טיעונים נכוחים לשמאלנים נבוכים, ביקורת נבובה מחיילת מגניבה, ורעיון ענק שירענן את המנ"ק
שמאלנים יקרים,
אולי שמעתם השבוע (או אולי לא רציתם לשמוע) את יו"ר הרשעות הפלשתינית, יקירכם מחמוד עבאס, המכונה גם אבו-מה-זה, מתבטא בחביבות מופלגת כלפי נשיא ארצות הברית ("יחרב ביתךּ"), כלפי מדינת ישראל ("פרויקט קולוניאליסטי שאין לו קשר ליהודים") וכלפי העם היהודי כולו ("מפיקים תועלת מאנטישמיות"). הפרטנר הנצחי שמנהיגי השמאל נוהרים להצטלם איתו ברמאללה, זה שעיתונאים ישראלים קמים לכבודו כשהוא מזמן אותם לשיחות רקע (אבל אף פעם לא קמים כשראש ממשלת ישראל נכנס), האיש הזה נאם השבוע באנטישמיות רהוטה, מלאה גידופים וחרפות, וזכה למחיאות כפיים סוערות מחברי המועצה הפלשתינית.
עכשיו בטח נטפלים אליכם כל מיני ימנים נודניקים ששואלים אתכם: "נו? זה הפרטנר שלכם? מה יש לכם להגיד עכשיו?", ואתם לא יכולים סתם לענות להם "יחרב ביתךּ" כי אתם שמאלנים יפי נפש, לא איזה מתנחלים אלימים. אז מכיוון שאתם יקרים לליבי, הנה כמה טיעונים שאתם תמיד יכולים לשלוף בשעת מצוקה, או תוגה, או שגרה, מה זה משנה, אתם גם ככה טוחנים אותם בלי לשים לב להיגיון הפנימי המקולקל שלהם:
"זה מה שיש, אין לנו פרטנר אחר" (ברור, רודנים נוטים לחסל את מתחריהם).
"לא אנחנו בוחרים את הפרטנר שלנו" (גם הפלשתינים לא בחרו אותו, אבל מה זה משנה).
"אבו-מאזן הוא נשיא העם הפלשתיני, לטוב ולרע. או קיי, לא כולל חמאס, ג'יהאד אסלאמי ותומכי מוחמד דחלאן. ומי זה בכלל טראמפ? כולה נשיא שחצי מהאמריקנים בכלל לא רצו אותו".
"בערבית, 'יחרב ביתך' זה בכלל לא קללה".
"לטראמפ יש המון בתים, מה אכפת לו שייחרב אחד".
"מה שיאיר נתניהו עושה במועדונים זה הרבה יותר גרוע".
"זאת בסך הכול טרמינולוגיה פנים-פלשתינית, לא צריך לתפוס אותו על המילה".
"זה הנרטיב הפלשתיני, ומי שלא מסכים איתו הוא פאשיסט וגזען".
"טראמפ יודע שהערבים נפגעים בקלות ומדברים לפני שהם חושבים. בשביל מה הגזען הזה היה צריך להתגרות בהם?".
"אז מה אם אבו מאזן אמר שאנחנו כמו הנאצים. גם האלוף יאיר גולן אמר".
"אבו-מאזן לא אנטישמי. הוא מאותגר יהדותית".
"שלום עושים עם אויבים, ויהדות עושים עם אנטישמים".
"זה הכול, אבל הכול, בגלל הכיבוש".
אם זה בכל זאת לא ישכנע, תמיד תוכלו לחזור לאקסיומה שהימין מדבר מהבטן ואתם פועלים מהראש. הרי תמיד ידעתם שיו"ר הרשות הפלשתינית כתב דוקטורט מכחיש שואה, שאחת לכמה חודשים הוא משחרר פריסות שלום בסגנון "המתנחלים מרעילים בארות", או "היהודים מטנפים ברגליהם הטמאות את אל-אקצא", שהוא ארגן פעולות טרור רצחניות ועדיין משלם סכומי עתק למחבלים צמאי דם, ושהוא ומקורביו הם נהנתנים מושחתים שמשליטים טרור גם על בני עמם. ידעתם, אבל לא נתתם לעובדות לבלבל אתכם. למה שתיתנו להן לבלבל אתכם עכשיו?
הציבור יימתח להקשב
לגלי צה"ל יש הברקה: מש"קית חדשות. אחרי שתאגיד השידור 'כאן' התחיל להזרים לרשת סרטונים כה-מגניבים (לא בעיה כשהתקציב השנתי שלך הוא 747 מיליון שקלים), ישבו קברניטי התחנה הצבאית ושאלו את עצמם איך זה שהם, המגניבים הנצחיים, נשארו מאחור. ועוד כשהתוכנית שזוכה להאזנה הכי גבוהה היא זו של אראל סגל, מה שגורם לוותיקי התחנה התקפי חרדה וגירודים קשים בעור.
ישבו הגל"צניקים והגו רעיון מקורי: ניקח חיילת צעירה, נכתוב לה טקסט עוקצני, נצלם אותה מכמה זוויות, נערוך קליפ קצבי (לא בעיה כשיש לך כוח אדם צעיר וחינמי) ונעלה אותו לפייסבוק. איך לא חשבו על זה קודם.
