אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא אוהב ללכת לישון.
תמיד נראה לי שכל הדברים המעניינים קורים דווקא אחרי שאני שוכב במיטה.
אני ממש מחכה להיות בגיל של האחים הגדולים שלי, שאף אחד לא אומר להם מתי לישון ומתי לקום, אבל זה עוד ייקח כמה שנים.
בתחילת החופש הגדול ביקשתי מאמא שתשחרר. רציתי שלא תהיה לי שום הגבלה, ושגם אני אוכל לשבת ולפטפט עם הגדולים ב‑12 בלילה. "נו, אמא, מה אכפת לך?", התחננתי. "אני לא צריך לקום להסעה, אז למה אני לא יכול לישון מתי שבא לי?".
"אתה צריך לקום לתפילה", הזכירה לי אמא, "שהיא אומנם מאוחרת יותר מההסעה, אבל לא פחות חשובה. וחוץ מזה, אתה מדבר כאילו לישון זה עונש. הלוואי שאני יכולתי לישון מתי שבא לי… אם לא תישן מספיק שעות, תהיה עייף. אם תהיה עייף תהיה עצבני. ואם תהיה עצבני תריב כל היום עם כולם, וכל הכיף של החופש ייהרס. בשביל מה זה טוב? תן לגוף שלך את המנוחה שהוא צריך, ואתה תהיה המרוויח העיקרי". היא בכל זאת הסכימה לאחר לי את שעת השינה מתשע וחצי ל‑11 כדי שאני ארגיש קצת חופש, אבל לא דקה יותר.
והנה, שבוע לפני סוף החופש, אמא באה אליי ואל אחותי סיון (שגדולה ממני בשנה בדיוק, ושגם עדיין כלולה ב"צעירים" שבבית) וביקשה שנתחיל לישון קצת יותר מוקדם. "למה, מה קרה?!" קפצתי. "יש עוד שבוע שלם עד שהלימודים מתחילים!".
"נו, אתה לא זוכר משנה שעברה?" אמרה סיון בידענות, "זה בקטע של להרגיל את הגוף שוב לשעות של בית הספר. עכשיו אנחנו רגילים לישון מאוחר ולקום מאוחר, ויהיה לנו קשה להתרגל בבת אחת לשעות המוקדמות יותר. אני זוכרת שגם בשנה שעברה עשית מזה עניין".
עכשיו שהיא דיברה על זה זכרתי משהו במעורפל, אבל זה לא שימח אותי. לסיון קל לדבר, היא טיפוס ישנוני. לפעמים היא אפילו הולכת לישון לפני הזמן, אבל אני ממש לא רציתי לוותר על שעות השינה המאוחרות האחרונות שנשארו בחופש.
"בסדר", אמרה אמא, "אני אגדיר את הבקשה הזאת כעצה טובה. תחשוב על זה, ותעשה מה שאתה רוצה. אבל בלילה לפני שהלימודים מתחילים אתה חוזר לישון בתשע וחצי, טוב?". הגבתי ב"סבבה" חטוף, ורצתי מהר החוצה לפני שימציאו לי עוד כמה הגבלות ועצות טובות.
בלילות הבאים הקפדתי לישון בדיוק בזמן, כלומר לא דקה אחת לפני 11. לא היו לי שום כוונות להפסיד את רגעי הערות האחרונים של החופש! לא שהיה לי יותר מדי מה לעשות – האחים הגדולים חזרו לישיבות, וסיון הבריזה לי והלכה לישון מוקדם. אבל קראתי עמוד ועוד עמוד בספר, וגם כשכבר הייתי עייף לא חלמתי לוותר.
בלילה האחרון לפני הלימודים כיוונתי את השעון לשש וחצי, שיהיה לי מספיק זמן להתארגן בבוקר, ונשכבתי במיטה. השעה הייתה תשע וחצי, אבל לא הצלחתי בשום פנים ואופן להירדם. היה נראה לי שאני שוכב ער שעות, ואז התעוררתי מקולה של סיון.
"הלו, ישנוני! כבר שבע! השעון שלך מצלצל כבר חצי שעה! לא שמעת אותו?"
טוב, אני מודה שזאת לא הייתה התחלה מדהימה לשנת הלימודים. כמעט איחרתי להסעה ושכחתי את האוכל. גם הייתי די עייף כל היום. היה שווה לי להתעקש לישון מאוחר? אולי, ואולי לא. עוד לא החלטתי. מזל שיש לי שנה שלמה כדי לשקול את העניין שוב.