איך תגשרו על הפערים ביניכם כשצריך למיין את ארון הבגדים או לסדר את מגירת המסמכים?
בשעה טובה התחלנו לנקות את הבית לפסח. זאת אומרת, בואו לא נשלה עצמנו, לא באמת התחלנו לנקות לפסח. כי לנקות את הבית לפסח לוקח בדיוק שלושה ימים, אלא אם כן אתם נותנים לילדים לכרסם בייגלך במיטה, ואז באמת שיהיה בהצלחה. אבל כרגע רוב עם ישראל רק מעיף דברים מהבית. ואת זה אפשר היה לעשות גם בחשוון. אבל לא עשינו את זה. היינו סבלנים. חיכינו עד לשנייה שאחרון משלוחי המנות יישלח לפח כדי להתיישב מול ארון הבגדים, להעיף חצי ממנו ולצקצק "אין לי מה ללבוש". ובאמת גיליתי שאין לי מה ללבוש.
יש המון מה ללמוד מתהליך הבירור הזה, כי ברובו הוא בכלל רגשי, בלי קשר לשאלה האם השמנתי או רזיתי השנה (ואני לא מסגירה איזה מהשניים קרה). זה מתחיל בחלק הקל – הבגדים שבטוח נשארים ואלו שרק חיכינו להעיף, כשהתעלומה האמיתית היא על מה חשבנו כשקנינו אותם. חוץ משני הקצוות הבטוחים, יש את בגדי הספק. אני יודעת שאני אמורה לזרוק אותם, ועדיין כמו עמלק הם יושבים לי בארון. שנים. לעתים אני מעיפה בהם מבט, מדי פעם אפילו מודדת אותם, מסתכלת במראה, ואז משיבה אותם בבושת פנים לקולב.
והנה, עוד פסח עבר והם עדיין שם. שמלת החתונה שלי, שמלות של אמי משנות השבעים, שמלות של סבתא שלי שהייתה נמוכה ממני בחצי מטר, בגדים שאולי יחזרו כווינטג', מאות כיסויי ראש שעדיין נמצאים בארון רק כי הם מקופלים יפה בקופסה ולא מפריעים. לעתים נדירות, כשאני מבינה שכף רגלי לעולם לא תצא מפתח הבית כשאני עטויה בהם, אני אוזרת עוז ומעיפה אחד מהם, וזה עולה לי בדם, יזע ודמעות. בקיצור, המון סנטימנטים, פחות דברים לבישים.
בתהליך הבירור הזה מתחבא גם הפער הגדול ביותר בין גברים לנשים. בתהליך הבירור הגברי יש שני מצבים – ירוק או אדום, אין צהוב. צהוב זה כנראה רק לנשים. וכך בארון הבגדים שלהם יש רק את הבטוחים – הנשארים מחד, והנתרמים מאידך. מה שלנו הנשים נראה כספק, אצלם לא נכלל בקטגוריה הזאת, כי היא בכלל לא קיימת בלקסיקון הגברי. אין לגברים שום עניין, ובטח שלא זמן, להתעסק עם ספק. ושם, במדף שאנחנו הנשים רואות כספק, יושבות חולצות כדורגל, חולצות סיום מסלול, חולצות שהיו פעם לבנות וטרנינגים של ראפרים משנות השמונים. הגברים לא מבינים איך אפילו שקלנו להעיף את תיבת האוצר חסרת התכלית הזאת, ובעיקר למה אנחנו טוענות שזריקת חולצה עם חורים קשורה לניקיונות הפסח.
מי הזיז את הניירת שלי?
מצד שני, צריך להודות שלא רק גברים אוהבים לשמור אוצרות חסרי תכלית. לדוגמה, בכל בית יש מגירת מסמכים, ובכל בית ידוע שלא משנה כמה פעמים עשינו שם סדר, כמה פעמים נשבענו להכניס לקלסר הנכון את תעודות האחריות וחשבונות המים, החשמל או הארנונה, תמיד הבלגן מתגנב לשם חזרה. וכמו בכל בית, יש חלוקה מי אחראי על התשלום של איזה חשבון, וכתוצאה מכך אחראי גם על הניירת שנלווית אליו.
ואז מגיעה השיחה, כזו שאולי התקיימה בבית שלי, אבל אני לא מודה בכלום.
"איך נהיה לנו פה בלגן שוב?", מביט בי הגבר במבט חצוף שרומז לי 'כמה פעמים אני עוד אצטרך לסדר כאן את הבלגן שעשית?'.
"באמת לא יודעת", אני עונה לו בחזרה בעיניים פעורות שמבהירות שאני לגמרי יודעת, אבל רוצה שהוא יגלה לבד.
"נו, אז איך נהיה בלגן?" הוא נועץ בי בחזרה מבט של 'הרי כבר רמזתי שמישהו צריך לסדר'. כמה שאני שונאת את המבט הזה.
"תסתכל", עונה האישה, "הכול ניירת שלך. קבלות, עיתונים, עלוני שבת, ניירת, ניירת, ניירת".
"שלי? אין פה שום דבר שהוא שלי", הוא עונה, ואז בא אחרי חודש לשאול איפה הפתק הקטן הזה שהוא רשם עליו שם של משהו מאוד חשוב.
