כבר 42 שנה שעשרות אלפי אנשים צועדים ב'ריקודגלים' ברחובות ירושלים, רובם המוחלט מהציונות הדתית. מארגני האירוע מצרים על כך שהוא הפך למגזרי בלבד, אבל ד"ר יוסי לונדין דווקא מרוצה מהמצב: "זה נותן תחושת גאווה, שייכות ועוצמה, ותורם לביצור הזהות הציונית-דתית"
מדי שנה ביום ירושלים ארוחת הצהריים בביתנו נאכלת בזריזות. הילדים מחליפים את החולצות הלבנות שכבר נצבעו במגוון צבעי הקשת בחולצות בוהקות ונקיות, אנחנו מעמיסים תיק ועגלה על האוטו, ויאללה לירושלים. בכל שנה בדיוק באותו מקום מתחלף הלחץ מהפקקים ומהחנייה בחיוך רחב ובלב מלא. זה קורה בעלייה לרחוב בצלאל, כל פסיעה מרחיבה את הלב עוד יותר. שירי הנערות, השלטים, הדגלים, הכמויות הלא נגמרות של חוגגות וחוגגים, ואחר כך מעגלי הריקודים. הכחול-לבן המרשים הזה, עשרות אלפי האנשים שצועדים בשיירה ארוכה אל שעריה של העיר העתיקה. בסופה של הצעדה יתאחדו כולם בלב, במגנט, בכותל המערבי. ירושלים היא בירתנו הנצחית והמאוחדת, יכריזו הצועדים דרך הרגליים. "ריקודגלים" קוראים למוסד הזה, שקיים כבר 42 שנה.
"מאז ומתמיד היה הרב צבי יהודה קוק צועד ביום העצמאות וביום ירושלים מהישיבה לכותל דרך שער יפו. הרב והתלמידים היו הולכים בשירה וריקודים", מספר אישי חזני, בנו של הרב יהודה חזני, איש גוש אמונים. "בשלב מסוים אבא שלי, שהרב צבי יהודה כינה אותו 'מקהיל קהילות' כי הוא היה הביצועיסט שלו בתחום הציבור, החליט לצרף ישיבות תיכוניות ולפתוח את הצעדה לציבור הרחב". בשנותיה הראשונות התקיימה צעדת יום ירושלים בשעות הלילה. "הייתה עצרת בישיבה, ובחצות בערך היו יוצאים לכיוון העיר העתיקה. בחלק מהשנים שולב גם חיזיון אור-קולי בשער יפו וגם תזמורת צה"ל הייתה שותפה. זה היה מאוד ממלכתי. כל הנקודה הייתה שזה של כולם, שירושלים היא לא רק נחלתם של הדתיים".
14 שנים אחר כך הצעדה עברה לשעות היום, מתוך מחשבה שיש לרקוד ברחובה של עיר באופן גלוי ופומבי, ומתוך רצון להביא אליה גם את הציבור הכללי, "אבל זה לא צלח". הרב חזני, מספר בנו, הוא זה שיזם את הוספת הדגלים לתהלוכה השמחה. "זה היה חלק מהמקוריות שלו. לא להביא רק אנשים אלא גם דגלים". לדבריו, לו אביו היה בחיים הוא היה משנה את התהלוכה, מוסיף לה אלמנטים ומשתמש בחשיבה יצירתית כדי שהיא לא תהיה אותו דבר בכל שנה. אבל הרב חזני נפטר לפני כ‑25 שנים, ומאז הריקודגלים מנציח אותו ואת פועלו הרב.
בין 70 ל-100 אלף איש משתתפים כל שנה בצעדה המרשימה הזאת, ומספרם רק הולך ועולה. מי שצעדו בנערותם עם הישיבות והסניפים מתקשים לוותר על המוסד הזה גם בבגרותם, ומגיעים לאירוע עם בני הזוג, הילדים, המנשאים והעגלות. אבל למרות זאת לחזני כואב הלב. הוא מרגיש שבמקביל מתקיים תהליך אחר בריקודגלים. הוא קורא לזה נסיגה. "היום היחיד שבו שער הפרחים ושער האריות סגורים ליהודים הוא יום ירושלים. השערים האלה, שפעם הצעדה הייתה עוברת דרכם, סגורים היום בפני הצועדים. זו אשמת המשטרה שמבקשת שקט". בכל פעם, הוא מתאר את התהליך של השנים האחרונות, קיצצו עוד משהו והורידו עוד שער. עכשיו יש מאבק גם על שער שכם. "עוד מעט יישארו שער האשפות, שער יפו ושער ציון, ושלום על ישראל, אפשר לסגור את האירוע. 'ריקודגלים' אולי הולך וגדל כל שנה, אבל אנחנו מאבדים כאן סמלים ודגלים".
