תופעת ההתקרבות ליהדות איננה תוצאה של השפעה חיצונית מצד עמותות, גרעינים או בנות שירות לאומי, היא באה ישירות מהנפש היהודית שמחפשת את שורשה | האקטיביזם השיפוטי: אין להסתפק בפתרון נקודתי לנושא גיוס בני הישיבות
1. גאון מי שהמציא את המילה הדתה – המילה הכי מאיימת בשיח הציבורי השנה. גאון במובן של חכם להרע, כמובן. שימוש ראשוני במילה הזאת נעשה כבר לפני שנים, על ידי אנשי אקדמיה מהשמאל החילוני שדיברו נגד ההדתה של הצבא. האיום הוגדר במילה המאיימת, ובעקבות זאת נעשו צעדים רבים כדי לגמד את הרבנות הצבאית ולהאט את תהליך הטיפוס של מפקדים דתיים אל צמרת ההיררכיה הצבאית. אבל השנה המילה הדתה הפכה לשימושית גם בשיח שמתאר תופעות בחיים האזרחיים. ההדתה משמשת כדי לתקוף את פועלן של בנות שירות לאומי שהוזמנו ללמד בהתנדבות מושגים בסיסיים ביהדות בבתי ספר חילוניים. כתבות בטלוויזיה תוקפות את ההדתה הסביבתית שיוצאת מגרעינים התורניים בערי המרכז. אפילו ספרי לימוד לבתי הספר מתוארים כמוקדי הדתה מאיימים, משום שיש בהם ציטוטים מהמקורות או אזכור של פעולות דתיות.
איזו מילה מפחידה, הדתה. היום כבר לא מדברים על הטפה דתית או על החזרה בתשובה. ה‑ד‑תה. זה נשמע כמו סוג של מחלה. או גרוע מכך: מסיתים ומדיחים, הדחה והסתה, ובתרכובת של מילה אחת: הדתה. זהו שם הפעולה. ואיך ננסח את שם הפועל – להדית כמו להסית, או לדתות כמו לשסות? לאקדמיה ללשון הפתרונים.
כל מה שהיה ידוע ומוכר מזמן ולא נחשב למזיק, הפך לדמוני ומפלצתי מאז שהוגדר כחלק מאותה הדתה מפחידה ומאיימת.
2. לא שמובן ממה יש לפחד כל כך. איזה נזק נגרם לתלמידי בתי הספר הממלכתיים מהיכרות שטחית עם מושגים בסיסיים ביהדות, מפיהן של בנות דתיות מהשירות הלאומי שרק לאחרונה סיימו בעצמן את לימודיהן התיכוניים? האם יש עדויות מצמררות על תלמידים שכתוצאה מכך חזרו בתשובה, רחמנא ליצלן? מדוע לא הראו לנו בוגרים של בתי ספר חילוניים עם סיפורים מסמרי שיער כיצד ניסו לשכנע אותם לחזור בתשובה, להדית אותם או לדתות אותם?
מסע ההסתה נגד ההדתה כבר הצליח לגרום לבתי ספר ממלכתיים להוציא מתוכם, לאחר שנים רבות ומוצלחות, את חוגי היהדות שמעבירות בנות השירות הלאומי. הורים חילונים אדוקים שנתקפו אימה ממסע התעמולה וההסתה הפעילו לחצים, ומנהלי בתי הספר נכנעו – למרות שהם עצמם מכירים ויודעים שלא באמת יש ממה לפחד. הרי הבנות הללו מודרכות להיזהר מכל מראית עין של ניסיון להחזיר בתשובה, כדי לא לתת פתחון פה למלעיזים. אבל קשה לבוא עם הסברים ונימוקים מול הסחף הדוסופובי שנוצר בידי גופים בעלי עניין ואינטרסים. חלקם אחוזי פחד מכל שמץ של מגע עם היהדות, וחלקם מבקשים לזכות בתקציבים ובתלמידים כדי להנחיל יהדות חדשה, חילונית או רפורמית, שהם מנסים לעצב.
לא ברור כיצד מתכוונים אותם דוסופובים להתגונן מפני הסכנה האורבת לילדיהם בצבא, באקדמיה או בשוק העבודה. הם צפויים לפגוש שם חברים דתיים, ומן הסתם גם מפקדים או מנהלים דתיים. איך יחסנו את ילדיהם מפני השפעתם ההרסנית? מה יקרה אם בעת השירות הצבאי הם יראו בסביבתם חיילים דתיים מתפללים, ולפתע ייתקפו בתשוקה עזה להצטרף אליהם? פרדוקסלית, אולי מוטב לאותם הורים לתמוך בכך שבמסגרת הלימודית החילונית, בתנאי מעבדה, ייחשפו ילדיהם לתכני היהדות באופן מבוקר ומפוקח. זה אולי יחסן אותם מפני מפגש עתידי עם יהדות ודתיים שעלול להיות אינטנסיבי יותר ואטרקטיבי יותר. מפגש עם יהדות בלי היכרות מוקדמת עלול להיות סוחף ומסוכן יותר. דווקא ההיכרות המוקדמת יכולה לתת הגנה מסוימת, כמו שבחיסון רפואי מחדירים את הגורם המזיק בגרסה מוחלשת, כדי שהגוף יפתח כלפיו נוגדנים.
3. אין מה לעשות, ההדתה נמצאת כאן כדי להישאר. אבל לא באמת מדובר בהדתה, בבניין הפעיל, במשהו שמישהו חיצוני לך מפעיל עליך. זוהי התחזקות, או אם תרצו התדתות, ומה שמצמיח אותה אלה לא עמותות דתיות אפלות, אלא הניצוץ היהודי הפועם שמתעורר בליבם של רבים.