כן, האיש שחושב שזה הכי הגיוני בעולם לשמור לעצמו בארון "חולצת פיקניק חול המועד פסח", ובחיי שיש כזו, לא מבין למה שמישהי תרצה לשמור קטע מסוים שהיא ראתה בעיתון. בדמיונו, ברגע שהוא סיים עם העיתון או הניירת, הם באותה שנייה התאדו מהעולם ומקום קבורתם לא נודע. מבחינתו, כבר שנים העיתונים האלה לא צריכים להיות בבית, והוא לא מבין למה עלה בדעתי לשמור אותם. וברור ששום דבר ממה שיש בערימת הניירת הוא לא שלו, עד לרגע, כמובן, שהוא פתאום נזכר במשהו שהוא כן צריך.
אז עצה לי אלייך, את שרוצה לשמור על שלום בית. אנא ממך, תביני שזה לא שהוא לא רוצה להבין אותך, הוא באמת לא יכול. נכון שזה ההפך הגמור של כל מה שאנחנו מלמדים את הילדים, אבל יאללה, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
הניקיון האמיתי
האמת היא שזה נורא משעמם לסדר את הבית. כמה אפשר להחזיר גומיות לקופסה, ולגלות את אותה קופסה שוב מפוזרת על הרצפה? ולמי בכלל אכפת אם לכל הפאזלים יש את כל החלקים? כל שנה יש רבנים שמנסים להקל בדיני הניקיון, ובכך לנסות להרגיע את הרוחות בבתי ישראל. וכנראה שיש צורך בהרגעה. ייתכן, ושוב אני לא מודה בכלום, שחלקנו נכנסות קצת להיי משאיפת יתר של אדי אקונומיקה, דבר שהופך אותנו למעט פחות סימפטיות לקהל הרחב.
לכן אני מציעה ניקיון מסוג אחר, קצת יותר פרודוקטיבי מלנקות אבק שגם ככה ייערם שוב. לכבוד הפסח בואו ננקה דעות קדומות. כמה אפשר לשמוע מנטרות כמו "הם לא לוקחים חלק בנטל", "מוצצי כסף", ועוד מילים מפיצות ניחוח אהבת ישראל. והרי בשנייה אני יכולה להפוך את הכף, ולטעון שהחילונים הם שחומקים מהנטל. הרי הם לא מתפללים. תלמוד התורה, התפילות ועבודת השם יושבים על כתפי הדתיים, וכתוב שזה מה שמקיים את זכותנו על הארץ. אז מי הוא המשתמט?
שמעתי טענות שהילדים שלי מגדלים את עצמם, כי אני וחברותיי עסוקות בללדת. שמעתי שאני אגלח את השיער של הבת שלי כשהיא תתחתן, וגם ככה דנתי אותה לחיי עוני ובורות. ושמעתי מנגד גם טענות שלחילונים אין ערכים וכבוד למסורת. אז את הערכים שהכי חשובים בעיניי, שהם הבסיס להכול, למדתי בבית הספר החילוני של ילדותי, שנטע בי אהבת ישראל. והשבוע הלכתי לחנות כלים. המוכרת, שנראית חילונית למהדרין, ראתה אותי מסתכלת על משטח קומפקטי לייבוש כלים ואמרה "ישר לקחתי לי שניים כאלה לפסח. כי שלי תופסים חצי מהארון פסח שלי". חייכתי. בחיים היא לא תדע כמה היא ריגשה אותי. חשבתי לעצמי כמה דעות קדומות מנופצות באותו רגע. ואיך היא כל השנה מתחפשת לחילונית, כי התואר הזה בכלל לא מתאים למי שמקיימת את מצוות ביעור חמץ. כל הדעות הקדומות שלנו הן כמו בגדי הספק, כמו העמלק שיושב לנו בארון ומעמיס על חיינו, כי אין לנו את העוז והכוח להתבונן בו ולהגיד: אתה בחיים לא תתאים לי יותר.
סלט סלק בתנור
זה אחד הסלטים האהובים עליי. למדתי אותו מג׳סיקה. חשוב לקנות סלק אורגני, שהוא שונה וטעים לאין שיעור מסלק לא אורגני.
מרכיבים:
4 סלקים לא גדולים
2 שיני שום פרוסות דק
3 כפות שמן זית
½1 כפות חומץ תפוחים
מלח
אופן ההכנה:
שוטפים היטב את הסלקים בקליפתם, מניחים על נייר אפייה ומכניסים לתנור. בדרך כלל הם מתווספים לדברים אחרים שצריכים גם כך תנור, אבל הם צריכים לפחות שעה בחום של 180 מעלות. המטרה היא מחד לבשל ולרכך את הירק, ומצד שני לייבש אותו בתוך המיץ של עצמו. לא כמו בתוך מים שנספחים לירק. שימו לב, לא להכניס לחום מאוד גבוה כי זה מצמצם את המיצים שבתוך הסלק יתר על המידה. אגב, גם לחזרת של פסח אני מכניסה את הסלק לתנור ולא מבשלת אותו במים.
מקלפים את הסלק וחותכים אותו לפרוסות.
מוסיפים את שאר המרכיבים ומתקנים תיבול.