הצעדה באזורים הערביים של העיר העתיקה מחייבת את הערבים להישאר בבתיהם.
"זה לא נורא, מדובר ב‑12 שעות או פחות. רק בשבת האחרונה ראינו דקירה של שוטר, שרוכל מקומי מנע עוברים ושבים מלהגיש לו עזרה. אלה הם אויבים ואני לא צריך לדאוג לרווחתם".
חיזוק הזהות המגזרית
מי שהיה שם עם הרב חזני מההתחלה הוא יעקב נוביק, העומד בראש עמותת 'עם כלביא' ומארגן את ריקודגלים מאז ועד היום. השנה, לכבוד יובל ה‑50 לאיחודה של העיר, יכלול האירוע העצום הזה גם מופע של יעקב שוואקי בכותל וגם הכנסת ספר תורה. אחרי שנים כה רבות בארגון, נוביק מקדיש ליום ירושלים חודש וחצי של סידורים, טלפונים, נסיעות וישיבות. "אחרי כל כך הרבה שנים כבר יודעים איך לעשות דברים. השבועיים וחצי האחרונים הם הכי אינטנסיביים". מבחינתו של נוביק לצעדה יש מטרה אחת ברורה: "להכריז שירושלים היא בריבונות ישראל".
בשנים האחרונות מתמודד נוביק בכל שנה מחדש עם בג"צים של עמותות שמאל, שמבקשות להצר את רגליה של הצעדה, ולפעמים, כמו שאמר חזני, אף מצליחות. נוביק לא מתרגש: "מאבק ציבורי הוא ארוך טווח. אחת הטעויות של האנשים היא שהם רוצים תוצאות עכשיו. מרבים לצטט את המאבק של מרטין לותר קינג, אבל זה היה מאבק של עשרות שנים. גם המאבק שלנו הוא בעל אמירה ברורה והוא ארוך טווח ולא חד-פעמי". מבחינתו של נוביק עצם הימצאותם של אלפי שוטרים שמאבטחים את הצעדה "יש בה משום הכרזה על הריבונות".
קשה להתעלם מהתחושה שכל שנה מצרים עוד קצת את רגלי הצועדים.
"יש מאבקים קטנוניים עם המשטרה, אבל עצם האירוע גדול יותר מהפרטים הקטנים. הוויכוח הזה ייפתר. לא משנה מתי".
ומה אתה אומר על החבר'ה שקוראים קריאות נגד הערבים ודופקים על דלתותיהם?
"זה לא נכון לנהוג כך משום בחינה. אין לי עניין להתכתש עם הערבים, ואני לא מדבר על הנזק שזה עושה. זו טיפשות וגם חולשה. אדם שהוא בעל בית של מקום, לא צריך לקרוא קריאות".
הצעדה שהפכה למפעל חיים, מסכים גם נוביק, פועלת בכיוון דו-סטרי. בני הנוער נותנים תוקף לריבונות הישראלית בעיר שחוברה לה יחדיו, וההליכה בסמטאותיה מחזקת בלבם את הקשר לעיר הקודש.
בעיניהם של אנשי חינוך, הצעדה הזאת יכולה להיראות מעט אחרת ולהביא איתה ערך מוסף שהמארגנים לא התכוונו אליו כלל. "לאירוע הזה", אומר ד"ר יוסי לונדין, מרצה להיסטוריה ואזרחות במכללת אורות ישראל ומורה ב'דרכי נועם' בפתח תקווה, "יש שני היבטים משמעותיים. אחד הוא עצם השמחה והחיבור לעיר. לא הרי סיורי מורשת קרב והרצאות, לא משנה כמה טובות יהיו, כשמחה מתפרצת בעוצמה ובהיקפים גדולים". החוויה הזאת, הוא מסביר, מחברת את הנוער לבירתו הנצחית בדרך אחרת מזו שהוא חווה כל השנה, ויש לה השפעה עמוקה.
ההיבט השני והחשוב לא פחות שלונדין רואה בריקודגלים מעט מפתיע: "האירוע הוא מגזרי בלבד וזה צפוי. יום ירושלים הוא המזוהה ביותר עם הציונות הדתית, משום שהיא זו שמחברת עם, תורה, ארץ ואתחלתא דגאולה. הציונות הדתית מותקפת כל השנה וגם יודעת להתכתש בתוך עצמה, וברגע שנערים ונערות מגיעים לאירוע כל כך עוצמתי, שבו כולם לבושים בחולצה לבנה ונראים פחות או יותר באותו סגנון, זה נותן תחושת גאווה, שייכות ועוצמה, ותורם לביצור הזהות הציונית-דתית".