היובש הערכי של העידן הפוסט-מודרני משאיר תחושה של ריקנות, וגורם לעוד ועוד יהודים להתגעגע למשהו קדוש ונשגב. אווירת הריקבון הדקדנטי והרס המוסר המיני דוחפים רבים וטובים לחפש עוגן של נאמנות ויציבות משפחתית. התלישות האוניברסלית גורמת לאנשים לרצות להרגיש שייכות לעמם ולדתם. הנפש היהודית מבקשת את שורשה ואת מקור חייה.
אי אפשר לעצור את התנועה הזאת ואת הרוח הזאת. היא פורצת דרך תופעת ההתחזקות והחזרה בתשובה. היא מתחילה להיראות בתחומים שונים של היצירה התרבותית, לאחר שבמוזיקה יש לה נוכחות חזקה כבר מזמן. היא מתגלה אפילו דרך עשרות ומאות שחקני כדורגל, שפתאום יוצאים למאבק על זכותם לשמור על קדושת השבת. לא מדובר כאן בהכרח באימוץ הדתיות או החרדיות המוכרת כפי שהיא, על מעלותיה וחסרונותיה. מתוך הבסיס הקיים צפויות לנו הרבה התפתחויות אל משהו שלם יותר, שיידע להכיל בתוכו גם את הרכוש הרוחני שנמצא בחלק המלא של העגלה החילונית.
כל זה קורה כשבמקביל גם יש הרבה בלבול והרבה חושך. ככל שהתופעה תתחזק כך יתגברו הניסיונות להילחם בה. גם במחנה הדתי יש סדקים ומבוכות. הפחד החילוני מפני הדתה הוא תמונת מראה לחשש הדתי מפני חילון (או שמא החלנה, או החלה?) שהיה כאן מימי ראשית תקופת ההשכלה ועדיין נמצא כאן. אבל מתוך כל הסיבוכים וההתפתלויות, הסך הכול הוא שעם ישראל מתקרב לאביו שבשמיים.
שתהיה לנו שנת הדתה מוצלחת.
הזדמנות בלתי חוזרת
בריאיון לגיליון זה משרטט שר הבריאות יעקב ליצמן את המתווה שלו להתמודדות עם החלטת בג"ץ שביטלה את החוק המסדיר את שחרורם של תלמידי הישיבות משירות צבאי. ליצמן מקווה לחוקק פיסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להחזיר לתוקף את החוק שבג"ץ ביטל. הבעיה היא שליצמן מדבר על פיסקת התגברות ספציפית, רק בנוגע לחוק הגיוס. הוא נראה כמי שמתייאש מראש מן האפשרות לפתור באופן שורשי את בעיית השתלטנות האקטיביסטית של בג"ץ על ידי חקיקת פיסקת התגברות כללית, כזאת שתאפשר להחזיר לתוקף גם כל חוק אחר שבג"ץ ביטל או יבטל.
מה ההיגיון בעמדתו של ליצמן? מדוע לא לפתור את הבעיה הכוללת, ובאותה הזדמנות לתקן למשל את מה שעיוותו השופטים כשעיקרו מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות? לאחר שבית המשפט כבר הוכיח את נטייתו העקבית לטובת הצד החילוני, למה לא לקבוע בחוק שהסמכות הסופית בנושאי חוקה וחקיקה תהיה בידי הכנסת ולא בידי שופטי בג"ץ? משה כחלון, זו התשובה של ליצמן. כחלון לא ייתן. כחלון מינה את עצמו למגן מערכת המשפט. הוא הבטיח בעבר לסייע נקודתית בנוגע לתלמידי הישיבות, אבל מעבר לכך הוא לא יאפשר לפגוע בכוחם של השופטים.
הגישה הזאת של ליצמן עלולה להתגלות כבכייה לדורות. נכון ששחרור בני הישיבות מגיוס הוא הנושא הכי חשוב כעת לציבור החרדי. אבל גם הכשרות חשובה, וגם השבת חשובה, וגם הרחקת המסתננים מהארץ חשובה, ויש עוד אלף דברים שחובה לנצל את ההזדמנות הנוכחית כדי להוציא מידי בג"ץ את סמכות ההחלטה לגביהם. ובאשר לכחלון, הוא זקוק לעזרת הקואליציה כשם שהקואליציה זקוקה לו. אם הקואליציה כולה תתגייס להשפיע וללחוץ עליו, סביר שהוא יסכים לרדת מהעץ. כמה כבר התאמצתם?
שרת המשפטים איילת שקד יצאה לאחרונה ביחד עם נפתלי בנט ביוזמה להעברת פיסקת התגברות כללית. גם לבית היהודי יש חוקים שחשובים לו במיוחד, למשל חוק ההסדרה שבג"ץ עלול לבטל. ליצמן חייב להבין שעל הקואליציה כולה לעשות יד אחת ולשנות את המצב משורשו. בנט ושקד חייבים להבהיר לליצמן שבקדנציה של שקד כשרת המשפטים חייב לחול שינוי לטובה, ובטח שלא לרעה, ביחסי הכוחות שבין הכנסת לבג"ץ. הם זקוקים לתמיכתו כשם שהוא זקוק לתמיכתם.
אין לאפשר לחרדים לפתור רק את הבעיה של עצמם. נציגי הציבור הדתי והחרדי נכשלו בעבר כשאפשרו לחוקק את חוקי היסוד, שמכוחם בג"ץ לקח לידיו סמכויות דרקוניות. אם תוחמץ ההזדמנות לחולל מפנה יסודי ולחוקק פיסקת התגברות כוללת, זה יירשם ככישלון נוסף שיהיה בכייה לדורות. תשע"ח חייבת להיות שנת מפנה ותיקון.