, אבל הוא כנראה מכיר אותי היטב ויודע שאני הילד שהכי אוהב ממתקים בעולם. זו בדיוק המסיבה בשבילי". כל השבוע ספרתי את הימים לקראת המסיבה. חלמתי כבר על דוכני השוקולד, הגלידה ושערות הסבתא, ודמיינתי את עצמי מרחף מאחד לשני וטועם בהנאה מכל סוג שיוצע בהם. ביום שישי בבוקר התעוררתי מוקדם. לבשתי את הבגדים החגיגיים כפי שהורתה ההזמנה, כמובן אחרי מקלחת הגונה. כשהשעון הורה אחת כבר יצאתי לדרך. "אז מה אם אגיע 40 דקות לפני הזמן, אני אסתכל בינתיים איך מסדרים את הכול".
צעדתי במהירות אל המועדון. כשהתקרבתי לפתח, הכול היה עדיין שקט. "בטח הקדמתי אפילו את המארגנים", חייכתי לעצמי. המתנתי בחוץ בסבלנות וחיכיתי שמישהו יבוא. המחוגים התקדמו, ועדיין נפש חיה לא נראתה ברחוב. כשהשעון הראה על השעה שתיים וחצי, הבנתי שמשהו לא כשורה. קמתי והתחלתי לצעוד הלוך ושוב, מקווה לראות מישהו שבכל זאת יגיע, או יעדכן אותי שחל שינוי. לפתע הרגשתי טפיחה על הכתף מאחוריי. "אליחי, איזה יופי לראות אותך ביום שישי בצהריים, עם חולצה לבנה, נעלי שבת ואחרי מקלחת, ממש ליד בית הכנסת!". לא הייתי צריך להסתובב אפילו כדי לדעת שגלעד אחי הגדול מחייך מאחוריי. הבטתי בו בפנים נבוכות: "אההמ… כן, האמת שהצלחתי להקדים השבוע. כנראה שאני כן מסוגל לזה". גלעד הוציא מכיסו חפיסת שוקולד עם סוכריות קופצות: "אומנם מסיבה לא הייתה פה, אבל מגיע לך בכל זאת. שבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה?".