לדברי לונדין אין עוד אירוע ציוני-דתי בסדר גודל כזה. "אפילו ההפגנות ההמוניות שהיו פעם, כבר לא מתקיימות", הוא מוסיף בחיוך. לדעתו יש בכינוס כזה חשיבות רבה מאוד. בשל כך לונדין לא היה רוצה שהצעדה תשנה את אופייה ואת ייחודיותה. "יש מוסדות שלא מגיעים לצעדה מטעמים איסטניסטיים", הוא מוסיף, "נער דתי שלא מגיע לצעדה הזאת, יש לו חוסר בביצור הזהות".
לא מפריע לך שיום ירושלים הוא לא כלל-ארצי, לא שייך לכולם?
"היה צריך להכריח את ממשלת ישראל לעשות עם היום הזה משהו", הוא אומר ומכוון לכך שרק 30 שנה אחרי איחודה של העיר מיסדה הכנסת את יום החג הזה בחקיקה. "למעשה, עד היום המדינה די מגמגמת. בחברה הלא דתית היום הזה נמשך לשני כיוונים, לכיוון הפוליטי של הכיבוש או לכיוון של פולקלור ירושלמי: מאכלים, מנהגים וסיפורים. זו לא הכוונה ביום חירות ירושלים. יום ירושלים הוא יום הודיה על ניסי מלחמת ששת הימים, איחוד העיר וקפיצה בתהליך הגאולה. ריקודגלים, במובן הזה, ממחיש אותו בדרך הטובה ביותר".
לצעוד בכל הערים
אבל יש מי שלא רוצים לוותר על החיבור של מגזרים אחרים לעיר הקודש. כבר לפני עשר שנים יצא ארגון 'מרימים את הדגל', מבית מדרשם של הרב יגאל קמינצקי ומגורשי גוש קטיף, במיזם לפיו יחגגו את היום המיוחד הזה גם בערים ברחבי ישראל. אם האנשים לא באים לירושלים, חשבו היוזמים, תבוא העיר אליהם. הם הביאו את ריקודגלים למקומות שונים ברחבי הארץ, כך שיותר מ‑20 ערים השתתפו בצעדות לכבודה של עיר הבירה. הפרויקט התקיים שנים אחדות, אבל אז הלך והצטמצם עד שכמעט נעלם.
מי שמפיח בו השנה רוח חיים, גם אם תופס כיוון מעט אחר, הוא איגוד המרכזים להעמקת זהות יהודית – 'זהות', והעומד בראשו איתי גרנק: "בשנה שעברה הייתי בצעדת ריקודגלים המסורתית. כולם היו שם דתיים. אחרי הצעדה התראיינתי אצל בן כספית ודיברתי על כך שבשנה הבאה אני רוצה לצעוד עם אנשים חילונים. במיזם שלנו החלטנו שזה לא יהיה של דתיים או דרך הדתיים. עברנו דרך ראשי הרשויות. אחד התנאים שלנו לקיים את יום ירושלים בערים היה שראש הרשות וראשי המחלקות ישתתפו באירועים". המטרה היא לקיים בכל רשות אירועים לכבוד יום החג הזה, "בדיוק כמו שיש ביום העצמאות או בחנוכה או בכל חג אחר".
50 רשויות אישרו את השתתפותן במיזם של 'זהות' וגורמים שונים במשרד החינוך, שנקרא 'יחד ירושלים'. לדבריו של גרנק, בכל רשות שמשתתפת במיזם יש שלושה מרכיבי פאזל: "קודם כול אירוע רשותי לכבודה של ירושלים, עם אמנים שמתאימים לחילונים ולדתיים, שנית צעדה עם עשרות אלפי כובעים, דגלים ודגלונים, וגם פעילות של כל בתי הספר על יום ירושלים. 500 בתי ספר, רובם לא דתיים, קיבלו מאיתנו חומרי לימודי ופעילות חינוכית על יום ירושלים".
המטרה, אומר גרנק, היא לא רק יום ירושלים. "אנחנו כל הזמן מחנכים ומלמדים על ירושלים, בטח בשנת ה‑50 לאיחוד העיר. יום ירושלים היא רק השיא. החזון הוא לחבר את עם ישראל לעיר הזאת ולהוציא אותה מהפוליטיקה. לצערי הפוליטיקאים הצליחו להפוך אותה למעוררת מחלוקת. ממשלות נפלו עליה".
אתה רואה את הציבור הכללי עולה בעתיד לירושלים ביום חגה?
"בסוף גם אני רוצה שתלמידים חילונים ומשפחות חילוניות יגיעו ליום ירושלים, אבל בשביל זה צריך לבנות צעדה מותאמת. ריקודגלים לא מתאימה כי כרגע יש בה רק דתיים, והמטרה היא הגעה לכותל. אפשר לעשות צעדה נוספת, או אחת גדולה שיש בה שני מתחמי סיום. צריך לחשוב על זה. בכל מקרה את ריקודגלים לא הייתי משנה. זו צעדה טובה ומרשימה וחבל לשנות".
ofralax@gmail.com