איזהו מנהיג, הכובש את פליירו

בבחירות המקומיות אני מחפשת מישהו שאני אדע שהוא חושב על טובתי לפני שהוא חושב על טובת כיסאו, רק שלא בטוחה שעדיין יש מנהיגים כאלה. כרגע אסתפק באחד שיאסוף את כל השלטים שלו וייקח אותם למיחזור

סיימון סינק, סופר, אשף הרצאות ויועץ אסטרטגי, פותח את ההרצאה שלו בסיפור על פגישה שהייתה לו עם בחור שקיבל את עיטור העוז על חילוץ חיילים פצועים וגופות תחת אש באפגניסטן. סינק שאל אותו "למה חזרת? למה סיכנת את עצמך כדי לחלץ אחרים?", והחייל ענה לו: "החיילים האחרים היו עושים את אותו הדבר בשבילי". מנהיגים, סינק מסביר, הם אנשים שמסכנים את עצמם בשביל אחרים, מנהיגים הם לא אנשים שמקריבים אחרים בשביל עצמם או בשביל רווח עצמי. סינק שואל את הקהל: אם הייתי אומר לכם לתת 150 מיליון דולר למאמא תרזה או לנלסון מנדלה, הייתם מתנגדים? לא. כי לא הסכום הוא שיגרום לנו לכעוס. זו הידיעה שהם ראויים לאמון שלנו, שהם לא מועלים בקוד החברתי המוסכם של מנהיגות. אין לנו בעיה שמנהיגים ירוויחו, כל עוד אנחנו יודעים שזה לא על חשבוננו. כל עוד אנחנו מאמינים שהם לא מסכנים אותנו כדי להרוויח או כדי לשמור על המעמד שלהם. "ואמון", מסיים סינק, "לא יכול להיות כי מישהו מבקש 'תסמוך עליי'. זה לא יפעל לעולם. זה כי המישהו הזה מתנהג בצורה שגורמת לי להאמין בו". ההרצאה הסתיימה ונאלצתי לקחת נשימה עמוקה מהולה בעצב.

בשישי בצהריים הילדים חזרו מבית הספר כשבידם מגנט למקרר עם זמני כניסת השבת. כשהתבוננתי במגנט ראיתי שהוא בחסות איזו מפלגה שרצה למועצה המקומית. "מה זה? מאיפה קיבלתם את זה?", שאלתי. "חילקו מחוץ לבית הספר, וזה הגיע עם זה", הם הושיטו לי דף נוסף, שהוסבר להם כמאוד חשוב. פלייר של מפלגה דתית שקוראים לעצמם "האמיתיים", או שאולי אלו שפרשו מהאמיתיים ועכשיו הם האמיתיים, כבר איבדתי את הריכוז.

ניסיתי לקחת עוד נשימה, אבל חטפתי עצבים. לא הבנתי מה זה שייך לתת לילדים פלייר של בחירות! בכלל, כל סיפור הבחירות יצא לי מהאוזניים. תודה, ימיי כנכדה למשפחה הלוחמת הספיקו לי. אני מתעבת פוליטיקה. ויותר מזה, הפכתי לבן אדם הכי לא קורקטי שיש. לא סובלת לחיצות ידיים, חוגי בית, חיוכים מעושים וסיפורי 'את רואה אותה? דבורה (שם בדוי, בכל זאת מהאצ"ל) הייתה שכנה של סבתא, כשסבא היה עצור. ועכשיו תגידי שלום יפה, כי הבן שלה רץ ברשימת הצעירים'. פוי. גם בשבת קודש לא היה עלון שבת אחד שנתן אתנחתא מטירוף הבחירות הזה. העלונים עפו למקומם הראוי, בפח הגניזה. למרות שייתכן שכמות דברי התורה בטלה בשישים מנדטים.

מה כיף בלהיות ראש העיר?