וכך יושבת לה מול המצלמה בחורה במדים, שהחלב עוד לא יבש על שפתותיה אבל נוזל אחר כבר עלה לה למוח, ומריצה דאחקות על משפחת נתניהו, מעניקה פרשנות צינית לחוק המרכולים, מלגלגת על אופרה ווינפרי ודונלד טראמפ, ולקינוח גם מקדמת את מחאת הצפירות בכביש עוד לפני התרחשותה. וכל זה במסווה תמים של סיכום חדשותי מגניב, אלא מה.
עירית לינור – לגמרי אזרחית, לא חיילת – הושעתה מגל"צ אך לפני שלושה שבועות בגלל שאמרה בשידור שהנשיא ריבלין הוא "חתיכת חצוף". טירונים מגדוד שמשון שהניפו שלטים נגד פינוי יהודים נשפטו, נכלאו והודחו מהגדוד. תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון ונהרג שם ממטען צד לפני 19 שנה, אולץ לפני כן להתנצל בפני תנועת 'ארבע אימהות' לאחר שמתח עליהן ביקורת. כי לחייל אסור למתוח ביקורת פומבית על נושאי משרה ציבורית, אסור לו לפרסם את דעתו הפוליטית, ובאופן כללי הוא צריך להרחיק את עצמו מקונפליקטים בוערים כדי לא לפגוע באחדות צה"ל.
אלא אם כן הוא משרת בגלי צה"ל, ואז מותר לו – מה מותר, חובה – לבקר, לברבר, לבער ולמסמר את כל מי שבא לו, חוץ מאלה השייכים למחנה שחסין מביקורת. את נשיא המדינה אסור לכנות חצוף, אבל על ראש הממשלה מותר לצחוק בפרצוף. אה, וזה צריך להיות כמה שפחות מכובד והגון, אחרת זה לא מגניב.
אמור מעתה: כשמדובר במתיחת ביקורת, הצבא יימתח להקשב. אלא אם כן מדובר בתחנת השידור הצבאית, ואז הציבור יימתח ויקשיב. טוב, גל"צ היא הרי לא באמת חלק מצה"ל. היא רק מקבלת ממנו תקציב.
אבא של חייל
באחת עשרה לפנות צהריים התקשר הבן מהדרך, ביקש שנדליק בשבילו את הדוד ובירר אם יש משהו מוכן לאכול. ככה זה כשאתה מגיע הביתה אחרי שבועיים בשטח, בלי מקלחת, בלי ארוחות חמות ובלי מיקרופון שכתוב עליו גל"צ.
אחרי שהוא קרצף מעליו את תערובת החול, הבוץ, האבק, הזיעה, השמן ומשחת הנעליים שדבקה בו, הוא התיישב אל השולחן והשקיט את רעבונו בחלה, סלטים, שקשוקה, שניצלים, בשר, אורז, תפוחי אדמה ומאפים, ככה בקטנה עד שהאוכל יהיה מוכן.
"כל השבועיים האלה לא קיבלתם בכלל אוכל חם?", שאלתי.
"לא", הוא הצדיע מתוך הרגל וכמעט נרדם עם היד על המצח.
"אז מה אכלתם?", תחקרתי.
"אוכל מגוון", השיב החייל, "בבוקר מנ"קים, בצהריים מנ"קים, בערב מנ"קים ולפני השינה מנ"קים".
מנ"קים, לא מה שזה נשמע, הם ראשי תיבות של מנות קרב. המנ"קים מכילות מזון גורמה כגון טונה, תירס, חמוצים ולחם מעודפי המהפכה הצרפתית, מתובלים באבק שריפה ומוגשים על מצע של חולות נודדים. יש גם שעועית, אבל אותה לא מומלץ לצרוך לפני שנכנסים בלילה לאוהל.
שפע המנ"קים עורר בו זיכרונות נוגים מיום תרבות שנערך לפלוגה לפני כמה שבועות, במסגרתו הם סיירו בתל אביב הישנה ולארוחת הצהריים קיבלו מנ"קים של ג'ובניקים. בעיקרון זה כמו המנ"קים של הקרביים, חוץ מזה שכל חייל קיבל חמגשית חמה עם שניצל ואורז טריים, ועוד חמגשית עם סכו"ם, פחית שתייה, ופלים ומגבון לח. ובלי שעועית.
"אח", נאנח הבן, "אילו גם במנ"קים שלנו היו מגבונים לחים…".
זה, אגב, רעיון נהדר. אם הצבא לא מוריד שניצל ואורז לשטח (זה רחוק מתל אביב), לפחות שיאפשר לחיילים לנגב את הידיים מהשמן של הטונה. ואם במקרה תאזל התחמושת, נגיד בגלל שבדואים יגנבו אותה, אפשר יהיה לזרוק עליהם מגבונים במקום רימוני הלם. החיילים רק צריכים להקפיד שאלה לא יהיו מגבונים משומשים, כדי שלא יאשימו אותם בפשעי מלחמה.