בראשון בבוקר שאל אותי השני למלכות: "למה כל היום מדברים על בחירות? זה נורא משעמם". הסברתי לו שעקרונית הוא צודק, ובאמת הפוליטיקאים בישראל חובבי בחירות מושבעים. זה כנראה גורם להם להרגיש אהובים. אולי כדאי, ובאמת יותר זול לכולנו, שילכו לפסיכולוג לפתור את הסוגיה. אבל דווקא הפעם הבחירות המקומיות ישפיעו על היומיום שלנו יותר מהבחירות לכנסת. העירייה מחליטה על תקצוב בית הספר שלנו (ואני כותבת את זה עם הרמת גבה עצבנית), על השאלה אם יהיו פעילויות תרבות מותאמות למגזר, והכי חשוב – כמה פעמים בשבוע יאספו זבל. "אבל למה כל העיר מכוסה שלטי ענק של אנשים שרוצים להיות ראש עיר? מה כל כך כיף בלהיות ראש עיר?".

אחרי מחשבה של דקה עניתי לו: "אתה יודע, זה לא עניין של כיף. אני רוצה להאמין שהם רוצים להיות ראש עיר כי אכפת להם. כי הם רוצים להיטיב. כי הם מאמינים שאפשר וצריך לעשות שינוי לטובת התושבים. כי הם לא מסוגלים לשבת בבית ולהסתכל מהצד. כי הם מרגישים צורך להשפיע. כי הנתינה זורמת להם בדם ולא מאפשרת להם לא לפעול. כי הם יודעים שהם יכולים להנהיג את העיר למקום טוב יותר". הוא הסתכל עליי ואמר: "אמא, אני חושב שאת מדברת על מישהו כמו סבא, נכון?". "כן, כמו סבא". סבא שלי, יעקב מרידור ז"ל, היה מפקד האצל לפני מנחם בגין. על הקיר, צמוד לריבוע לזכר חורבן המקדש, תלויה מודעת המבוקש שלו מטעם המשטרה הבריטית. כל מי שנכנס הביתה שואל על המודעה. הילדים יודעים לדקלם, מתוך שינה, את סיפור מעללי סבי בכלל, וסיפור המודעה בפרט.

גדלתי במשפחה של מנהיג. זאת אומרת לא הרגשנו שסבא מנהיג. בבית הוא היה סבא, וזה היה הקסם שלו. את ההנהגה המשפחתית הוא השאיר לסבתא דעתנית וחזקה. בהרצאות, סבא שלי הוא הראשון שאני מספרת עליו. אני כל כך גאה להיות הנכדה שלו. במעשיו האציליים חסרי האנוכיות הוא לימד אותי מה זה אומר לדבוק באמת, ללכת אחריה בלי לחשוב קודם או בכלל, ובמקרה שלו, על רווח אישי. למי אני אצביע בבחירות? אני מחפשת מישהו שאדע שהוא חושב על טובתי לפני שהוא חושב על טובת כיסאו. לא בטוחה שעדיין יש מנהיגים כאלה. כרגע אסתפק באחד שיאסוף את כל השלטים שלו וייקח אותם למיחזור.

מרק כתום מושלם

לכבוד תחילת עונת המרקים, מרק מעולה שאכלנו כל הקיץ.

המצרכים הדרושים:

2 בצלים / 3 בטטות גדולות קלופות / 4 גזרים קלופים / חצי קילו דלעת / 3 מקלות סלרי עם העלים / 3 תפוחי אדמה קלופים / 2 עגבניות / 1 כף מלח / 1 כפית כורכום / 1 קופסת חלב קוקוס

אופן ההכנה:

חותכים גס את הבצל ומאדים עם מעט מים בסיר גדול במשך כמה דקות עם מכסה סגור / חותכים גס את שאר הירקות ומכניסים לסיר עם עוד חצי כוס מים. סוגרים את המכסה מנמיכים את האש. נותנים לירקות להתאדות בנוזלים שהם מגירים. מבשלים 5‑8 דקות / מוסיפים 2 ליטר מים רותחים, את המלח והכורכום, ומבשלים עד שהירקות רכים, בערך 25 דקות / מוציאים את הסלרי / במוט בלנדר טוחנים את המרק למרקם חלק / מוסיפים את חלב הקוקוס ומבשלים כחמש דקות / מתקנים תיבול / מעולה להגיש עם איטריות אורז שמתבשלות בנפרד, לפי הוראות היצרן. מכניסים למרק לפני ההגשה ומפזרים מלמעלה בצל ירוק ושומשום (לא חובה).